בחנות החשמל היתה דחיסות, ריח פלסטיק ומתכת לוהטת. שירה עמדה מול עמדת דודי החימום והרגישה איך העצבים מתפוצצים. הדוד הישן בחדר האמבטיה התקלקל כבר בבוקר, ועכשיו הוזרחו בקערה, מים מחוממים על הכיריים. איתן עמד לידה, קובר את האף במסך.
— תראה, את זה, חמישים ליטר, — שירה הצביעה על דגם במחיר של אלפיים ומאתיים שקל. — זה יספיק לנו. בואו נחלק חצי חצי, כמו תמיד.
איתן הרים עיניים מהמסך, וחיוך עקום עלה על שפתיו:
— חצי חצי? זו הגחמה שלך — לבזבז שעה במקלחת. לי מספיק גם כיור.
— איתן, זה דבר המשותף לשנינו. גם אתה מתקלח.
— הייתי מזמין טכנאי שיתקן את הישן. את רוצה חדש, מפואר. אז תקני. אני מוציא את הכסף שלי על מה שנראה לי נכון.
שירה נעצה אצבעות ברצועת התיק. השיחה הזו לא היתה ראשונה, אבל היום חצתה גבול.
— כלומר דוד חימום זה הגחמה שלי? והעובדה שאמא שלך מבקשת פעמיים בחודש שתעביר לה כסף לעיסוי — זה ההוצאה הפרטית שלך?
איתן הביט בה בקרירות, כמו במוכרת שתוקפנית מדי.
— בואי נסכם אחת ולתמיד. כל אחד חי על המשכורת שלו. אני מוציא את הכסף שלי על מה שאני בוחר, את על מה שאת בוחרת. חשבונות חצי חצי, מצרכים חצי חצי. השאר — כל אחד על עצמו. ואל תערבבי את אמא לעניין.
שירה רצתה לומר שזו לא משפחה אלא קומונה, אבל נזכרה בשבוע שעבר, כשהוא סירב לקחת חלק במתנה לאחיינית שלה. הוא אמר אז: “המשפחה שלך — ההוצאה שלך.” היא בלעה. הסכימה. הולכת הכלל.
מאז עברו שנתיים. שירה קנתה את הדוד בעצמה, אחר כך שילמה לבד על טיפולי השיניים שלה, לבד חסכה לניתוח של אמא. מלוכה חיכתה להחלפת מפרק ברך, ניתוח במסגרת ציבורית התקרב, אבל חלק מההוצאות על השיקום, חגורה מיוחדת ותשלום עבור חדר נפרד הופלו על כתפיה של הבת. שירה שתקה וחסכה, קיצצה בכל. איתן העמיד פנים שכך צריך.
בערב שישי ישבה שירה במטבח וספרה בראש את החיסכון. לסכום המיוחל חסרו שלושת אלפים וחמש מאות שקלים, אבל בעוד חודש היתה אמורה לקבל מענק שלישוני, ואז הכל יסתדר. הטלפון צפצף — בקבוצת התפוצה עם בעלה הופיעה הודעה קולית מאת אורנה. שירה לחצה על השמעה.
«בני יקר, שירה יקרה! גיליתי מקום מרפא נפלא בים המלח, בדיוק בשביל הלחץ דם והברכיים. חבילה רק שנים-עשר אלף שקלים, אבל צריך לשלם עד מחר, אחרת יקחו מישהו אחר. שירה, את תמיד יודעת לחסוך, בטוח יש לך בצד. שלמו, ילדה, כן? איתן, תדאג שהיא תעביר. נשיקות!»
בפנים של שירה משהו נפל ונשבר. שנים-עשר אלף. בדיוק מה שחסכה על השיקום של אמא. חמותה אמרה “שלמו”, אפילו לא “עזרו”, כאילו מובן מאליו. שירה לא ענתה, היא רק הביטה במסך. איתן קרא מהסלון:
— שמעת מה אמא אמרה? צריך לשלם. מחר בבוקר תעבירי לפני שיגמרו מקומות.
