היי, חמודה, תדעי שיש לי משהו לשתף אתך. זה קרה לי לפני כמה חודשים, ולפני שמתחילים, תדעי שזה עלינו, על שלושים שנה של נישואין, על ארוחות בוקר, חשבונות, והשתיקות הקטנות שבין המשפטים.
תזכרי, אני, תמר, והבעל שלי, יובל, חיינו יחד בעקביות של תל אביב. הוא קיבל החלטה משוגעת עזב אותי בשביל בחורה צעירה יותר, נועה, שכנראה נראתה לו כמו רעננות של אביב. אחרי כמה ימים, הוא התקשר ובקשתו הייתה פשוטה: “אפשר לחזור?”. ארז תיק קטן ויצא, בלי אפילו להסתכל אחורה. רק אמר לי שהוא נפגש באהבה, שהוא רוצה “לחוש משהו אמיתי” בפעם האחרונה בחייו.
עמדתי בפתח עם ספל קפה ביד, ראתי אותו הולך, אותו אדם שהייתי איתו שלושים שנה, ששתפנו איתו בינהם ארוחות, חשבונות ושקטים. לא צעקתי, לא בוכה, ולא שאלתי אפילו מי היא נועה כבר לא חשוב. מבט אחד על פניו היה מספיק להבין שההחלטה נלקחה לפני זמן רב, ושעכשיו אני רק שלב סופי, האישה שמסגרת את המפתחות והחשבונות.
הימים הראשונים נראו כמו חלום. עברתי בבית בשקט, לא הדליקתי רדיו, לא עניתי לשיחות. הילדים חייגו כי חשו שמשהו לא בסדר, אמרתי להם שהכול טוב. לא רציתי רחמים, לא שאלות, רק רציתי להיעלם לרגע.
אחר כך הגיע הכעס. למה? כי לא הייתי אשה רעה. בישלתי, רחצתי, הקשבתי, וזו הרגשה של ויתור על עצמי בשם “אנחנו”. כשיובל החליט ללכת אחרי “אושרו”, אפילו לא היה לו אומץ להביט בעיניי.
עברו שבועות, למדתי לישון לבד, לעשות קניות בלי לבדוק מה הוא אוהב. התחילתי לצאת לטיולים ארוכים, לפעמים ממטען, לפעמים בלי. לפעמים עם מחשבות, לפעמים ריקה, אבל בכל יום הרגשתי שהאוויר נמתח לי קצת יותר.
ואז, כשחשבתי שהפרק הזה נסגר, נשמע פעמון הדלת. עומד במעמד הדלת יובל, שיערותיו בליטה, מותש, תיק בידו ועיניים שלא ראיתי בהם מעולם.
“אפשר להיכנס?” שאל בקול רך. “רציתי לדבר.”
הסתכלתי בו לרגע ולא הבנתי מי הוא אותו גבר שנעלם בלי מילה, ושוב חוזר כאילו זמן עצר.
הזמנתי אותו פנימה בלי לומר מילה. ישבנו בסלון, באותו מקום שבו פעם שתינו קפה של יום ראשון ודיברנו על כלום. הוא שם את התיק על ברכיו, כאילו לא ידע אם לשים אותו על השולחן. אני ישבתי מולה, ידיים משולבות, מוכנה להקשיב אבל כבר לא כמו פעם.
“זה לא יצא,” אמר אחרי כמה רגעים. “חשבתי שאני יודע מה אני רוצה, שהייתי יכול להתחיל מחדש. אבל”
הפסק. חיכה שאראה משהו, אבל נשארתי דוממת. כמה שמישהו משאיר אותך בלי מילים, אין לך חובת לעזור לו למצוא את דרכו.
“היא הייתה צעירה, אחרת. הרגישה לי מרעננת. לרגע הרגשתי שוב צעיר. ואז חזרו החשבונות, החובות, השגרה. פתאום הבנתי שלא חיפשתי אישה, אלא את עצמי, רק שלא במקום הנכון.”
סגרתי ידיי על ברכיי.
“למה אתה חוזר? היא כאבה אותך? לא יכולת לשאת זאת? כאן יותר נוח?”
הוא הביט בי בתערובת של בושה ועייפות.
“כי מתגעגע. כי עכשיו רק אני רואה מה היה לנו, ואני מבין מי היית בשבילי.”
קמתי והלכתי אל החלון. מאחורי הזכוכית קרן של שמש אוקטוברית, ברחוב מישהו הליך עם כלבו, ילדים חזרו מבית הספר הכל רגיל. אבל בתוכי כבר לא היה רגיל.
“בזמן שלא היית כאן,” אמרתי בקול רך, “למדתי לחיות לבד. לא כי רציתי, אלא כי נאלצתי. ואני כבר לא האישה שהשארת מאחור.”
הסתכלתי בו בפעם הראשונה באמת.
“עכשיו אני החלטה אם אתה עדיין חלק מחיי.”
הוא לא ניסה לשכנע, לא נפל על ברכיו, רק הנהן כאילו הבין שהכול השתנה והפעם הוא לא מחזיק בקלפים. הוא שם את התיק על הכסא ושאל אם אפשר להישאר ללילה לא מרחמים, לא מנוחות, רק בשביל רגע, זמן, מרחב לנשום.
הסכמתי. אולי רציתי לתת לו לראות איך העולם שלי נראה בלעדיו. אולי חלק ממני עדיין סקרן אם החזרה שלו משמעותית.
בימים הבאים הוא היה שקט וזהיר. לא נגע בי, לא ניסה לחזור למטלות הישנות. הוא הכין לעצמו ארוחת בוקר, סייע בעשייה של ארוחת צהריים, הציע קניות. אבל כבר לא חיכיתי למהלכו. היה לי סדר היום שלי, השגרה שלי וזה היה שלי.
בלילה אחד נשבנו יחד. הוא שאל אם נוכל להתחיל מאפס, אחרת, בכבוד, בלי תיאום פנים. אמר שהוא לא מצפה למחילה מיידית, מבין שאולי זה כבר הסוף.
לא המשכתי מיד. הביטתי בו בפנים המדהימות שלו, הקמטים העמוקים משנתיים, העיניים שלא בטוחות יותר אלא אנושיות. ואז חשבתי: “אם זה הזמן לבחור, למה לא אני?”
הנחתי את ידי על השולחן לא על ידו, אלא לצדו.
“אני צריכה זמן. הפעם אתה יהיה זה שמחכה.”
יום אחרי, הוא יצא להליכה ושלח לי הודעה: “תודה שהסכמת לי לחזור. אני יודע שזה לא אומר שחזרתי.”
חייכתי ברכות. אולי זה היה הדבר החדש הפעם אני היא שיש לה קול.
