בגיל חמשים וחמש, אחרי שלושים ושלוש שנות נישואין עם רונית, הרגשתי סוף סוף מקל על הלב. התחתנו כשקמתי לשנתיים ושניה, היא בת עשרים ושנה, ואני עשרים ושש. בתחילת דרכנו הייתה אהבה צעירה: בנינו בית בירושלים, לקחנו משכנתא, קיבלנו שני ילדים, שיפצנו את הדירה, עבדנו שעות נוספות והייתי עובד במוסד הספרייה העירוני. חיינו “כרגיל”, כמו רוב האנשים. אין לנו היו רגשות סוערים, אבל גם לא חווינו טרגדיות גדולות.
עם השנים, המפגש בינינו הפך לשגרה. הוא (אני) חזר ממשרד בשעה מאוחרת, מצדיק את האיחורים בפרויקטים שונים. רונית הייתה עסוקה בעבודתה כמורה, ברכישות, באכילה, בכביסה, בעזרה עם שיעורי הבית של הנכדים, ובשיחות עם השכנה חנה. בערבים כולנו צופים בטלוויזיה, כל אחד מקבל את פינתו על הספה.
הקשר הפיזי שלנו כמעט נעלם. איני זוכר מתי הרגע האחרון שבו חיבקתי אותה. לא התלוניתי חשבתי שזה חלק מהחיים הבוגרים, שהאהבה משנה צורה עם הזמן.
לפני כשנתיים, רונית החלה להתנהג אחרת. היא לקחה לתשומת לבה את מראה החיצוני, רזה את הבטן, התחילה ללבוש חולצות שעמדו במלתחה שנים רבות. חזרה להשתמש בבושם, פתאום התרחשו “נסיעות עסקה” ו”השתלמויות” שלא היה להן מקביל בעבר. רק הסתכלתי וקיוויתי שלא אראה זאת.
הייתי חוסר אמון לשאול, למרות שהרגשתי במעמקי נשמתי שמשהו לא כשורה. חשבתי שאולי זה שלב זמני, “זה יעבור”.
יום אחד, כשחזרה הביתה ולא אכלה ארוחת ערב דבר שלא קרה אף פעם היא התיישבה מולי והביטה בעיני ואמרה: “חייבת לדבר איתך.”
היא נשקה אותי במבט והודיעה: “פגשתי מישהו. הוא צעיר יותר, מרגיש איתו טוב יותר. אני הולכת.”
הדבר נגמר כך, בלי קריאות, בלי היסוס. הסתכלתי עליה היא בת חמישה ומונים, ואני בן חמישים ותשעה. פתאום הרגשתי הקלה עמוקה. לא דמעות, לא דרמה. התיישבתי במטבח עם כוס תה, והייתה שקטה שמחה שלא חשתי מזה שנים. בפעם הראשונה למעלה משנים, אף אחד לא טען שהתה מתוק מדי, אף אחד לא קפץ על הצלחת, ואף אחד לא סגר דלת בחוזקה כי שלט הטלוויזיה נפל.
לא ישנתי באותה הלילה, אך לא משום כאב היה זה בגלל הקלה. הפעם הראשונה שהייתי יכול לחשוב רק על עצמי. רונית עזבה אחרי שבוע, לקחה איתה מזוודה, כמה חולצות, מחשב נייד. שאר החפצים לפי דבריה “הם כבר שלי”.
הילדים הגיבו בדרכים שונות. הבת שלנו, שׁרון, הייתה מזועזעת: “אמא, מה אתה עושה? איך אתה יכול?” היא קראה לי “אבא”. הבן, דן, נשאר שקט; הוא תמיד היה קרוב יותר אליי. אבל לא חיפשתי תמיכה. הרגשתי חופשי.
התחלתי לעשות דברים שהשארתי לדחוף. נרשמתי לקורס ציור, אף פעם לפני זה לא החזקתי במכחול. נסעתי עם חנה לסחנה לסופ”ש הפעם הראשונה מזה עשרים שנה שהייתי בטיול בלי תכנון וללא פחד שמישהו יחכה לי בבית בכעס.
קיבלתי לישון מתי שרציתי, אכלתי ארוחת ערב במיטה, העברתי רהיטים בסלון, קניתי מפה חדשה צבעונית עם פרחים גדולים. רונית הייתה מתעבתת אותה, ואני אהבתי אותה.
הסביבה הגיבה באופן מוזר. חלקם אמרו: “איך את מתמודדת? זה מאוד עצוב בגיל זה…” אחרים, אולי בשקט, שמחו ש”רונית קיבלה את מה שמגיע לה”. לא חיפשתי את דעתם.
שנים רבות חייתי במערכת שבה הייתי בלתי נראה. הייתי קונדיטור, רואה חשבון, אחראי על ניקיון, אבל לא בן זוג, לא אישה. כשהוא (רונית) הלכה, לא איבדתי אהבה; האיבדתי משקל.
אני יודע שזה נשמע כאילו אני מתרכך על מצבה של מישהו אחר, אבל זה לא נכון. אני פשוט שמח על החיים שהחזרו לי.
לא יודע כמה זמן יימשיח הקשר שלו עם האישה הצעירה. אולי הרבה זמן, אולי תסתיים מהר. זה כבר לא העסק שלי.
העסק שלי הוא תה עם דבש, קריאת ספרים עד הלילה, הליכות ארוכות בלי אשמה. העסק שלי הוא אני עצמו.
ולראשונה אחרי שלושים שנה… אני באמת מרגיש בבית.