שירה קמה והתקרבה לדלת.
— אתה רציני? אמרת כל אחד חי על המשכורת שלו. אמא שלך — מהמשכורת שלך.
בעלה הרים את המבט מהטלוויזיה וסקר אותה כפי שמסתכלים על ילדה מטופשת:
— את משווה את הבריאות של אמא לדוד חימום? תאמיני לי, התבית.
— אני לא משווה בריאות, אני משווה עיקרון, — ענתה שירה בשקט. — זה אתה קבעת אותו. אני לא משלמת על בית ההבראה. אין לי כסף פנוי.
איתן קמט שפתיים, אבל לא מילה. כדקה אחר כך התחיל כתב על מסך הטלפון.
למחרת צלצל פעמון הדלת. שירה פתחה ומולה עמדה אורנה. החמות נכנסה למסדרון בשקית בידיים, נושמת בושם דוחה ודאגה מזויפת. הושיטה קופסת עוגה.
— הנה, אפיתי, רציתי לפנק. ולמה פניך זועפות?
שירה זכרה את העוגה הזאת — בפעם האחרונה היתה אחרוני יומיים. היא הניחה את הקופסה על הכוננית.
— אורנה, אני מבינה למה באת. אבל לא אוכל לשלם על בית ההבראה.
החמות הלכה למטבח ללא הזמנה, התיישבה, לקחה כוס.
— שירה, יקירה, את לא מבינה. זו לא גחמה שלי, זה בריאות. את חייבת לעזור לאמא של בעלך. לה משפחה. צריך לעזור אחד לשני.
שירה נשארה עומדת בדלת.
— כשאמא שלי היתה זקוקה לעזרה, הבן שלך אמר: “המשפחה שלך — ההוצאה שלך”. ואני הסכמתי. ועכשיו נראה שהכלל הזה לא תקף עבור המשפחה שלכם?
אורנה השתנתה בפרצוף מיד. המבט המתוק ירד, חשף עצמות חדות ועיניים קרות.
— יש לך חוצפה להעליל על הבן שלי? הוא ילד, הוא צחק. ואת, נחש, רק מחפשת עילה כדי לשלוח זקנה לעוני!
שירה נאנחה.
— אני לא מלשינה על אף אחד. פשוט כל אחד חי על המשכורת שלו. כך אמר הבן שלך.
החמות קפצה, תפסה מהחלון את קופסת התכשיטים של שירה, הנידה אותה.
— תראי כמה צרות. ולבריאות של אמא לא מתחשק. את יודעת, שירה, מה זה גמול? הוא פוגע בדבר היקר ביותר. אמא שלך חולה — אולי זה כבר סימן?
בתוך שירה הכל קפא. היא צעדה ולקחה בניחותא את הקופסה מידיה.
— צאי. מיד.
— את מזמינה אותי לצאת? — צווחה החמות. — בוא נראה, את עוד תשלמי. אני אתקשר לבן, הוא יחזיר אותך במהירות למקום.
שירה פתחה את הבטן והמתינה בשתיקה. אורנה קפצה לחדר המדרגות, וזרקה על פניה:
— את לא תצאי מזה נקייה, יא מנוולת!
כעבור שעה הגיע איתן. שירה שמעה מפתח מתפתל בחדות, דלת נטרקה. בעלה פרץ לסלון בפרצוף מעוות.
— למה הבאת את אמא לבכי? מי את שתעזבי לה? שתעדיף, עכשיו תעבירי את הכסף, שלחתי לך את מספר המקום.
שירה המשיכה לשבת על הספה, ידיים מונחות בשלווה על ברכיה.
— העיקרון שלך: כל אחד משלם על שלו. זו אמא שלך. משכורת שלך — תשלם. אין לי כסף.
איתן האדים.
— את משווה דוד חימום עלוב לבריאות של אמא שלי? מפלצת אנוכית שכמוך! כלומר אני כלום, ולא חסכת על גרוש אחד על בשרך ודם?
