לא אתן את הדירה שלו
למה באת?
רות עומדת בפתח, עם ידיים על המשקוף, כאילו חוסמת את הכניסה לא רק לחדר, אלא לחיים בכלל.
שלום, רות כהן.
שאלתי למה.
נועה שותקת לרגע. מסתכלת על השטיחון בכניסה, זה שהיא בעצמה קנתה פעם בשוק בעזריאלי, כחול עם פס לבן בצד. הוא עוד מונח שם, קצת מרופט, אבל לא הוצא החוצה.
אפשר להיכנס?
עוברת שתיקה ארוכה. רות לא זזה. ואז היא כן פונה, בלי להגיד מילה, והולכת למטבח. זה סוג של אישור אצלה.
נועה נכנסת וסוגרת את הדלת. בריח במבוא מוכר, אבל שונה מהפעם. פעם הרחתי פה בושם של רועי, הזקט שלו תמיד היה תלוי על הקולב השמאלי. עכשיו יש שם רק רדינגטון שחוק בשבת וצמרירית ישנה.
במטבח רות כבר עוסקת בקומקום, למרות שממש לא התכוונה להציע. פשוט, הידיים שלה צריכות תעסוקה.
ראיתי אור מהרחוב, אומרת נועה. בדיוק עברתי פה.
בעשר בלילה?
האוטובוס התעכב. חיכיתי באלנבי.
רות מחזירה את הקומקום ומסתובבת. מסתכלת על נועה במבט של אני לא ממש סומכת עליך, אבל עוד לא הרמתי ידיים לגמרי.
נו, תורידי כבר את המעיל, אומרת היא. אם כבר נכנסת.
נועה תולה את המעיל שלה על אותו קולב שמאלי, מתחת לכובע. ואז רגע חושבת ומחליפה לקולב הימני.
יושבות שתיהן סביב שולחן, רות מוזגת תה, בלי לשאול בכלל אם נועה רוצה. מזיזה לה גם את הסוכר, הראש למטה. כל התנועות האלו הם כמו רפלקס כשיש אורח מזיזים, מוזגים, עושים, כי ככה עשו תמיד, גם כשהראש בוער לא להסכים לזה.
איך את? שואלת נועה.
רגיל, אומרת רות, מחבקת את הספל בשתי ידיים. כמו תמיד.
ידיים של נשים בגיל הזה, מפרקים בולטים וכתמי זמן. הן לופתות חזק מדי בשביל רגיל.
רציתי לדבר, אומרת נועה.
על מה?
על הכול מהכול.
על הניירות?
רגע היא שותקת.
לא רק.
רות לוגמת תה ומניחה בעדינות, עם הקשיות הזו שיכולה להיות סתמית ואולי ממיסה הכול.
על ניירות תדברי עם עו”ד. אני כבר אמרתי הכול.
אני יודעת.
אז למה לחזור על עצמך?
זה אפילו לא שאלה. נועה לא עונה. אוחזת בספל, הטעם חם מדי. מחזירה אותו.
בחוץ טפטוף חורפי עליז, כזה שתלוי בין עננים ואור פנס מהכביש נכנס בחלון ורוקד על הקיר.
נועה מכירה את המטבח הזה על עיוור. יודעת שבראשון משמאל יש מלא גומיות, בטריות שכבר בטח ריקות, אבל רועי אף פעם לא רצה לזרוק כי אולי עוד נשאר משהו. יודעת שמתחת לכיור יש מגבון רק כשהצינור מטפטף ובעצם הוא מטפטף כל סתיו. מאחורי המקרר איזו אגורה קטנה שהידרדרה פעם, הם ניסו יחד לחלץ אותה, עם סרגל, רועי צחק ועמוס צחק וגם היא.
עמוס. שלושה חודשים.
הבאתי ריבה היא אומרת משיזף חמוץ. שמתי בשקית בכניסה, לא יודעת אם שמת לב.
