זרקי אותו לרחוב. מצאתי את החתול של השכנה מתחת לגשם, והשכנה בכלל לא רצתה להציל אותו
נועה אף פעם לא הייתה חסידה גדולה של החתול של השכנה. לא שהיה לה משהו עקרוני נגד חתולים, אבל החתול הזה שולה הענקי והמנומר הצליח להוציא אותה משליטה לא פעם.
הסיפור הזה הוא תזכורת קטנה: בן אדם תישאר בן אדם, לא משנה מה קורה סביב.
בקיץ ההוא, שולה החליט להפוך את ערוגות הירק של נועה לשירותים פרטיים. פעמים לא מעטות היא תפסה אותו מתעמק באדמה כאילו יש לו תואר שני בארכיאולוגיה. היא הייתה רצה אחריו בצעקות, אבל הוא היה פשוט מגרגר בביטול ובורח לה. המושב של נועה לא היה מהגדולים בית עם אופי שקיבלה מסבתא, איפשהו בין רחובות לגדרה, רחוק אבל לא רחוק מדי.
אם ממשיכים קצת במעלה הרחוב כבר מרגישים במושב. אבל לצאת לאוטובוס בכביש הראשי ומיד את בתל אביב. נועה אהבה לתפוס איתְנָה מקום אצלה בסופי שבוע, עוד מאז שסבתא הייתה בחיים, ולא הפסיקה להגיע גם אחרי, עם חברות מדליקות, על האש, קטיף תותים ופטריות מלוא הסל. אושר פשוט כזה שקט, אוויר טוב, קצת ירוק. השכנה מהבית הסמוך הייתה גם היא משפחה נעמה, הבת של דודה אסתי מיפו, חברה טובה מאז הילדות. משחקים בחצר, טבילות בירקון במושב אין זמן להשתעמם.
נועה הייתה זורעת קצת חסה, רוקט ובצל ירוק. קטן, אבל משלה. ודווקא אלה היו היעד של שולה הפולש. נועה קיטרה לדודה אסתי, הבעלים של שולה. אבל אסתי הרימה גבה: “מה את רוצה ממני? שאעמוד על המשמר כל היום? תזרקי לו אבנים אם הוא מעצבן אותך כל כך!”
הגישה הזאת הייתה די ברורה: שולה היה החתול של מרדכי, בעלה המנוח של אסתי, והיא בכלל אישה של כלבים. “חתולים? רק אם יישאר משהו על הדלת. אין לי כוח לבלגן הזה!” היא הייתה תמיד אומרת. אבל מרדכי הלך לעולמו, ושולה נשאר איתה כי ככה יצא.
שולה ממש לא היה צריך שמישהו ינהל אותו. הוא היה קוטל עכברים, ואומרים שגם דגים גנב מהנחל. פעם היה יוצא עם מרדכי לדייג לאורך הירקון. כל מה שהוא צריך היה גג, תנור עצים ומישהו לשפוך עליו קצת חום בלילה.
המלחמה בנועה נמשכה היא ניסתה לדבר אליו, לפנק אותו בחטיפים. הוא העמיד פרצוף של אחד שבע, והסתכל עליה ממרחק כמו שאדי חתולים יודעים לעשות.
פעם אחת היא השפריצה עליו מים מהצינור. פעם אחרת יצאה לגינה עם משרוקית, וכששולה ניסה להיכנס בין הירקות, היא גירשה אותו, כמו שופטת כדורגל באמצע הדרבי, עוד שניה מוציאה לו כרטיס אדום. אחר־כך, כשחזרה לבית, יכלה להישבע שהוא הסתכל עליה מהגדר עם מבט של: “יש גבול, חוצפנית.” ואז הסתלק בזנב זקוף.