— אתה הגדרת, — חזרה שירה בשקט. — לא המצאתי כלום.
— אף פעם לא אמרתי את זה! — צעק. — את בצאת, את פרנואידית. חילקנו את ההוצאות על גחמות, אבל אמא זה קדוש.
שירה לאטה הוציאה את הפלאפון, פתחה את הקלטת המסך והניחה על השולחן.
— הנה הכל מתועד. השיחה בחנות ומה שאחריה. בבקשה, חזור איפה כתוב, לפי חוקת המשפחה שלנו, מי צריך לפרנס את קרוב המשפחה שלך.
איתן נעצר. אצבעותיו נקפצו לאגרופים. הוא זינק לכיוון הטלפון, אבל שירה הצליחה לתפוס אותו קודם.
— אתה מקליט אותי? — גנח כשניסה לחטוף את הפלאפון.
— אל תתגבר, — אמרה שירה בקול קפוא. — אני מתקשרת למשטרה. עבירה של איומים ותקיפה לא יפה לך.
הוא עצר במרחק פסיעה, נושם בכבדות. אחר כך ירק:
— תישארי בלי פינה. הדירה משותפת, אבל אני אמצא דרך לגרש אותך בלי אגורה. אף שופט לא יאמין שהכיתי אותך. ולגבי עלבון לאמי, עוד תשלמי.
הוא חטף את המעיל מהקולב ויצא, טורק את הדלת. שירה נשארה עומדת עם הטלפון ביד. בדממה נשמע הדופק בראש.
בשבת בבוקר קיוותה לישון, אבל בעשר וחצי צלצל הפעמון — ארוך, קבוע. הציצה בעינית ומצאה שלושה: את אורנה, את גיסתה ענת לבושה באימונית צבעונית, ואת אורן, בעלה, איש שמן עם צוואר אילם. משלחת הגיעה ללא אזהרה.
שירה לא פתחה מיד.
— לכו, לא הזמנתי אתכם.
— תפתחי, אל תבייש את עצמך מול השכנים! — צרחה ענת ולחצה על הפעמון עוד כמה פעמים.
שכנה מדירה ממול פתחה את הדלת והביטה בחרדה. שירה הבינה שיעשו פרובוקציה במסדרון, ופתחה. תוך שניות נכנסה השלישייה למסדרון מבלי להוריד נעליים.
— נו, נחש? — ענת תחב את ידיה במותניה. — אמא שלי כמעט מתה בגללך, ואת יושבת בשקט. לקחנו אותך מעוני, ריחמנו, ואת רוקחת עלינו לכלוך.
אורן עמד ביציאה, חוסם את הדרך.
— בעלך יגרש אותך, — תפסה את דבריה אורנה. — לא שברנו מקרים כאלה.
— לא גירשתי אף אחד, — השיבה שירה, משתדלת שהקול לא ירעד. — פשוט אני לא חייבת לממן בית הבראה לאישה זרה, לפי הכללים של בנה. אמא שלי מחכה לניתוח, והכסף שמור לה.
— אמא שלו! — ענת צעדה קדימה. — אמא שלך שתפרנס את עצמה, ואת חיה עם הבעל שלך, אז את חייבת. איפה הארנק?
היא סרקה את הסלון, ראתה את התיק של שירה על הכיסא וזינקה אליו. שירה רצה לחסום, אבל אורן עמד בדרכה במסה שלו.
— זוז, — אמרה שירה בשקט. — זה התיק שלי.
ענת כבר פתחה את הרוכסן והכניסה יד פנימה.
— את לא יכולה? נעזור לך. נמצא כרטיס, נרוץ לכספומט.
שירה התעוותה, אבל אורן אחז באמת זרועה ודחף אותה לספה. בעיניים חשכו מזעם. שירה לא צרחה — היא שלפה טלפון, לחצה על הקלטת מסך והגבירה את עוצמת הקול.