רות זזה במבט לשקית שבמבוא, ואז שוב מסתכלת על השולחן.
ראיתי.
את אוהבת שיזף חמוץ.
אהבתי. היא מתקנת. או, אולי, עדיין אוהבת.
הפליטת פה הזו של רות בדיוק קלעה. כאילו גם היא עדיין תוהה באיזה זמן לחיות.
נועה מבינה אותה. לפעמים גם היא מתחילה לדבר על רועי בזמן הווה, ואז פתאום נבלמת באמצע. ורק השתיקות שאחר כך, אומרות המון יותר מהמילים.
שמעתי שרצית לנסוע לסמדר בבאר שבע, אומרת נועה.
רציתי. עוד לא.
למה את מחכה?
רות מסמנת עם היד ופני ידה פתוחה. עניינים.
נועה מסתכלת ולא שואלת. שתיהן יודעות אין שום עניינים. רק הדירה. רק הפחד לעזוב את הדירה ולהישאר לבד. ופחד נוסף, שמא סמדר ברחמים, ורות פשוט לא יודעת להיות צד לרחמים.
רות כהן, אומרת נועה, הקול שלה הופך עדין וח רציני. באתי, לא בגללי הניירות. באמת.
באמת, רות עונה, לא ברור אם מאמינה או חוזרת כמו הד.
אני יודעת שאת כועסת עליי.
אני לא כועסת.
בסדר.
אני פשוט לא מבינה, עכשיו יש משהו אמיתי בצלילים של הקול לא מבינה איך. חצי שנה עברה. את כבר התקדמת. ואני כאן.
נועה לא מתווכחת. לא זה לא נכון ולא את לא מבינה. רק יושבת בשקט.
ראיתי אותך, רות ממשיכה. לידיה מהקומה למעלה גם ראתה. היית עם מישהו בבית קפה באוגוסט. בשדרות חן.
זה היה קולגה מהעבודה. עבדנו יחד על פרויקט.
קולגה ההד שלה שוב מצלצל.
כן.
רות קמה, הולכת לחלון. מביטה בגשם ובפנס שבחוץ.
רועי אהב אותך, היא אומרת בגב אליה. מאוד. אולי אפילו יותר ממה שחשבת.
ידעתי.
לא בטוחה.
נועה לוחצת על הספל, מצמידה אותו אליה, כמו הצללית מהפנס על הקיר. יודעת שאם תדבר עכשיו תגיד משהו מיותר. שותקת.
אני לא אומרת שהיית רעה, רות אומרת, לא מסתובבת. אני לא חושבת ככה. את צעירה, בת ארבעים ושתיים, כל העתיד לפניך. לי שישים ושמונה, היה לי בן יחיד.
אני יודעת.
ועכשיו הוא איננו. ואת מביאה ריבה.
זה היה יכול להישמע אכזרי, אלמלא פגע בדיוק בבטן הרכה. נועה מרגישה הוקרת תודה מוזרה על הכנות הזאת.
אני לא יודעת לבוא בידיים ריקות, היא אומרת. הייתי באה בלי, היה גרוע יותר.
רות יוצרת קשר עין, סוף סוף.
בכית לפני שנכנסת?
קצת.
במדרגות?
כן.
משהו בקימורים של רות קצת מתרכך, כמעט בלתי נראה. היא מתיישבת שוב לשולחן.
שתינו קצת שבורות, היא אומרת.
וכאן לראשונה הערב אין מלחמה.
הן סותמות, גשם מתחזק, בחוץ נהיה סוער.
תספרי לי, מבקשת נועה על הצוואה. לא אצל עו”ד, ממך.
רות מרימה עיניים, מבולבלת כמעט.
הדירה הזאת, היא אומרת. שלו. קנינו לו, אני ויהודה, קיבצנו שקל לשקל שנים. שיהיה לו בית. הוא גר בה, את גם. לא אומרת שזה רע. אבל זו הדירה של הבן שלי, ופתאום הניירות…
לפי החוק זה עובר אלי, נועה עונה.
