יום7ביוּלִי היום היה מלא הפתעות שלא ציפיתי להן.
הייתי עומד במשרד הרשות המקומית בתל אביב, שם קיבלתי במזכירות את הטפסים של העובדת החדשה.
קראו לי: «אִינָה בִּנְיָמִין, היכנסי למשרדי! יש לנו עובדת חדשה».
היא נכנסה למשרד מיד, ובקריצה אמרה:
את עובדת הנקיה?
כן, ענתה בקול רך.
שמי יוספת בנימין, מנהלת שירותי תחזוקה, הציגה את עצמה וקראה לי, ואת?
שמי תמר, תיקנתי בבקשה, תמר אליהו.
בואי איתי, ארshow לך את תחנת העבודה, אמרה והובילה אותי למעלה, אל קומה שלישית של האחוזה העירונית.
***
תמר נראתה מרוצה מהתפקיד החדש. היא חייכה בעדינות, הסתכלה סביב והרהרה בקול רך:
עוד שני שנים עד הפנסיה. אם אשאר כאן גם אחרי, אפשר להרוויח עוד. השכר עומד על שמונה אלף שקלים, והבונוסים מגיעים מדי פעם. עם דוד, נוכל לחיות בטוב. הילדים גדלו ועברו לבתיהם. אפילו שם של ראש העיר אינני יודעת! זה מביש אם אשאל. האוכל מוכן, ובקומה הראשונה תלוי דיוור של כל ראשי העיר. איך פספסתי את זה?
***
בדרך חזרה מאחידת האוכל עברתי ליד לוח מידע. שם נכתב: «אורן ברק, נולד 7 ביולי 1983».
הוא עדיין צעיר, חשבתי לעצמי, ופתאום נזכרתי. אורן? 1983?
חזרתי וקראתי שוב את התאריך:
«יום7ביוּלִי! אין זאת יכולה להיות מזל משולש. אפילו השם אורן. שם המשפחה וכינוי האב שונים. כאילו אומץ הורה יכול לשנות שם וכינוי»
הסתכלתי על תמונתו של האיש במבט ארוך כאילו מחפש היכרות.
***
היום הראשון בעבודה עבר ללא דאגות מיותרות. בערב חזרתי הביתה ושוחחתי עם בני. אחרי זה הוא נזף לחדרו לצפות בטלוויזיה, ואני הלכתי לחדרי. הבית שלנו שלושה חדרים, והילדים שלנו כבר גדלו ובנו לעצמם חיים נפרדים. הוא עדיין מבלה איתי מדי פעם, אך הפעם נדירה יותר.
עכשיו, כשאני שוכב במיטה, מחשבותיי נודדות לעבר. על נעוריי, ועל סוד שלא חשפתי לעולם.
בזמן חיי עם בן זוגי הראשון, נולד לי בן בשם אורן. הייתי בת תשע-עשרה, ללא כסף, ללא עבודה, גרים במעון של המכללה. אחרי חצי שנה רק הצלחתי לשרוד והחלטתי להעביר אותו למוסד ליוםיום. שלוש שנים לאחר מכן נישאתי לדוד. לא שאלנו אחד את השני על מה שקרה לפני החתונה. אחרי כמה חודשים נולדו לנו שתי בנות.
הבנות גדלו, אחת למדה במכללה במרכז הארץ והתגוררה בחיפה, יש לה נכדים שמגיעים לבית הספר, והשנייה נישאה ועובדת כיום בירושלים.
לעולם לא קיבלתי תואר מקצועי. במשך שניים ועשרים השנים האחרונות הייתי אחראית תחזוקה במפעל. לפני שבועיים המפעל פשט רגל ופיטרו את כולם. אז הצעתה לי חברת בת של חברה ידידית עבודה במרפאת העירייה, כבירת ניקיון. קיבלתי.
עכשיו, ראש העיר אורן ברק, נולד בשנת 1983. אני לא מתלוננת על חיי, אך לעיתים אני זוכרת את בני הקטן. הוא מופיע בחלומותי. מרגיש לי צורך לוודא שהוא חי בטוב.