— מזמינה משטרה. חדירה לדירה פרטית ללא הסכמה. את נוגעת בכסף שלי, ענת — עבירה פלילית. אתה, אורן, שותף. מתעדת הכל.
ענת עצרה עם הארנק בידה והביטה למצלמה. אורנה נחנקה.
— את מתעדת אותנו, יא חלאה? תסלקי את זה מיד!
— אני מסירה אם תעזבו את הדירה מיד, — ענתה שירה בבירור, משאירה את הטלפון מורם. — אחרת הסרטון נוסע למשטרה. יש לי תיעוד של ניסיון גניבה. נבדוק כמה נותנים על פלישה קבוצתית.
אורן החוויר ונסוג צעד. ענת השליכה את הארנק על הרצפה.
— לך לעזאזל! איתן, איזה טיפש הוא בן אדם שיתחתן עם הנחש הזו.
היא פרצה מהדירה, אחריה אורן. אורנה התעכבה, חיוך מרושע:
— זו לא הסוף. מחר תבוא שוטרת — נספר לה שהכית אותי. נראה מי יאמין.
שירה סגרה מאחוריהן את הדלת, נשענה על הארון והתכופפה. הלב דפק בגרון. היא ידעה שאין דרך חזרה.
בלילה שירה לא ישנה. בעלה לא הגיע — כנראה לן אצל אמו. הדירה נראתה זרה ועוינת. היא קמה, הלכה לחדר שאיתן קרא לו “משרד”, והדליקה מנורת שולחן. במגירה התחתונה של השולחן היו תיקיות עם מסמכים — היא מעולם לא נגעה בהן, היתה סבורה שלכל אחד מגיע מרחב אישי. עכשיו קרס גם הכלל הזה.
בין חוזים ודפים היא מצאה תיקיית פלסטיק דקה עם כפתור. בפנים היו פירוטי חשבון על קופה ששמה לא ידעה על קיומה. על שם איתן נפתח פיקדון בבנק, אליו הועברו סכומים שיעלו למחצית משכורתו מדי חודש. מאותו חשבון הועברו כספים לא “ענת סרג׳” — לגיסת. הסכומים נעו בין אלף לשניים-עשר אלף שקלים, עם הערות “לחידוש”, “עזרה”, “חוב”. בנוסף היה חוזה הלוואה של עשרים אלף שקלים, לפיו ענת התחייבה להחזיר בעוד שלוש שנים, בלי ריבית ובלי לוח זמנים — למעשה מתנה.
שירה צילמה כל עמוד, בלי שמחה ובלי כאב — רק קור מובהק. בעלה העביר בחשאי כסף לאחותו, תוך שסירב לשתף בדוד ואמר שכל אחד חי על שלו. משפחתו היתה אורגניזם אחד, והיא, שירה, היתה משאב חיצוני, שהחמות רישתה להשתמש בו לפי דרישה.
היא הניחה את התיקייה במקום והתיישבה במטבח עד עלות השחר, עיניים נעוצות באותו הכוכב. לקראת בוקר קיבלה החלטה.
ביום שני קבעה שירה פגישה עם עורכת דין לענייני משפחה. הזמן דחק, והיא בחרה במומחית עם ביקורות טובות. המשרד בתל אביב, בבית ישן עם תקרות גבוהות. עורכת הדין, הדס, היתה אישה כחושה כבת חמישים, בעלת מבט חד וקול שקט.
שירה סיפרה הכל: תקציב נפרד, המילים של בעלה, תקיפת המשפחה, ההעברות לגיסה, האיומים. הדס הקשיבה בלי להפריע, ורשמה הערות.
— לפי דיני המשפחה, — פתחה הדס, — את לא חייבת לפרנס את חמותך. זו חובה ישירה של ילדיה. דירה שנרכשה בנישואין נחשבת כרכוש משותף. אבל חשבונות נסתרים של הבעל והעברות שלא ידעת עליהם — עילה לסטייה מחלוקה שווה. צילום של ניסיון לחטוף ארנק ואיומים — סיבה לתלונה במשטרה. אם יאושר, קרובי משפחה נמצאים בסיכון, וחוסם לך את הגישה לדירה.