לא הייתם נשואים.
גרנו יחד שש שנים.
יודעת. רות שמה את הידיים על השולחן. אבל נדמה לי… כי הוא היה רוצה שגם לי יהיה חלק. לא רוצה להעביר אותי ככה מהצד.
הוא כתב את זה לבד.
יודעת שכתב. עוצרת. אולי גם צדק. כבר לא יודעת. פעם נורא כעסתי. עכשיו לא. פשוט לא נוח לי.
מה לא נוח?
למה את משאירה אותה? הרי אמרת לבת של לידיה שאולי תעזבי. לבד גדול מידי. אם את לא רוצה, למה לא עוזבת?
אמרתי את זה כשהיה לי קשה, ביולי. עוד לא יודעת מה קורצת.
אם תמכרי, רות מתחילה.
אני לא מוכרת.
ואם כן, מתעקשת רות תגידי לי ראשונה? לא לשכנה, לי.
ופה נועה מבינה: זה לא כמות מטרים, לא כסף רק לא להיגזר לגמרי. לדעת ראשונה. להרגיש, אפילו במעט, שעדיין יש חוט לַבֵּן.
אגיד לך ראשונה, מבטיחה.
רות מהנהנת, קצר. מוזגת לעצמה עוד תה.
אכלת משהו היום? שואלת.
מהבוקר.
יפה היא קמה ופותחת מקרר, לא שואלת כלום יותר. יש מרק עם פתיתים. רוצה?
רוצה.
רות מחממת, נועה מביטה לה בגב, חושבת על מה היה יכול להיות אם החיים היו אחרים. יוצאות גם לחוף, חוגגות חגים יחד, לא מדברות רק בעת צרה. ואולי גם אז, היו שונות מדי מכדי להיות קרובות, אבל לא זרות מספיק להיות רחוקות.
המרק טעים, פשוט לגמרי. כמו שמבשלים לעצמם, לא לאורחים.
טעים, אומרת נועה.
אל תגזימי.
באמת טוב.
האוכל ממשיך, שתיקה. לבסוף רות משתפת, בלי להרים מבט.
הוא חיפש אותך בבית חולים. את יודעת?
נועה קופאת.
מה?
נסעת בדיוק באפריל לכנס. הוא אושפז. באתי, כל הזמן שאל מתי תחזרי. אמרתי, לא יודעת. כל יום אמר, היום, מחר. לא נרגע.
נועה עוזבת כף.
חזרתי ברגע ששמעתי.
יודעת. סוף סוף יוצרת עין. לא באה בטענות, פשוט שתדעי.
למה?
לא יודעת. שלא רק אני אשמור.
זה מרגיש אמיתי אולי הכי אמיתי מאז נפגשו.
נועה שותקת, שותה תה שהתקרר.
הוא לא הראה פחד, היא אומרת חשבתי שזה עוזר לו, שאני לא סביבו.
אף פעם לא אהב שמרחמים עליו.
בדיוק. חשבתי שעושה נכון.
אולי כן. רות מנקה כלים. אולי לא. מה נשאר לנו לדעת.
המה נשאר לדעת נמס לתוך הדירה.
נועה עוזרת, פורקת ומנגבת. השגרה הזאת של נשים, הרבה יותר מתנועות של אצבעות.
אחרי רות מוציאה קופסה עם עוגיות קשות, כאלו שמוצאים רק בסופר שכונתי.
לידיה אומרת לי ללכת לחוג פנסיונריות. מציירות מים בבית יד לבנים כל חמישי.
ואת רוצה?
מרגיש קצת מגוחך.
מה מגוחך?
בגיל שלי.
בגיל שלך בדיוק הזמן, עונה נועה. ברצינות.
רות מסתכלת עליה במבט אירוני.
את נשמעת עובדת סוציאלית.
