זהו, תמר, נגמר בינינו! אני רוצה משפחה אמיתית, ילדים. את לא יכולה לתת לי את זה. חיכיתי הרבה, התאפקתי. אני צריך בן. כבר הגשתי בקשה לגירושין! יש לך שלושה ימים לארוז הכל. כשתעזבי תתקשרי. בינתיים אגור אצל אמא שלי. תזדרזי, אני צריך להכין את הדירה בשביל הילד ואמא שלו. כן! אל תתפלאי, אשתי הבאה כבר בהריון! שלושה ימים יש לך!
תמר שתקה. מה כבר יכלה להגיד?
היא לא הצליחה להיכנס להריון. אורן חיכה בסבלנות חמש שנים. שלוש הפלות היו לה בשנים האלו.
הלכה לרופאים מכל קופות החולים, כולם אמרו שהיא בריאה. אז למה זה לא מצליח?
תמר תמיד שמרה על אורח חיים בריא.
בפעם האחרונה הבעיה שוב הסתבכה היא הרגישה לא טוב בעבודה, הזמינו לה אמבולנס, אבל הכל קרה מהר מאוד…
…הדלת נסגרה בחוזקה אחרי אורן, ותמר התיישבה תשושה על הספה.
לא היה לה כוח או רצון לארוז. וגם לאן תלך עכשיו עם כל החפצים שלה?
בתקופת הלימודים, וגם עד החתונה, היא התגוררה אצל דודה שלה. הדודה כבר נפטרה, והבן שלה מכר את הדירה. לחזור למושב, לבית של סבתא? לשכור דירה? מה עם מקום העבודה?
יותר מדי שאלות, הכל צריך להיפתר מהר…
…בבוקר המוקדם הדלת נפתחה, וחמותה נכנסה לדירה.
לא ישנת? טוב מאוד. באתי לבדוק שלא תיקחי משהו שהוא לא שלך.
אני לא צריכה את התחתונים הישנים של הבן שלך. את רוצה למנות את שלי?
תראי מי נעשתה חוצפנית! פעם היית כל כך עדינה, שקטה וחביבה. הנה, איך זה הסתדר. עוד אחרי הפעם הראשונה אמרתי לאורן שאת לא תביאי לנו ילדים.
בשביל זה באת? עדיף שתשבי בשקט ותשגיחי עלי.
מה את אורזת את הסט כלים?
הוא שלי. ירושה מהדודה שלי, מזכרת יקרה.
כאן יישאר ריק בלעדיו!
זה לא מעניין אותי. לפחות יהיה לכם נכד.
קחי רק מה ששלך!
הלפטופ שלי, גם המכונת קפה והמיקרוגל, חברים לעבודה קנו לי אותם. האוטו שלי קניתי אותו לפני החתונה. הבן שלך בכל מקרה קנה אחד אחר.
הכל יש לך, רק ילדים את לא יכולה להביא!
זו כבר לא עניינך. איתי הכל בסדר, אולי כך רצה אלוהים.
את בכלל לא מצטערת! אולי עשית את זה בכוונה?
את מדברת שטויות. כואב לי אפילו לחשוב על זה.
תמר סקרה את הדירה, ולא נשאר כמעט שום דבר משלה מברשת, קוסמטיקה, נעלי בית…
נראה ששכחה משהו חשוב. החמות כמעט לא נתנה לה לחשוב.
היא נזכרה אין את הפסלון של החתול! היה בפסלון סוד קטן – לא סיפרה עליו אפילו לאורן. בפנים היו עגילים וטבעת לא שווים הרבה כסף, אבל מאוד יקרים כי היו מזכרת מסבתא. אורן תמיד אמר שזה סתם שטויות. אולי זרק את זה? בדרך כלל היה מכניס כל מיני חפצים שלא צריך למרפסת. תמר פתחה את הדלת…
מה את עוד צריכה שם? אספת הכל תעופי! נשמע שוב קול החמות. נפרדת מהדירה? תיפרדי לא תראי עוד דירה כמו זאת.
סוף סוף מצאה את החתול, הכל בפנים. עכשיו באמת אפשר ללכת.
הנה המפתחות, להתראות. מקווה שלא ניפגש שוב לעולם.
תמר עצרה במשרד. עדיין הייתה בחופשת מחלה, אבל ביקשה רשמית לצאת לחופשה.
כולנו מצטערים בשבילך, איך נסתדר בלעדייך. שלושה שבועות יספיקו? רק תישארי זמינה בנייד בלי ההכוונה שלך חצי מהפרויקטים נתקעים.
בסדר. אוכל להתרענן קצת. תודה.
את צריכה עזרה?
לא, תודה.
אדאג לבונוס ולימי חופשה.
תודה, זה ממש עוזר עכשיו.
תמר אפילו לא ניסתה לחפש דירה להשכרה. נסעה ישר לבית של סבתא במושב. אף אחד לא חיכה לה שם סבתא נפטרה לפני שלוש שנים, את אמא שלה בכלל לא הכירה אמא נפטרה בלידה.
