– גברת, אפשר לעבור?
מישהי דחפה אותי בגב, ונאלצתי להתקדם עוד צעד, נאחז בידיות העגלה של נעם כדי לא להחליק על המדרכה הרטובה. המעיל הפתוח הפך שוב לבעיה כנפָיו התבדרו והסתירו למה אני צועד לאט כל כך, ובדיוק באמצע המדרכה.
– סליחה, באמת!
הבחורה, שרצה משום מקום, עקפה אותנו, הסתכלה רגע בתדהמה בעגלת הגלגלים של נעם והמשיכה הלאה. נעם ישב בשקט, ידיו על ברכיו, לא ניסה לעזור לי בשום דבר במזג אוויר כזה, רק היה מפריע אם יסובב את גלגלי הכסא בעוז עצמו.
נשמתי עמוק, הנהנתי לה שתרוץ, סידרתי לנעם את הכיפה על ראשו, ותפסתי שוב את הידיות.
– ממשיך? יש עוד קצת זמן, אבל כרגיל קצת מדי.
– אבא, לא חבל לבזבז אותו רק על ביקור בקופת חולים? נעם בדק מרחק עד סוף המדרכה, ובסוף שם את ידו על אחד הגלגלים.
– נעם, שב בשקט. אני דוחף פה, המדרון חלקלק. מעבר לכביש כבר נקי, תראה אין שלג. רק נעבור, תוכל לגלגל לבד.
– טוב…
– מה רצית, אגב?
נעם התמהמה.
– עמי אמר שאצל בן יהודה פתחו חנות חדשה לדגמים. יש שם צבע שאני צריך.
– נעם, זה רחוק מאיתנו. עד שנחזור ירד עוד גשם, ואי אפשר להוריד אותך שוב במדרגות לבד. ראיתי איך הוא משתתק, לא נוח לו אבל מבין. אני אלך במקומך, תכתוב לי בדיוק איזה צבע. ובינתיים, תלך לסבתא חיה.
– למה סבתא? רציתי לתכנת, ולא לשתול עציצים…
– חיה דווקא מחכה לך. היא דרשה נקמת שח! ניצחת אותה שלוש פעמים בפעם האחרונה, והיא רוצה לנצח. וגם, היא תראה לך פוקר היום.
– פוקר זה משחק קלפים!
– לא סתם קלפים, הבן שלי זו פילוסופיה שלמה!
– אתה יודע לשחק?
– קצת. חיה לימדה גם אותי, אבל אין לי את הראש שלך למתמטיקה, אז כל פעם הפסדתי… בפוקר, צריך לחשב, לחשוב כמה צעדים קדימה.
– כמו בשחמט?
– בערך.
– בסדר, אשאר איתה. רק…
– אני יודע שנראה לך שאבא לא עוזר, ורצית להגיע בעצמך לחנות. נלך יחד לקראת האביב, טוב? אז נוכל לטייל שם כמעט כל יום ותראה שגם הברווזים האהובים עליך חוזרים. אוקיי?
– בסדר…
– נו, תגיד לי איזה צבע?
– אדום! אבל לא כמו של החיילים שלי, אלא יותר עמוק…
התחלנו שוב, כשנעם מסביר לי בהתלהבות איזה צבע בדיוק הוא צריך, ואני רק מהנהן, יד אחת על העגלה והלב דואג, כמו תמיד.
החיים שלנו התפצלו לשניים לפני שנתיים.
באותו יום קיבלתי בונוס בעבודה וחישבתי כבר איזו מתנה אקנה לנעם ולבת זוגי. כשנכנסה שירה לבנה כסיד ולחשה, אבא, מישהו מנסה להגיע אליך זה דחוף.
הרגשתי איך הידיים מתקררות, והראיה מתערפלת.
– מה קרה?
– נעם… אבא, רק אל תיבהל! הוא חי. מפנים אותו לאיכילוב.
נהג שפגע בבני ראיתי אותו רק בבית הדין. לא הרים עיניים. הציע שיבקשה להיפגש ואף הגיע לבית החולים, אבל לא היה בי חשק. כל סליחה לא תחזיר לנעם את הבריאות, לא תפתח לי את דלת חדר הטראומה.
– למה נסעת ככה?
זו השאלה היחידה ששאלתי אותו.
– אמא שלי הייתה גוססת התקשרה רק כדי להיפרד טעיתי…
– אני מבין…
לא הקל עליי כלל. מבחינתי רק לראות את נעם. כן, את הדלת עם הכתובת “טיפול נמרץ ילדים”, שאסור לעבור בה.
– הספקת להיפרד?
– לא…
מאז לא דיברנו עוד. אמא של נעם החליפה אותי בדיונים, ואני נשארתי בבית החולים.