באותו רגע צלצל הנייד. על המסך: “איתן”. שירה הביטה בהדס, והדס הנהנה. שירה לחצה על רמקול.
— שלום.
— אם מחר אין כסף לאמא, אל תחזרי, — לחש בעלה. — הזמנתי מנעולן. תעופי מהדירה שלי.
הדס כתבה במהירות על פתק: “עבירה פלילית — איומים. תעד הכל”.
שירה ענתה ברוגע:
— שמעתי. שלום.
וניתקה. עורכת הדין הניחה את העט.
— הוא רק נתן לך נשק. תמשיכי לתעד. עכשיו לגופו של עניין: את לא צריכה לוותר. הנה תוכנית פעולה. ראשית, תלונה במשטרה על פריצה וניסיון שוד. שנית, תביעה לחלוקת רכוש תוך התייחסות לכספים הנסתרים. ובנתיים אל תעזבי את הדירה — זה ייחשב ויתור מרצון. וסיכום: החליפי מנעולים.
שירה הרגישה איך משהו בפנים מתאזן. היא יצאה מהמשרד עם תיקייה ביד, ותחושה שיש על מה להישען.
בחזרה הביתה, לא המתינה. פתחה את הדלת במפתחה. בסלון ישבו בעלה, אורנה, ענת ואורן. ברור שחיכו לה. על שולחן הקפה עמדו כוסות מלוכלכות, ריח טבק — איתן עישן, דבר שמעולם לא עשה.
— נו, נמאס לך? — איתן נשען בכורסה. — כסף על השולחן, או צאי החוצה. הזמנתי מנעולן, מחר יחליף.
ענת חייכה בזדון. אורנה הוסיפה:
— שירה, אל תהיי טיפשה. שלמי, ואנחנו שוכחים מהמעשים שלך.
שירה ניגשה לשולחן, הורידה תיק, הניחה לידו את התיקייה.
— אני אשלם על בית הבראה. עכשיו. כמו שביקשת.
החמות קרנה:
— ראית! צריך קצת לחץ.
שירה הניפה יד:
— אבל קודם אני רוצה שתחתום על זה, יקירי. הסכם חלוקת רכוש. כאן כתוב שהפיקדונות הנסתרים שלך והעברות לענת נחשבים לרכושך הפרטי, ואני לא תובעת אותם. בנוסף אתה מתחייב לממן לבד את אמך ואחותך. הנה טופס נוטריוני.
איתן חטף את הניירות, העביר עיניים, והחוויר.
— אילו העברות? מאיפה ידעת?
— מהתיקייה בשולחן שלך. ראיתי את הפירוט. אתה מעביר לענת אלפים מדי חודש, בעוד אנחנו חיים לפי הכלל “כל אחד על שלו”. והכסף שלי פתאום משותף, כשאמא שלך מנהלת אותו. או שאני טועה?
ענת נחנקה בעוגייה. אורן התנשם. אורנה קפצה.
— לא תסחטו אותו!
— זה לא סחיטה, — השיבה שירה בשלווה. — אני נותנת לך ברירה. או שאנחנו חותמים עכשיו על אחריות כל אחד, או שהמסמכים יגיעו לבית משפט, והסרטון שבו ענת חופרת בארנק — למשטרה. את בית ההבראה ישלם בעלך מהחסכונות שלו. הכסף שלי ילך לריפוי של אמא שלי.
איתן קרע את הניירות והשליך לקיר.
— השתגעת? אני לא חותם. אני…
הוא צעד לעברה, אבל ענת החלה לצרוח:
— עצור! דיבה, יש לה הקלטה. אורן, היא אמרה על משטרה! יש לי מאסר על תנאי מהפרשה ההיא — אסור לי.
אורן קם ואחז בזרועה:
— ענת, מה קורה? אנחנו רק איימנו.
