יומן1 12יוּן2026
היום חזרתי למחשבות על היום שעבר במרפאת הלידה של בית החולים איכילוב, חדר מואר וגדול עד כדי כך שהרגשתי כאילו הוא מתרחב עד לתקרת השמיים. האווירה סביב הייתה משולבת משמחה עמוקה עם תחושת עצבנות קלה. סביבי חיו קולות של קרובי משפחה שמחים: גברים נרגשים מחבקים זר פרחים עצום, סבתות וסבים חדשים שמאירים את החדר בחיוכיהם, וידידים והיכרות רבים שמלאו את האוויר ברעש מתמשך של שיחות, צחוק מדבק וכל פעם מחדש נשבר ברעש של קולות שמחה. כולם, כשהחזקו את הנשימה, חיכו בקוצר רוח לפגוש את החברים החדשים של המשפחה.
ילד חמוד נולד לנו! הראשון! לחשה בחשאי סבתא צעירה שנקראה רחל, עמודה לידי. דמעות של שמחה ברקו בעיניה והיא חיבקה חזק חבילה של בלונים כחולים כמים.
מזל טוב, נולדה לנו בת! שניים מיד, תארו לכם! קראה בגאווה חברתה מרים, עטופה בחבילות מתנה ורוד-ורוד.
היא כבר יש לה אח גדול, אז יהיו שלוש אחיות! כמו בסיפור אגדה! הוסיפה יעל בגאווה.
בזוגות תאומים! איזה נדירות! חייכה תמר, והוסיפה ברכות חמות.
בכל ההמולה הזו כמעט ולא שמתי לב לנערה קטנה שבקושי ניסתה לפתוח דלת כבדה. ידיה היו עמוסות בשקיות מלאות בחפצים, כמעט ללא מקום לשאר.
זה תינוק?! שאל יובל, בחור צעיר שהגיע לקחת את אחותו עם בן דודו, והפנים שלו התבלבלו מהמבוכה. איך אפשר שהשגרה של אישה במרכז תל אביב, עם יד מושטת על חזה, מכילה תינוק עטוף בשמיכה?
הוא חיפש בתדהמה: איפה ההורים? איפה החברים? איך שלא מצא אדם בעיר כזאת שיקבל את האמא הצעירה עם תינוק חסר הגנה? איך זה ייתכן?
המשפחה של יובל הייתה מתכננת בקפידה את הלידה של אחותו, והיום הזה היה בשבילם אירוע מכונן ומשמח. הוא לא ציפה שדברים יתנהלו אחרת.
בלי היסוס, יובל נכנס למטה ופתח בקול רם את הדלתות הכבדים, החזיק אותן פתוחות עד שהאישה עברה והמשיך אחרי היא.
אפשר לעזור שאשים את החפצים במונית? הציע בעדינות.
תודה, לא צריך, חייכה האישה, ועיניה בוהקות בדמעות של חוסר וודאות. היא חיבקה חזק יותר את תינוקתה והלכה לעבר תחנת האוטובוס.
היא באמת מתכננת לקחת תינוק במרצדס?, חשב יובל בהלם. הוא כמעט רצה להסיע אותה ברכבו, אך קריאתו של קרוביו סיום הלידה של האחות עם בן דודו משכה אותו חזרה. הוא ניסה לשכוח ולקפוץ לחיבוק המשפחה שלו.
—
יום אחרי זה אני מתבוננת על חיי, על דרכי והחלומות של נועה, בתי הקטנה של שושנה. נועה גדלה בבית קטן בקיבוץ, בבתים צמודים, יחד עם אם חד הורית שושנה, שהייתה בת חמשים כאשר נולדה. אביה של נועה היה רק סיפור של רומן קיצי קצר, ולא היה נוכח בחייה.
מאז ילדותה נועה עזרה לאמא בניקיון, הייתה מצטיינת בבית הספר והייתה תמיד צייתנית. השכר של אמא בחנות המכולת של הקיבוץ היה מינימלי כמה שקלים במשרה חלקית ואלו לא אפשרו לנו לחיות ברווחה. כששושנה הלכה לפרישה, המצב הכלכלי רק הידרדר.
רצוני של נועה היה לצאת מהקיבוץ, ללמוד, לקבל תפקיד מיוחד שמאפשר חיים ללא חוסר בלי צורך לבחור בין קנייה של שקית גריסים לבשר קטן. היא השקיעה כל מרץ בלימוד, השתתפה בקורסים נוספים, ובזמן שחברותיה הלכו למסיבות, היא נשארה עם ספרים, מדחיקה הצעות של השכן פדל, שהזמין אותה לצאת הליכה.
לך, תצא איתי לטיול! היום מזג אוויר נעים!״ קראה שושנה, את נראית חיוורת! תסתכלי על העולם!
בקרוב אני בוחנת, חייבת לקבל ציונים גבוהים במבחנים. זו ההזדמנות היחידה שלי, ענתה נועה.