– זה מסובך מנהל המחלקה עבר בין הדפים בלי להסתכל אליי.
כל מה שרציתי היה לשמוע הכול יהיה בסדר. וזה לא היה.
הבנתי מייד. הוא דיבר על שיקום, על נסיונות, אבל אצלי בראש נעם לא ילך, אף פעם, שום רופא לא יעזור היקום לא מוכן לנס כזה.
על עצמי לא חשבתי. לא על הזוגיות, שהייתה תמיד יציבה ופתאום התרסקה. אני קיבלתי, הבת זוג לא, והפיצול לא עבר בשקט.
– מה יש לך? כל סיכוי! בת זוגתי צעקה.
– אין באמת סיכוי תביני.
– שטויות! נמצא רופאים אחרים.
– בסדר. נחפש.
– אני עובד! מתי לי זמן בכלל להתעסק בזה?
– זה הבן שלך…
– שלך גם!
חיפשתי. ידעתי שבפעמים רבות אין נסים. אולי הגורל שכח משהו עבורנו. לפעמים, הוא מפספס ברשימת הנסיכים הקטנים; במקום שלנו נשאר חלל.
וכך צריך להמשיך לחיות.
קשה understatement.
עזבתי עבודה, כי הייתי צריך להיות עם הבן. ויכוחים, שקטים או סוערים, מלאי כאב ואשמה. נעם שמע, ונהיה קשה עד כדי חנק. אני התאפקתי, אבל הלהט בינינו הפך לקור. פעם אחת, בחריפות של ריב: אם היית מחכה לו כמו אמהות אחרות, זה לא היה קורה!
אי אפשר היה לסלוח. ניסיון התנצלות לא עזר. הרגשתי דקירה. האשמה, הקרח, שנכנס הביתה. אי אפשר לסבול יותר.
– לכי…
ואז הוא עזב. דלת טרקה, נעם התעורר.
– אבא, מה קורה?
– כלום, בן. הצרה נעלמה.
– לתמיד?
– לתמיד. נשארנו אנחנו.
הקלה? ממש לא. הכול הסתבך עוד. ראיתי שנעם מתקשה להתמודד, ניסיתי לעזור.
אז קניתי קופסה ראשונה עם חיילים קטנים.
– תראה, נעם!
– מה זה?
– חיילים. צריך לצבוע אותם.
– למה?
– כדי שיהיו אמיתיים.
– למה הם לבושים מוזר? הוא הפך אחד מימיו.
– אלה פרשים. מהימים ההם.
– תספר לי!
ישבנו יחד עם ספרים, ניסינו למצוא את הצבע המתאים. נעם חזר לחיים הרעיון היה מעולה.
כעבור שנה כבר היה צבא שלם, והתחלנו לנהל קרבות בערבים מתווכחים על התפקיד של חיל רגלים מול פרשים.
– אבא, אתה נפוליאון! אז תשחק כמו שצריך!
– אתה לא המפקד שלי! יש לך צבא משלך.
– אתה מנסה לשכתב את ההיסטוריה! נעם התעצבן, ראה איך אני מזיז את החיילים על השטיח.
– אילו אפשר היה…
אמא של נעם הפסיקה להופיע בחייו, מאז שנולד לה ילד נוסף עם בן זוג חדש. אמא שלה סיפרה לי מהוססת.
– דני, סליחה… הכול…
– מה פתאום מאמא שלך? את היית תמיד! עוזרת, תומכת. בלעדיך לא יודע איך הייתי מסתדר.
– הם נוסעים…
– לאן? כמעט נשפך עליי התה.
– לחו”ל. דירה מחכה להם שם. אותי לא לוקחים…
– איך זה?
– פשוט. לא צריכה אותי. לא חדשה, יש לה אמא. לא נותנת לראות את הנכד כמעט בכלל. הייתה לי משפחה… עכשיו אין לי דבר
– מה? את לא זרה! נעם הנכד שלך.
– אל תגרש אותי. אני יודעת… הכול אחרת. זה לא אמור היה ככה.
– מי יודע אולי זה הכי טוב. מי שבגד שלא יהיה. הרי היא הייתה עוד לפני…
– נכון…
– אז הגורל אולי יודע יותר טוב. את איתי, את משפחה שלי ושל נעם. לא רוצה להפסיד את זה.
חיה לא ענתה לי, רק חיבקה. בשתיקה הבנתי היא תשאר.
מאז, ידעתי שיש לי את נעם וחיה, וזה מספיק. אפילו שירה, חברה ותיקה, התרחקה ונעלמה קשה לה לראות את נעם במצבו.
לא נלחמתי על זה. החיים שלה הסתדרו, אין מקום לצרות זרים.