ואת כאילו בת מאה.
שישים ושמונה.
שום דבר.
רות מחייכת, נוגסת עוגיה.
כל החיים הייתי עסוקה: יהודה, רועי, עבודה, ואז נכדים אבל בסוף זה לא קרה. לא יודעת לשבת ככה. לצייר מים זה לא סתם.
אולי עכשיו תלמדי.
קל לך לומר.
אפילו לי לא קל לדבר.
רות שותקת, מביטה.
גם את תלכי לחוג?
לא. אבל גם לי משונה. יש לי עבודה, יש חברות, הכול. אבל כשאני נכנסת הביתה הלוואי שייכנס, יגיד בקולו המוזר משהו, הכל יסתדר.
שתיקה.
היה מגניב עם השטויות שמדבר, אומרת רות.
נכון.
היה אומר אמא, הייתי בטוח שגרביל זה גור קטן של גור. מה זה גור?
סיפר לי שפיל במונגולית זה זַאן, ושהוא תמיד דמיין שזה כמו גזען.
רות צוחקת, קצר ובהפתעה.
אלוהים. מאיפה היה מביא את כל זה.
קרא מלא.
לפעמים מאז שהיה בן חמש הייתי צריכה למשוך אותו מהספרים.
הראה לי צילום בדירה בכפר סבא, עם ספר בכר הדשא, כולם משחקים הוא בספר.
זוכרת שם, יהודה בגינה, רועי עם הספרים, ואני מתעצבנת ואחר כך משלימה.
מה הוא קרא בן שמונה?
על ספינות, קברניטים. את הים ראה רק בגיל שש עשרה. עמד שעות, יהודה אומר “נו, מה דעתך?”, ענה: קטן מה שחשבתי. בספרים הענק.
נועה מחייכת. שמעה מהגרסה של רועי, אבל ככה זה סיפורים משפחתיים.
דיבר המון על יהודה, נועה אומרת. התגעגע.
יהודה, מת לפני שש שנים, לפני שרועי הכיר את נועה. אף פעם לא נפגשו.
כן, עונה רות בשקט. מאוד.
את מתגעגעת?
כל יום. אין טיפה של מרירות, רק עובדה התרגלתי. אבל מתגעגעת.
גם אני.
מגיעות לשקט.
תספרי לי עליו כילד, מבקשת נועה אני לא ממש מכירה אותו ככה.
רות מסתכלת.
למה?
רוצה לדעת. כל עוד אני יכולה לשמוע.
יש שתיקה, ואז רות קמה, חוזרת עם קופסת קרטון מהחדר. זיכרונות שלא מוציאים יום-יום.
זה שלו, היא אומרת. מיינתי בספטמבר. חלק נתתי, חלק שמרתי.
פותחת, בפנים מחברות של גן, צעצועים קטנים, דפים עם ציורים. נועה נוטלת את המחברת הראשונה כתיבה ילדותית, מאומצת, כתוב: “רועי כהן, כיתה ב'”.
אוי, היא לוחשת.
ככה אני כל פעם, רות מחייכת.
הן דפדפות. רות מספרת איך בגיל שש הוא החליט ללמוד עמידת ראש, חטף מכה, הלך שבוע עם בליטה. איך הביא הביתה חתול, יהודה לא רצה והתרגל, ואז החתול הלך אחרי שנתיים, ורועי הסביר “החליט להיות עצמאי”. או איך בגיל ארבע עשרה הכריז שיהיה מתכנת, כי אז לא צריך לרוץ, ואפשר לעבוד בכפכפים.
בסוף עבד תמיד עם כפכפים, אומרת נועה.
הבטיח וקיים.
כמעט חצות, נועה מרימה עיניים מהמחברות כבר מאוחר.
חייבת ללכת, עוד מעט מפספסה אוטובוס.
תישארי, קוראת רות במהירות, מופתעת גם מעצמה. יש ספה מוכנה, אני אארגן לך.