פדל, שתמיד היה חולם על נועה, נותר לבדו, אך היא לא חשה כלפי אף בחור מהקיבוץ, כמעט כאילו הם לא היו קיימים.
עם השפעתה של נועה, הצליחה בהצלחה את כל המבחנים ונרשמה לאוניברסיטת תל אביב הפקולטה לחינוך. השמחה הייתה עצומה, בעוד אמא החלה לדאוג: איפה תגורי? איך אוכל לתמוך בך? אני מקבלת כלום.
אל תדאגי, הרגעה נועה, אמצא עבודה בערב, כבר חיפשתי מודעות. באוניברסיטה מספקים משכן, כבר התקשרתי והבטיחו לי חדר.
כך גם נעשה. חייתי במעון סטודנטים, מחלקת חדר עם בחורה כפרית אחרת, שהזמינה אותי לעיתים לארוחות משותפות באשר למשפחתה. בתמורה, סייעתי לה עם עבודות סמינרים ומחקרים.
עבדתי כמלצרית בבר הקטן של השכונה שליח הזמנות, חיוך למבקרים. שם פגשתי את מאיר, בחור נאה ובעל חן שהיה לקוח קבוע. היה לי כמעט שנתיים לפני שסיימתי את הלימודים, והיינו נפגשים כמעט כל סוף שבוע עם חבריו של מאיר. הוא היה מצחיק, חכם, מלא חיים, עבד באחד הבנקים הגדולים בתל אביב ככלכלן.
מאיר הציע לי לעבור לגור איתו בדירה דו-חדרית מרווחת קרוב למשרדו. כשגיליתי שה אני בהריון, הוא קיבל זאת בחיוך: רק עכשיו אהיה מציע לך נישואין! איך נוכל לחגוג לפני שהתינוק יגיע? נרצה שתהיי נשואה ויפה, ולא אם עם בטנה גדולה!״ הוא חייך, את יפה לכל מראה.
הייתי מודאגת מההיכרות של ההורים שלו. אביו של מאיר היה בעל תעשיית חלב גדולה, אמו עסקה בניהול החברה. חששתי שהם יחשבו עליי כאישה כפרית ממולאת הריון. אך לבסוף, הם קיבלו אותי בחום: האבא חיבב את הסלט שהכנתי, האמא קראה לי באורית, והן יחד ארגנו לנו את החתונה.
החתונה הייתה חגיגית, עם מנהלים, שירים, זיקוקים. למרות שההוצאות היו גבוהות, אורית השתדלה להרגיע אותי: אל תדאגי, אנחנו יכולים לשלם! את בתו של בני, מגיע לך חג אמיתי.
אמא שלי, שושנה, באה לבת מצחיקה ונתנה לי ברכת אהבה.
במהלך ההריון, בבדיקה הראשונה הרופא אמר שהילדה בריאה. מאיר חייך ואמר: פעם הבאה נזכה לבן. הוא היה מתלהב מהמחשבה על יורש.
אורית, שהייתה אמא לשני בנים, תמיד חלמה על בת. קנתה שמלות ורוכסים ורצתה להקפיד שהחיים של הנכדה יהיו מלאים באמנות, בלט, ציור.
היום נולדתי או טוב, נולדה תינוקת בשם אלונה. בתהליך הלידה נדפסו הודעות קשות: הרופאים אמרו שאין סיכון של תסמונת דאון, אך לאחר כמה שבועות גילו זאת. המצב הרופאים הציעו להעביר אותה למוסד.
הייתי במצב של הלם. סירבתי בכל לב: להיות חייה של אלונה זה מה שאני רוצה.
אורית התקשרה אליי: אני כאן, נלחמות יחד.
מאיר ראה את האימה של המצב: למה האמא מתנגדת, והאב לא? אני צעיר, למה זה צריך להיות עלי? הוא ניסה לשכנע אותי, אך אני נמשכתי אל דרכי.
בזכות האהבה של שושנה, שלקחה אותי ואת אלונה למגוריי, והחזקתי את בתי בידיי. אלונה גדלה, למדה לשיר, לחזור על חרוזים, והפכה למופיעה בסרטים קצרים של תיאטרון לתינוקות עם תסמונת דאון. ההזדמנות של במאי תיאטרון בתל אביב לראות את ההצגה שלה הובילה למזמין אותה לשחק בתפקיד ראשי.
המשפחה שלנו עברתה לירושלים אפילו סבתא שלנו ביקרה איתנו.
היום, כשאלונה בת שבע-עשרה, מאיר הגיע למופע שלה עם פרחים, בקבוק יין, וביקש סליחה. הוא נזכר ברגעים הקשים, והבין שהזמן עבר והכאב נעלם.
במחשבותיי עכשיו, אני מבינה שלא נושא הגעגועים הוא מה שהוביל אותנו עד הלב. אני מביטה אל העתיד, אל אלונה ולכל המשפחה ושמחה שאני עדיין כאן, מתמודדת, מאמינה, וממשיכה לכתוב את יומי ביומן הזה.
נועה.