אסתי רק צחקה מאחורי הגדר. בעיקר מאז שסוף־סוף הפכה רשמית לאשת כלבים הבת שלה השאירה אצלה את לייקי, כלבת טרייר קטנה וחמודה, והיה מי שיעסיק אותה. נועה פתרה את בעיית הגינה בקיצור: הביאה שלושה שקים של נסורת, שפכה אותם בפינה, ומאז שולה חפר לו שם באושר. היא אפילו הרגישה רוח קלה של פיוס ביניהם. אבל אז החלה להרגיש שהוא עוקב אחריה ברפיון, מהגגות, מהצמחים, תמיד בצד העין. בלילה אחד, כשהיא יצאה החוצה, כמעט קפץ לה הלב כשראתה שתי עיניים זוהרות מתוך החושך. היא דמיינה שכל המושב שמע את הצרחה שלה. עם שולה היא דיברה בנימוס, אי אפשר לדעת מה הוא זומם.
עד הסתיו, נועה גרה בביתה של סבתא, ואז חזרה ללימודים ונשארה להגיע רק בסופי שבוע.
וכך, באחד מאותם סופי שבוע קפואים, היא מצאה את שולה יושב על מדרגות הכניסה, מחוסה בשכבה דקה של שלג (נו, קרח ירושלמי או טל קרוב לזה). שערותיו קופאות, שיערות השפם שלו עושות קישוטי חורף. הוא לא נרתע, לא קפץ, רק התכרבל והרכין ראשו. נועה נגעה בו הוא כמעט לא הגיב. היא הרימה אותו, עטפה אותו בשמיכה, חיממה פנים, המסה קרח במגבת. שולה אפילו לא השמיע מיאו.
היא העמיסה עליו בקבוקי מים חמים ויצאה במהירות לאסתי.
אבל אסתי אמרה נחרצות: “הוא גר במחסן, שלא יעשה לי בלאגן בבית! מאז שיש לי את לייקי הוא התחיל להשתגע. שיתמודד. קיבל מלא אוכל מה אכפת לי. שיאכל שלג, יעשה חיים.” ולסיום: “לא רוצה אותו פה. רוצה תזרקי אותו החוצה!”
בדיעבד התברר שכשהגיעה לייקי, שולה התמרד, רב עם הכלבה ואיים עליה ואסתי גירשה אותו למחסן. בקיץ עוד אפשר לשרוד שם, אבל בחורף בלי בידוד זה כבר סיפור אחר.
נועה ניסתה לשכנע את אסתי: “הוא עוד יתפגר פה מקור, זה לא בסדר!” אך נתנה לה בתגובה: “הוא מסתדר. אני נותנת אוכל שיאכל בשלום. אין לי ראש לזה עכשיו.”
כשהגיעה חזרה הביתה, נועה קלטה שולה לא סתם הגיע אליה. הוא ביקש עזרה. רצה קצת חמלה מהאחת שנלחמה איתו כל הקיץ.
נועה ניסתה להציע אותו לכל מי שהכירה. אף אחד לא רצה חתול חורפי, גדול ושמנמן במיוחד. נעמה הציעה לשכן אותו במחסן שלהם ליד התרנגולות והפרות לפחות לא יקפא לגמרי. אבל אצלה בבית כבר היו שני חתולים.
בינתיים, שולה התחמם, התנער מהשמיכה, הסתובב בבית, בא לשבת ממש מולה, מביט לה בעיניים כאילו אומר: “מה יהיה, גברת? את זאת שמחזיקה בפתח התקווה שלי.” נועה נאנחה, והתקשרה לאמא. אמא, שתמיד אסרה להביא בעלי חיים הביתה, נזכרה איך מרדכי היה עוזר לסבתא ואיך שולה תמיד ליווה אותו לדייג, כמו כלב נאמן. כשחשבה על החתול, כמעט התרגשה בעצמה.
התקבלה החלטה.
נועה קפצה למכולת וקנתה קופסה מפלסטיק עם ידיות, פינקה את שולה בשמיכה, פתח קצת אוכל טוב ויחד נסעו לדירה בתל־אביב. לחתול סוף־סוף התחילה תקופה חדשה בחייו.