לא נעים.
למי לא נעים?
נועה עומדת מהספה, רות מביטה הצידה, כאילו לא היא זו שהזמינה.
טוב, נועה מסכימה. תודה.
כשרות מסדרת, נועה שוטפת כוסות. מתבוננת בחלון, רואה את המטבח המואר, צל שלה ותוהה איך לפני שלושה חודשים לא חלמה שמפגש כזה בכלל אפשרי. המרק, המחברות, הלילה הזה.
חושבת שיש כאב במשפחה שאי אפשר למלא בניירות או לִפְטֵר בעו”ד רק להגיע, עם ריבה או בלעדיה, לשבת ולקוות שמשהו יתהווה.
האם יתמלא? לא יודעת. אבל משהו זז היום.
החדר אותו חדר של פעמים, כשהיו באות עם רועי. הספה שקעה בצד, שמיכה משובצת שרות קוראת לה חומה, אם כי יותר כתומה. נועה שוכבת, עוטפת עצמה וחושבת על הספרים של יהודה, שרובם הפכו דהויים. “הכנען”, “עסק הביש”, “תולדות ישראל”. ביניהם אחד דק, לא שייך, נועה קמה רואה: מכתבים משום מקום, לא מוכר לה. פותחת, בעט “לאמא ליום הולדת. תקראי לאט. אוהב, רועי”.
נועה מחזירה למדף, מסתכלת בו זמן ארוך.
משם קולות של רות, רצפה חורקת, מים זורמים בקול. חיים שממשיכים, בכל זאת.
בוקר, רות מרתיחה דייסה. נועה במטבח, “שבי”, רות שמה קערה, בלי מילה. כוס מיץ תפוזים ליד הפתעה. בחוץ בוקר חורפי, הכל רטוב.
מתי את יוצאת? רות שואלת.
בעשר. יש זמן.
יפה, קרוב. היא מערבבת עם הרכבת?
כן.
שלוש תחנות, נכון?
זוכרת, נועה בכל זאת מופתעת.
רועי אמר.
נועה אוכלת דייסה מלוחה, עם חמאה, בדיוק כמו שאמא שלה הכינה בילדות. שנים לא טענה ככה מתוק הפך הרגל. הגעגוע שוב צף.
אני רוצה להראות לך משהו, רות אומרת, מביאה מעטפה. מצאתי כשהבאתי סדר. מהצבא. הוא לא התגייס, אבל היה מועצה. כתב לי משם. רק שתראי איך הוא היה.
מוציאה מכתב, שלוש דפים בכתב יד קטן. נועה קוראת באיטיות, כמו שבספר ההוא על המדף.
רועי כותב על ערפל של בוקר בשטח אימונים, מעץ צפצפה בודד, חושב שיש משהו מנחם בזה ששום דבר לא קבוע, חוץ מהעץ שעומד. כותב שהוא מתגעגע לבית, לדייסה של אמא, לשקט בחדר שלו.
רועי אחר לגמרי רך יותר, בוסר.
אפשר להעתיק? או לצלם? רק לעצמי?
רות מסתכלת עליה.
קחי. שלך. לי זה כבר לא דרוש.
לא, זה שלך.
נועה, פעם ראשונה בערב ובבוקר שפונה בשמה קחי.
נועה מחזירה למעטפה ומכניסה לתיק. אין מילה מתאימה עכשיו, לא מחפשת.
שוטפות כלים יחד. התחושה היום הפוכה, לא עוד רפלקס אלא שותפות.
לכי בכל זאת לסמדר, מציעה נועה. הדירה תחכה, ובינתיים סמדר גם.
התקשרה שבוע שעבר, רות מודה אמרה שאני פוגעת בה.
אז תיסעי.
נראה.
רות כהן.
נראה, אמרתי.
נועה תולה מטלית, לוקחת מעיל.
אולי אבוא, היא מציעה. מדי פעם. לא הרבה, קצת.