ועכשיו דווקא היא בעצמה לא מצליחה ללדת…
שעה נסיעה, והנה היא בכניסה. עץ התפוח, כלניות בגינה.
בפעם האחרונה היא ואורן היו פה יחד בסתיו עשו על האש, נרגעו מהעיר הגדולה.
תמר הכניסה את האוטו לחצר, המפתח למוסך היה בתוך הבית.
היא פתחה את הדלת ונכנסה פנימה. שקט. כלים מלוכלכים על השולחן. למה לא ניקתה אחרי הביקור האחרון?
לא נכון ניקתה! סימן שמישהו היה פה!
שני ספלים, צלחות, שקיות של מיץ, בקבוקי יין מבעבע שאורן אהב. אין מצב שזה מהסתיו.
כלומר, אורן היה פה עם מי?
כבר לא משנה…
המפתח של הדלת היה רק לתמר, כנראה אורן עשה העתק. הגיע הזמן להחליף מנעולים.
חיים חדשים, קצת סדר, אחר כך מקלחת חמה.
תמר רצתה לשטוף מעצמה את כל הכאב והעבר.
כשתמר כבר התארגנה לצאת מהאמבטיה, מישהו דפק בדלת ואז בחלון.
מי שם?
הכל בסדר אצלך?
כן… היא הופתעה.
עמד בחוץ גבר לא מוכר.
מצטער שהבהלתי. אני השכן שלך, כל היום שמתי לב שאת לבד, ואז פתאום נעלמת ויצא עשן מהארובה. פחדתי שקרה משהו…
תודה, הכל טוב.
את קרובת משפחה של אורן? הוא היה פה לא מזמן עם אשתו… את אחותו?
לא, אני גרושתו. כמעט גרושתו, בתהליך.
והבית שלך?
כן, שלי.
אני שכן זמני, תקוע פה באופן זמני. חבר נתן לי לגור כאן. גם אני מתגרש, מחר כבר חופשי. סליחה, אם הכל טוב אז אני אלך. אם תצטרכי משהו, אני איגור.
אני תמר. רגע, תוכל להחליף לי את המנעול?
בטח, תגידי מתי ואסדר הכל.
כמה שיותר מהר. מחר אקנה חדש.
תני לי לבדוק איזה צריך ואקנה בעצמי שלא תקני סתם, בכל מקרה אני צריך לנסוע לעיר.
תודה.
עברו שבועיים. נשאר עוד שבוע של חופשה, והגיע הזמן לחזור לתל אביב. תמר כבר הרגישה שייכת לכאן, ולא התחשק לה בכלל לחפש דירה אחרת. אורן לא התקשר, לא שלח הודעה רק עדכון על מועד הדיון לבית הדין. האמת, זה היה עדיף. היא לא רצתה לראות אותו.
שבת בבוקר. תמר תמיד קמה מוקדם, אבל הפעם איגור הזמין אותה לטיול ליד האגם.
לא היה לה שום חשק להתחיל שוב קשר חדש, אבל טיול לא מחייב כלום. הם נהנו מההליכה, חזרו לארוחת צהריים. בחנייה שליד הבית עמדה המכונית של אורן כנראה הגיע זה עתה. הדלת של האוטו נפתחה, אורן יצא ועזר לאישה בהריון לצאת.
תמר ואיגור בדיוק הגיעו לשער. אורן ניסה לפתוח את הדלת, אבל…
מה קורה כאן?
ומה אנחנו עושים כאן? למה נכנסים לבית לא שלנו?
אורן נעמד המום.
זה הבית שלנו! הצהירה האישה ההריונית.
באמת? מי סיפר לך, אורן? זה הבית שלי, תעזבו בבקשה את השטח.
אורן, מי זו? זאת האקסית שלך? תעיף אותה! צווחה האישה ההריונית.
תמר ואיגור פרצו בצחוק. אורן שתל את בת זוגו ברכב ונסעו.
הולך להיות לו מעניין בחיים…
לפחות היא תביא לו ילד. אני לא הצלחתי שלוש הפלות… סליחה.
ואני התגרשתי כי אשתי לא רצתה ילדים…
עברו ארבע שנים מאז. תמר פגשה במקרה את החמות לשעבר בסופר.
תמר, לא מזהה אותך… הרבה זמן עקבתי לראות אם זו באמת את. את בהריון?
כן, וחייכה כשהניחה יד על הבטן הגדולה.
ולאורן הולך רע. הבן נולד חולה, על פי הרופאים הבעיה כנראה אצל הזכר. אשתו נעלמה והשאירה לנו את הילד. ואת יולדת לבד?
לא לבד, יש לי משפחה. אני ממהרת מחכים לי.
אה… טוב… אם אפשר תסלחי לי…
שיהיה לכולנו סבלנות…
האישה המבוגרת הביט באיך שתמר מתרחקת. לצדה הלך איגור, מחזיק אותה בעדינות, וביד השנייה אחז ילדה קטנה דומה לה כמו שתי טיפות מים…
