26 באפריל
היום כל הזיכרונות מציפים אותי. קשה לי להאמין כמה השתנה חיי מאז אותו היום הראשון. אני עוד זוכרת את עצמי, נערה צעירה מראש העין, עוד לא בת 18, מאוהבת ברועי מהשכונה כבר שנים. כל אותה אביב בילינו יחד טיילנו בשבילי השדות שמסביב לעיר, ישבנו על הגשר מעל הנחל, הסתכלנו על השקיעה בזמן שכולם הלכו כבר הביתה.
הייתי אמורה להתחיל ללמוד במכללה בתל אביב זה היה החלום שלי. אבל אז הבנתי שאני בהריון. לא ידעתי מה לעשות. הרגשתי שכל עולמי קורס. מה תגיד אמא, אחותי? מה יאמרו השכנים? הרגשתי אבודה לגמרי.
לא יכולתי לדמיין את עצמי הופכת לאמא בשלב הזה, במיוחד כשאמא שלי, שמגדלת אותנו לבדה, בקושי מצליחה לסדר את הבית או לפרנס אותנו. כשהתייעצתי איתה, היא כמעט לא הגיבה רק חיבקה אותי ונתנה לי לנסוע לעיר לבד, לעבור את זה בעצמי.
אחר כך נגמר הכול עם רועי. מאז שהפסקנו להיפגש, לא הייתה בינינו כמעט תקשורת. גם הוא, כנראה, לא רצה להישאר בקשר.
הרגשתי מרוסקת, בלי טיפה של שמחה. לא הצלחתי לחזור ללמוד כמו שרציתי, גם לא יכלתי לצפות לתמיכה מהבית. הייתי חייבת למצוא עבודה ודירה בתל אביב ולנסות להתחיל חיים חדשים. הכפרה מעולם לא הייתה בשבילי אופציה; כל תושבי ראש העין לא הפסיקו לרכל
אולי הגורל רצה שאמצא את המודעה על עמוד החשמל ליד התחנה המרכזית: “דרושה מטפלת עם מגורים, לילד בן שלוש”. ידעתי שזו ההזדמנות שלי.
המשפחה דפנה ודוד לוי, שניהם מרצים באוניברסיטת תל אביב קיבלה אותי מיד. הילד הקטן, אסף, התאהב בי כל כך ותמיד חיפש אותי כשנסעתי לבקר את אמא ואחותי.
השנים עברו, והתקבלתי במשפחה כלשלה. לאט לאט, טיפלתי בבית במקומה של דפנה ניקיתי, בישלתי, סדרתי קניות, עזרתי לאסף בשיעורים אפילו לימדתי אותו לבשל חביתה ופעם ראשונה לאפות עוגה.
כשהתבגר והפסיק להזדקק למטפלת, המשכתי לעזור כמו בת משפחה לכל דבר. לא קיבלתי הרבה שכר, אולי 5,000 ש”ח לחודש, אבל המגורים והאוכל פיצו על הכול. הרגשתי בטוחה, רצויה, במעין חיק חם של בית שלא זכיתי לו קודם.
רק דבר אחד עדיין כאב לי. כשהכרתי את עומר, מהבניין ליד, זה החזיר לי לרגע את התקווה אחרי מספר חודשים של היכרות, התקרבנו מאוד. במשך שלוש שנים היינו יחד, אבל היה לי ברור לא אוכל להביא ילדים. שיתפתי אותו, וכמו אז שוב נשארתי לבד.
אז המשכתי להיות בבית של משפחת לוי. טיפלתי בדפנה ובדוד, כאילו היו משפחתי. נהייתי ממש חלק מהם, עד שכמעט הפסקתי לחלום שיום אחד אתחתן ואקים משפחה בעצמי.
אחרי כמה שנים שקטות, אסף סיים תואר ראשון, קיבל הצעה לעבוד בהייטק בלונדון ונסע. דפנה במקביל התחילה להיחלש, ואני הפכתי לאחות, מטפלת, חברה קרובה שלה, עד שנפטרה בשקט בלילה אחד, כשלחשה לי: “אתי, אל תעזבי את דוד, תשמרי עליו…”
הבית הפך שקט, עצוב. דוד כמעט לא דיבר, רק שתק ליד שולחן האוכל. הבנתי שאני צריכה לעזוב: חיפשתי עבודות, שקלתי לחזור לראש העין, אבל לא באמת רציתי.
ערב אחד אספתי אומץ. אחרי ארוחת הערב נעמדתי מול דוד ואמרתי בשקט, “דוד, אני עוזבת. אין לי מה לחפש פה אחרי שאף אחד לא באמת צריך אותי.”
הוא הביט בי מופתע, אפילו מזועזע. “מה? למה? את חושבת שעוד מישהו יעזוב אותי ככה? הרי את חלק מהמשפחה הזאת, את מבינה? דווקא עכשיו את תלכי?”
הוא ניגש וחיבק אותי, ולראשונה בחיי הרגשתי שמישהו צריך אותי באמת. “אתי, ככה אני רגיל שתמיד היית פה. דפנה ביקשה תישארי. אל תעזבי אותי. תמשיכי לעזור לי ואני אשמור עלייך”.
עמדנו שם במטבח הקטן, שנינו בוכים. לראשונה, אחרי שנים של כאב, הרגשתי קצת שלווה.
מאז עברו עוד שנים. הייתי מחכה לו שיחזור מהעבודה, היינו אוכלים יחד ומדברים; לפעמים אסף היה מתקשר מלונדון, מבטיח שיגיע לקפוץ לביקור.
ואז, לקראת יום הולדתי החמישים, דוד ישב לידי ואמר “את באמת כל עולמי. אני רוצה להתחתן איתך, לדאוג לך כמו שמגיע לך, כמו שמגיע לנו. הרי את בת משפחה לכל דבר”.
הסכמתי, אבל ביקשתי לחכות שאסף יאשר. כשהגיע מהארץ, הסכימו כולם דוד ואסף ראו בי אמא, חברה, אשת סוד.
התחתַּנו בלשכת רישום תל אביב, בשקט. אפילו בלי חגיגה מיוחדת רק שנינו והבן שהפך לי לבן. בחיים לא הרגשתי כך אהובה, ומעולם לא הייתה בי כל כך הרבה תודה על השנים האבודות שהפכו סוף סוף בית ומשפחה.
כל בוקר אני אומרת תפילה קטנה לשלומו של דוד, על הבריאות שלו, על הבית שלנו, ושנזכה עוד לטייל יחד בפארק גני יהושע, כשאף אחד בכלל לא יכול לנחש כמה עברנו יחד וכמה אהבה יש בינינו.
