16 בדצמבר
עד היום הייתי אדיש כלפי החתול של השכנה, למרות שאף פעם לא שנאתי חתולים. האמת היא, שהחתול הזה שַׁלוּם, גדול ופראי עם פרווה מפוספסת, הצליח להוציא אותי מהכלים לא פעם. תמיד התנהל כאילו כל הרחוב שלו. אבל הסיפור הזה הוא יותר מכל, על איך אסור לשכוח להיות בן אדם, לא משנה מה עובר עליך.
הקיץ ההוא היה בסימן מלחמותי נגד חוצפתו של שלום. חוותנו הקטנה ברמות השרון, הבית שירשתי מסבתא לאה, שאיתו באו הזיכרונות הכי חמימים שלי. כל מי שגר באזור מכיר את הפסטורליה: קרוב להרצליה, כמה דקות מתל אביב אבל עדיין ריחות של שדות וציוץ של דרורים. כשהייתי צעיר הייתי מתארח אצל בן הדוד שלי, גדי, שהיה כמו אח בשבילי. הזמן תמיד עבר מהר: מגרשים, הנחל, הקיץ, ההרפתקאות.
הגינה שלי קטנה וצנועה, שתלתי חסה, בצל ירוק וקצת סלרי, משהו קטן משלי להתגאות בו. אבל שלום החתול של מרים, השכנה ממול אימץ לעצמו את הערוגות שלי בתור שירותים פרטיים. כמה פעמים תפסתי אותו חופר ומתפנק על האדמה כאילו זו חפירה ארכיאולוגית. הייתי רודף אחריו בצעקות והוא בשלו, מזנק על הגדר כאילו שום דבר לא קרה, עוקב אחרי מרחוק בעיני זהב.
פניתי למרים היא רק נופפה בידה בזלזול: “מה אתה רוצה שאעשה, שאהיה לו שמרטפית? אם הוא מפריע לך כל כך, תזרוק עליו אבן!” הגישה שלה לא מפתיעה בעלה המנוח, יחיאל, השאיר לה את שלום בירושה, אבל היא עצמה תמיד טענה שחתולים זה לא בשבילה, היא הרי כל החיים מדברת רק על כלבים. מאז שיחיאל הלך, נתקעה עם שלום בלי חשק.
החתול הזה לא היה תלותי באף אחד. הוא צד עכברים, לפעמים אפילו דגים בבריכת ההשקיה. עם יחיאל היה מסתובב שעות, ורק חיפש מחסה ותנור בימי סערה.
ניסיתי הכל לדבר אליו, לשחד עם חטיפים, אפילו פיתיתי אותו בחטיפי עוף. הוא התעלם ממני ועמד במרחק, עוקב בחשד בעיניים מצומצמות. יום אחד פניתי למעשים קיצוניים שפכתי עליו מים מהממטרה. בפעם אחרת יצאתי עם שריקה, וכל פעם שהעז התקרב לערוגות רדפתי אחריו כמו שופט כדורגל. הייתי צוחק עד דמעות כששוב קפץ מעל הגדר והביט בי מבט נעלב כאילו אומר: “נו, באמת, מה אתה מגזים?”
מרים מצאה לעצמה עניין אחר: הבת שלה שלחה אליה לשבועיים כלבת פינצ’ר זעירה בשם יהל, וסוף סוף היה לה על מי להוציא אהבה אמיתית. את הבעיה עם החתול פתרתי לבסוף הבאתי שקי נסורת, פיזרתי בפינה מלאה סרפדים מאחורי הבית, והופ שלום השתמש רק בזה. מאותו יום, הבחנתי שהוא עוקב אחרי, מציץ בין השיחים והגדרות. בערב אחד, כשיצאתי להביא עץ להסקה, כמעט קיבלתי התקף לב מרוב בהלה כשראיתי שתי עיניים זוהרות מציצות מתוך החשכה.
בסוף הסתיו חוזר לראשון לציון ללימודים, ורק בסופי שבוע הייתי קופץ לבית ההורים.
יום שבת אחד, באמצע דצמבר, אני יוצא עם הקפה למרפסת ורואה גוש של שלג על המדרגה האחורית. וכשאני מתקרב, אני קולט: זה שלום. יושב קפוא, כולו שלג, קרח נמס על השפם. אפילו כשהעברתי עליו יד הוא לא זז. ניסיתי לעודד אותו, אבל הוא רק פתח את הפה ולא הצליח להוציא קול.
הרמתי אותו, רצתי פנימה, עטפתי בשמיכת פליז, חיממתי לו את השפם במגבת חמה. הוא שכב, מותש לחלוטין. הכנתי לו מים חמימים, שמתי בקבוקים חמים סביבו ואז מהר תפסתי מעיל ורצתי למרים. היא לא התרגשה: “יסתדר בסככה, לבית הוא לא נכנס יותר! השתגע לגמרי מאז שיעל כאן, כל הזמן תקף אותה ועשה צרכים בכל מקום. אין לי כוח לזה!”
כל הקיץ הצליח לשרוד לבד בצל, אבל חורף ישראלי קריר אפילו אם לא גשום לא פשוט לחתול זקן. ניסיתי לשכנע את מרים, הסברתי לו היה פעם מלך הדייגים של יחיאל ועכשיו הוא מתפורר מקור. אבל היא רק אמרה: “שפכתי לו אוכל יבש בקערה, שישתה שלג! לא יהרוג אותו קצת קור.”
חזרתי הביתה, הסתכלתי על שלום הקפוא והבנתי שהוא בא אליי לא סתם בא לחפש הצלה, דווקא אצל זה שנלחם בו כל הקיץ.
ניסיתי לעזור: התקשרתי לכמה חברים אולי למישהו יתאים חתול ותיק. אף אחד לא רצה, אפילו בן הדוד גדי אמר שאצלו כבר יש שני חתולים. הציע לי לסדר לשלום מקום בסככה ליד התרנגולות, אבל לא בבית.
לא עבר הרבה זמן, ושלום התרומם, התקרב אליי לאט, עצר מולי והביט לי בעיניים. הבנתי שבאמת גורלו בידי.
אז התקשרתי לאמא שלי, שתמיד סירבה להכניס חיה לדירה. אבל כששמעה שזה החתול של יחיאל, ושהיה איש טוב שעזר לסבתא, התרככה. הזכירה לי איך שלום תמיד היה לצידו לכל מקום, והיה מביא דג לכל מי שביקש. דמיינתי אותו איך שהוא פעם, גאה ומלא חיים, ועכשיו חסר אונים.
כך יצא שבסוף יום חורפי אחד, קניתי לכלוב פלסטיק במינימרקט הכי קרוב, שמתי בתוכו מזרן רך והרמתי את שלום, נאמן אחרון של יחיאל. בדרך לדירה בראשון לציון הרגשתי תחושת שליחות. לפעמים, דווקא כשנדמה לך שאתה עושה טובה לחיה, מתברר שזו היא שמלמדת אותך מהי חמלה אמיתית.