רות סוגרת מים, אוחזת מטלית, מסתכלת קצת.
תבואי, היא מסכימה לבסוף. אכין מרק.
עם פתיתים?
מעולה. או עם גריסים?
פתיתים זה בול.
החלטנו.
נועה לובשת מעיל. רות מלווה לדלת. נועה נועלת נעליים, מרימה שקית.
תודה על הלילה.
יאללה, לכי, תאחרי לעבודה.
נועה מתעכבת על הדלת.
הספר הזה מרועי, על המדף. קראת?
התחלתי. עוצרת. לאט קוראת.
כתוב “תקראי לאט”.
ראיתי. מחייכת. הכיר אותי.
נועה מהנהנת.
ביי.
להתראות.
הדלת נסגרת. נועה שומעת את הבריח אחרי דקה, כאילו רות עומדת שם רגע לשמוע אם באמת הלכה.
במדרגות ריח לחות, קצת צבע טרי. נורה מהבהבת ולא כבה. נועה יורדת לאט, מחזיקה מעקה.
בחוץ אוקטובר, אנשים רצים, רכב צופר, יונים מתרוצצות. שגרה. והלילה הזה הפך לחלק ממנה.
נועה בדרך לרכבת, חושבת ששלום זה לא רגע חד פעמי. לא החלטה גמורה. אולי זה משהו קטן: מרק, מחברת, לילה על ספה. מגבת לחה. מכתב במעטפה בתיק.
היא לא יודעת מה יקרה עכשיו, איזו מערכת יחסים תיווצר לא חמות וכלה, לא רק מכרות, לא חברות משהו באמצע, שעדיין אין לו שם. רק זיכרון משותף ואהבה לאיש אחד, כל אחת בדרכה.
התיק עם המעטפה. תפתח אותו רק בערב, היא מחליטה.
ברכבת, עוצרות נפתחות ונסגרות. עד התחנה שלה שולפת נייד, רושמת לרות: הגעתי בסדר. תודה על הדייסה.
עשרים דקות אחרי, כשתולה מעיל בכניסה למשרד, נכנסת תשובה:
בשמחה. שמתי את הריבה בארון.
נועה מחייכת, סוגרת טלפון.
מישהו צוחק במסדרון, בחוץ שמיים חיוורים, כמו כל אוקטובר. אולי תתבהר מזג האוויר עד הערב, אולי לא אוקטובר אף פעם לא יציב.
היא הולכת לישיבה.
יום שישי, שלושה ימים לאחר מכן, רות מתקשרת. דווקא כשנועה מרתיחה מרק.
אני נוסעת לסמדר, אומרת מיד שבת בבוקר.
מעולה, נועה עונה.
לעשרה ימים.
אחלה.
פאוזה.
לא מפריע שהתקשרתי?
ממש לא. שמחה.
טוב. שותקת רגע. נועה?
כן?
שם במדף בחדר, איפה שישנת. תיקחי גם את הספר בפעם הבאה. שייך לרועי, שיישאר אצלו.
נועה עומדת במטבח, כפית בידה, המרק רותח.
בטח. אקח.
זהו.
נסיעה טובה.
תודה.
הפעם שתיקה כאנשים שכבר לא חייבים למלא אותה.
ביי, רות מסיימת.
להתראות.
נועה מנמיכה. משאירה כפית במרק. בחוץ חושך, פנסים נדלקים.
בסמדר מישהי כבר פורסת הוגה ומחכה. על מדף בסלון ספר שרועי כתב “תקראי לאט. אוהב”. במטבח זר סגור ריבה משיזף חמוץ, מישהו יגלה יום אחד.
אולי זה מה שנותר בסוף: לא מסמכים ולא סנטימטרים, אלא ריבה בשידה, מכתב במעטפה, ודברים שנאמרו בדיוק לא בזמן הנכון וזה מה שמדויק.
נועה מערבבת את המרק.