***
כמה ימים עברו. תמר ניקתה בקומה שלה, כשפתאום נשמע קול. ראש העיר אורן ברק היה במריחה עם כמה עובדים, ניגן במרפסת. הוא נזכר בי, ניתן ראשו ואחר כך המשיך בדרכו.
בזיכרוני הופיע ויטאלי, בחור שהייתי מאוהבת בו לפני ארבעים שנה. אז היה צעיר, עליז, רציתי לראותו רציני, מקצועי, אבל לא יכלתי לדמיין. היום, כשראיתי את אורן, הבנתי שזה בדיוק איך שרציתי לראות את ויטאלי בחיי הצעירים.
הוא נעלם ברגע שלמד שהתינוק שלי היה בדרכו לעבודה בחו”ל, חיכה, קיווה, ואז נאלץ לברוח.
«האם אורן ברק הוא בני?
אם לא הייתי משאירה אותו במוסד, הוא היה שונה. בנותיי מצליחות הגדולה נשואה, יש לה דירה גדולה, רכב; הקטנה גם מצליחה. אבל אין לי בן.
האם הייתי מתחתנת עם דוד אם לא היה אורן? אולי היה חצישונה גורל של כולנו. אולי אין כאן שום מזל, אלא רק צירופי מילים.
לא משנה הוא גדל עם הורים שמקבלים אותו כאילו היה שלהם, למרות שמקורה שונה. אולי זאת הסיבה שהוא הפך לראש העיר, דבר נדיר.
***
אחרי הצהריים התקרבה אלי עמיתתי הצעירה, נועה:
היי, תמר!
שלום!
ביום שישי נחגוג את יום הולדתו של יוספיה, היא מנקה קומה שישית, עומדת להגיע ארבעים וחמש. תצטרפי?
בטח! חייכתי.
200 שקלים, ובקיצור משהו מיוחד.
קיבלתי, שלפתי את התיק ונתתי לה את הכסף.
קרא לי תמר, אמרה נועה, אנחנו עובדות יחד.
בכיף!
***
ביום שישי נערך אירוע בקומה השביעית של המשרד. שולחן ערוך, יין אדום נזול, ונשמעו ברכות. פתאום נפתח דלת המשרד וירד אורן ברק, חייך והגיש מתנה קטנה.
יוספיה אהובה, מזל טוב! אמר, והעיניים של החוגגת נגעו בדמעות.
אורן ברק, שב לשולחן! הזמינה מנהלת השירותים.
אורן ניגן כמה דקות, ישב איתנו, והייתי משועשעת הוא היה בני.
אורן נפרד אחרי כחמישים דקות וחזר למשרד.
איזו דמות! חייכה קתיה, עובדת ותיקה, שידעה את כל הסיפורים במשרד. איך הוא בכלל הגיע לכזה תפקיד?
שנה. זוכרת כשבחרנו אותו? שאלתי.
לא, אני לא זוכרת, השיבתי, כי הוא תמיד קיבל החלטות עבורי.
יש לו הורים עשירים, אבל הם לא בטוחים אם הם האמתיים שלו, המשיכה קתיה. שניים לפני הבחירות הוא גילה שזה לא היה ברור, והאמת אף אחד לא הגיב.
אז למה הוא כאן? שאלתי.
הוא אוהב את אלו שמגדלים אותו, והעיר שלנו קיבלה אותו, חייכה קתיה.
הביטו של אורן עלי היה חם, אך גם מרוחק. הרגשתי שמחה וקצת עצב באותו הרגע שמחה על כך שבני מצליח, ועצוב על כך שלא אוכל לחבק אותו.
״אורי, אני לא אלחץ אותך אהיה כאן תמיד, רק מצפה משמחה״, לחשתי לעצמי.
—
היום למדתי שלפעמים גורל מסתתר מאחורי שמות, תאריכים ומספרים. אין צורך לתפוס את העבר בחוזק, אלא להכיר שהשאלות שלא נפתרו ימשיכו ללוות אותנו, ושתמיד ניתן ללבוש את עצמנו באהבה ולתת מקום לשמחה שמקורה ברגעים הקטנים של היוםיום. הזהרתי את עצמי: אל תתפוסי את החיים בחרטות, אלא חבקי את מה שיש ואל תתני למזלות לשלטון על הלב.