היו המון בעיות. רובם הצלחתי לפתור לבד או עם חיה, אבל לא את כולן.
חיה הייתה תמיד לצידנו היא אפשרה לי לחזור לעבודה, טיפלה בנעם, בישלה, ניהלה, ובלעדיה לא הייתי מתמודד.
להוריד עגלה עם כסא גלגלים מהדירה בקומה רביעית, בלי מעלית וללא רמפה כמעט בלתי אפשרי. הייתי עוד צעיר וחזק, אבל הבנתי, יבוא יום ונעם לא יוכל לצאת.
ניסיתי להשיג אישור מהרשות לרמפה אבל נתק בשירות. בכל פעם נענה בשלילה, וידעתי: חייב לשנות משהו.
– דני, אולי נמצא בית קרקע, בפרברי תל אביב? יהיה מקום, גינה, נעם יוכל לנשום. חיה הציעה.
– חיה, איך נטפל? מה עם בית הספר? נעם אוהב מחשבים איפה אמצא מורים? בכפר גם אין אינטרנט בסביבה שריאלית, יקר להפעיל. אנחנו חייבים להיות בעיר! לנעם מגיעים הזדמנויות.
– לא מבינה, אבל אכבד.
הדירות החדשות, עם מעלית ורמפה, יקרות מדי. הלוואה כזאת בלתי אפשרית.
המתווכים הרימו ידיים למצוא דירת קרקע להחלפה? “אין דרישה למחסן קטן בקומה רביעית”.
– זה לא עובד, דני. קונים היום רק חדש או מושקע.
כעסתי. למה לא מגיע לי לסדר לבן שלי חיים כמו שאני רוצה? תלויים שוב בחסדי הגורל כולם מזמינים לי שקט שנייה, והוא מקפיא אותנו ברגע.
ובכל זאת, כנראה הגורל פחות אכזרי, אולי רק מפוזר. יום אחד, קיבלתי כרטיס מעבר קטן.
בדיוק ביום ההוא, כשמישהי מיהרה ודחפה אותי בגב בטעות, הופיע בחיי ראובן.
– גברת לעזור לכם?
הקול מאחורי כשנתקעתי עם העגלה בפינת רחוב, היה של זקן מנומס.
– לא, תודה. אסתדר.
אבל הוא, בגובה נמוך, החליט אחרת. עקף, לחץ בחוזקה את ידו של נעם:
– אני סבא ראובן. למה לא עוזר לאבא? בוא, תן לי!
העיף אותי עם הידיים בקלילות, הביא לי שקית תפוזים:
– שים טוב! אני מת עליהם! תתנהג יפה תקבל.
במאמץ אחד העביר את העגלה מעל לשלולית, צחק עם נעם, ואני המום. תוך דקה עבר את הערימות. לא הבנתי איך.
– לאן לקחת?
– יש לי זמן! לאן צריך?
– לא, תודה. מסתדרים לבד…
– אתה נחמד, אבל עקשן אש! הוציא תפוז, חילק בינינו. מותר לי להסתובב עם חברה טובה? כן, או לא?
– נראה לי שכן… עניתי, די מבולבל.
הגענו לקופת חולים.
למחרת, בשעת צהרים, ראובן דפק בדלת.
– סליחה על ההפרעה, אפשר להיכנס?
פניי הופתעו, אבל נעם קפץ:
– סבא ראובן! באת אליי? אבא, מה אתה שותק? תגיד שלום כמו שצריך!
ובימים אחרי, ראובן פתר את מרבית הבעיות שצברנו.
– דני, דיברתי עם השכנים מהבניין ליד יש להם דירה כמו שלך, רק בקומת קרקע. הם מסכימים להחליף, ותבקש גם פיצוי קטן, הדירה שלך שמורה.
– ומה אם יתחרטו?
– כבר סיכמנו. דיברתי עם הבעלים מילה שלהם זו מילה.
– איך השגת את זה?
– מדברים עם אנשים, דני! שאלתי איפה גר ההוא עם העיניים הגדולות והילד שלא קם…
– אני רוצה, סבא, אבל לא תמיד מצליח!
– אם תרצה תוכל גם לעוף!
– באמת?
– בקיץ אראה. עכשיו מוקדם.
– גם לי תראה?
– אם לא תנדנד!
– מבטיח.
– אתה, נעם, זז החוצה יש עניינים עם אבא. אם נעשה כמו שצריך, תוכל בקיץ להסתובב לבד בגינה.
– יששש!
– איזה רעש, בן! אפילו אני, שכמעט לא שומע, התחרשתי! ראובן צחק. יש לי גם יופי של מעסה בשבילך. היה קצין רפואה. נסע אפילו ללמוד בטיבט. צריך לנסות.