ענת התחמקה:
— טיפש! היא תעדה אותנו, שנכנסנו בכוח. אני לא רוצה בכלא.
היא תקפה את אחיה:
— אמרת שהיא כבשה, שתעשה מה שאומרים! תפתור את זה, אני לא צריכה בעיות.
אורנה רצה בין ילדיה:
— בני, תעשה משהו!
איתן קמץ אגרופים, סוקר את אשתו בשנאה. אבל שירה עמדה זקופה, לוחצת את התיקייה אל החזה.
— אני לא רוצה לעצור אף אחד, — אמרה. — אני רוצה שיעזבו אותי. אתה, איתן, עוזב לאמא שלך. גירושין ננהל בדרך הולמת. את הדירה נמכור ונחלק. אין לי תביעות לגבי ההעברות שלך, אם תכיר בהן כרכוש אישי. ואת בית ההבראה משלמים אתה.
בעלה הביט בה, ובעיניו נלחם זעם עם הכרת הבלתי נמנע. ענת משתה בשרוולו.
— תסכים, לעזאזל. אחר כך נבין.
איתן הסתובב בשתיקה והיצא למסדרון. אורנה רצה אחריו.
— בני, לאן? וביום ההבראה?
שירה נשארה לבד בסלון. רק אורן וענת, חטפו תיקים, התקדמו אחורה אל הדלת. ענת זרקה בסוף:
— עוד תתחרטי.
שירה לא השיבה.
עבר שבוע. איתן עבר לאמו, תחילה לקח מסמכים וחפצים, אחר כך כתב שהוא יגיש גירושין בעצמו. שירה הקדימה והגישה בקשה לבית המשפט למחרת. עותק מהסרטון ופירוטי החשבון הנסתר צירפה לכתב התביעה. לשוטר המחוז הגישה תלונה על כניסה לא חוקית, בלי לבקש פתיחה בחקירה — רק לצורך תיעוד. הגיסה לא הופיעה עוד, והחמות שפכה את רעתה ברשתות, פרסמה רשמים על “המורה השנתית” ועל חיי בנה שנהרסו. שירה לא התרגשה.
בשבת ישבה במטבח עם כוס תה והביטה בקבלה על תשלום השיקום של אמה. הסכום שולם במלואו, נותר רק לחכות למועד הניתוח. הטלפון הבהב — איתן ניתק והתקשר שוב. בפעם המיועדת ענתה.
— הרסת את המשפחה בגלל שנים-עשר אלף! — צרח בלי שלום.
שירה הקליטה הודעה קולית ושלחה כתשובה:
— לא, יקירי. המשפחה נהרסה מי שאומר שכל אחד חי על משכורתו. אני התחלתי לחיות כך. להתראות.
היא לחצה על חסימת אנשי הקשר והניחה את הטלפון.
בדלת דפקו. שירה נבהלה, אבל הלכה לפתוח. על הסף עמדה השכנה, תרצה, אותה שישה מהתבוננות במשלחת. בידיה החזיקה עוגת תפוחים.
— שירה, כאן נאפיתי, באתי לכבד. ואל תדאגי, אנחנו שמענו הכל. עשית את הדבר הנכון. ועוד משהו — תזמיני מנעולן, תחליפי מנעולים. כבר התקשרתי אל שלי, הוא יכול לבוא עכשיו. בחינם, כמו שכן.
שירה הרגישה גוש בגרון. היא לקחה את העוגה וחייכה.
— תודה, תרצה. אני מתקשרת.
היא חזרה למטבח, הסירה את טבעת הנישואין והניחה על השולחן. מתחתיה נשאר סימן לבן דק מהשנים. שירה חיכתה את האצבע, ידעה שהסימן ייעלם לא מהר. אבל זה לא הפחיד אותה. העיקר — לפני הניתוח של אמא, וחיים שקטים משלה, שאף אחד לא עונה לה. בחלון רעד רוח מאי, ששבה ריח של פריחת עצי תפוחים. הסיפור נגמר. התחיל אחר.