– אין טעם, ראובן. כבר אמרו לנו הכול על הסיכוי.
– ויתרת?
– אולי
– לא מוותרים, בן. עד שכותבים באמת סוף ממשיכים. אני חי, הוכחה.
– ספר?
– אספר הכול. איך הפלגתי, איך כמעט טבעתי בשלוש סופות, איך טסתי פעם ראשונה… אחר כך.
– למה לא עכשיו?
– אין זמן. אלי מהבניין ממול חופשי היום, יבנה לנו רמפה.
– צריך אישור!
– קיבלתי כבר!
– איך?
– עם השכנים, עם חיה, עם כולם! יש פה בניין שלם של ורדים, קשה לבחור פה לפעמים
– ראובן, אתה שוב מתחיל עם החיזורים שלך!
– בטח! הייתי צעיר היית שלי! מי כמוך?
– מספיק! צחקתי.
– עכשיו אתם שלי, לא הולכים לשום מקום. מה שאוכל אעשה. אשמור עליכם!
ואת ההבטחה קיים. תוך שבועות עברנו לדירה חדשה. הלכתי בין קירות חשופים, כמעט התרגשתי עד דמעות לראות את המפתחים הרחבים. הרמפה החדשה, שראובן ואחרים בנו, גרמה לי לבקש סליחה מהשכנים.
– סליחה אין ברירה…
להפתעתי, אף אחד לא התלונן.
– רק בריאות לילד זה מה שחשוב.
שאלתי את ראובן:
– למה הם כאלה שונים? אף אחד לא מרייר או מציק. רחוב מלא מבטים קשים, פה רגועים…
– דני, רק אנשים פוחדים. מהבֵּדֶה. לא כולם אותו דבר. יש כאלה שזוכרים מה זה להיות בן אדם.
ראובן עבר בין הדירות, בירר ודיבר. לא ידעתי היה לי ממנו כל כך הרבה על מה להודות.
והכי חשוב הרופא שראובן מצא דיבר בזהירות על תקווה בשביל נעם.
– דני, לא רוצה להבטיח, אבל יש סיכוי קטן. אסור לפספס. תסע לירושלים מכיר שם מנתח מעולה, הוא כבר הסכים לבדוק את נעם.
– לבדוק?
– תהליך מורכב, אבל אפשרי.
– לא אוכל להרשות לעצמי
– על זה אל תדאג! חיה חייכה, למרות עיניו החמורות של ראובן. אמכור את דירתי, וגם דיברתי עם אמא של נעם. חייבים כולנו יחד בשביל הילד. אולי אז יקרה משהו טוב.
הנהנתי. אין מה להתווכח. נעם הכי חשוב.
הניתוח של נעם נערך חצי שנה אחר כך. בינתיים, לא חזר לגמרי הכל, אבל רמפה כבר לא היה צריך. הצעתי אותה למשפחה אחרת, בעיר.
– הילד שלך?
– עכשיו הוא הולך. עם קביים, לאט אך צעד ראשון.
– איך החזקת הכול?
– זה לא אני עם השנים אני בטוח שיש מלאכים. יש לי הרבה כאלה.
– מי העומד בראשם?
– ראובן קפלן. המלאך האישי שלי. ושל נעם, נכון?
נעם יקום, יציץ לחיוך הילדה שלימדה אותו לרוץ, ישתדל לקום ויקרוץ לה.
– תגיד, אבא, אפשר לצאת עם תמרה לטיול? לא רחוק.
אני אגע באמה של תמרה שרק נבהלה ממהירותו ואחייך:
– בטח. ואנחנו? מפריעים פה?
– בוא, יהיה גלידה.
והשקט יחזור לעוד משפחה.
בתוך השקט תצמח תקווה חדשה.
לא צריך לפחד. צריך לתת לה לגדול, והרעש שלה יתפשט, יפיג את האפור. אולי לא הכול יסתדר מיד, אבל יהיה מספיק שילדים שוב יצחקו, והצרה, מבוישת, תיסוג לפינה עד שתחלוף לגמרי. אף אחד כבר לא ישמע אותה כל תשומת הלב תעבור לצחוק, ולאט לאט, יעלה הצליל של תקווה, כמו פעמון, שתתחיל לרקוד ביחד עם הילד הבא שלמען תקווה מסוימת עוד יש סיכוי
– מה אכפת לך, גורל? עוד כרטיס קטן… לי עזרת כבר!
והגורל יחשוב, וייתן גם לו. כך זה עובד.
גורל לא מסביר את עצמו. רק מדפדף, יוצר מטוס נייר, משגר אותו על הבריזה של תל אביב וממשיך לשעשע את עצמו אולי ממלא עוד טיפה שמחה למישהו אחר.
