נסטיה, קחי אותה מפה! אני לא יכולה יותר! אפילו לגעת בה עושה לי בחילה!

– עדי, תקחי אותה! אני לא מסוגלת יותר! אפילו לגעת בה דוחה אותי!
שירה רעדה. התינוקת שבידיה בכתה ללא הפסקה.
עדי חיבקה את אחייניתה והנהנה בשקט.
– בסדר. אבל זה ההחלטה שלך, כן? שלא תהיו טענות אחר כך?
– לא, איזה טענות?! תקחי אותה, אני לא צריכה אותה!
התינוקת נולדה אך לפני חודש. כבר מתחילת ההיריון שירה התנהגה מוזר. עדי חשבה שזה קשור לסוף ההיריון, ההורמונים, העייפות. אחותה של עדי היתה אלמנה כבר שבע שנים. הילדים הגדולים שלה עזבו את הבית מזמן. חופשה בכנרת, רומן קצרצר והיריון מפתיע הכל קרה כל כך מהר, והפתיע את כולנו. שירה מעולם לא היתה אימפולסיבית. בהתחלה נראה היה שההיריון משמח אותה. אחר כך עדי שמה לב ששירה רצה פתאום לרכוש בגדי תינוקות, מחפשת עגלה, ואז פתאום שותקת שבועות, מתרחקת מכולם, כמו סלע.
לקראת הלידה שירה חדלה לדבר עם המשפחה לא לאמא, לא לעדי, לא לילדים. עדי דאגה ומצאה את שירה בבית החולים, בדיוק כשהיתה אמורה לחתום על ויתור על הילדה.
– שירה, מה קורה איתך? למה?
– אני לא יודעת, אני לא מרגישה כלום. היא זרה לי.
– איך זרה?! זו הבת שלך!
– לא שלי! שירה הפנתה גב והביטה בקיר.
עדי הביאה את אמא, בתקווה שתצליח. אחרי שיחה ארוכה אמא שכנעה את שירה לקחת את הילדה הביתה, והשתיים עברו לגור יחד עם עדי לכמה שבועות “כדי לעזור”. בפועל, הן כולן פשוט השגיחו על שירה. שירה טיפלה בתינוקת באופן מכני, לא שעה להסברים, לא חיבקה ולא נשארה רגע אחד מיותר.
את השם לתינוקת אסנת נתנה הסבתא, ואת חיוכה השיגה רק אצל הדודה עדי.
– שירה, אני אקח את אסנת. אגדל אותה. אבל יבוא היום את זוכרת והיא לא תקרא לי דודה. היא תקרא לי אמא.
– לא אכפת לי. רק שלא תקרא לי אמא.
כעבור שבוע הוסדרו הניירות, ועדי הפכה לאפוטרופסית החוקית של אחייניתה. שירה עברה לעיר אחרת.
אסנת גדלה ילדה חייכנית ושובבה. הלכה מוקדם, דיברה מוקדם, קראה לעדי אמא.
חלפו שתים-עשרה שנים.
– אמא, היום קיבלתי שלוש מאות, ומחר הכיתה הולכת לקולנוע! קולה המצהל מלא את הדירה.
– זו היא?
– כן, שירה. אני מבקשת
– שלום! אני אסנת, מי את?
בפתח המטבח עמדה ילדה גבוהה, עיניה הרחבות מביטות בין האישה שבשולחן לאמא שעמדה סמוקה ליד החלון.
– אני אני שירה. אני האמא שלך, אסנת.
– ביקשתי ממך! עדי הגיעה נרגזת אל הילדה. אסנת! אני אסביר הכל!
– לא צריך, אמא. נשמע אותה. נו, אז את אומרת שאת אמא שלי. ו?
– באתי לקחת אותך אליי. אני רוצה שתגורי איתי.
– למה?
– את הבת שלי.
– לא, לא שלך. יש לי אמא אחת והיא כאן. לא רוצה אחרת! ואת מספיק שפגשתי בך, ומקווה שזה גם האחרון. אסנת הסתובבה והלכה מהמטבח.
עדי קרסה על הכסא.
– מה השגת מזה?
– בינתיים כלום. אבל אשיג, תראי. ואם צריך אלך עד בית המשפט.
– בשביל מה כל זה? את זו שוויתרת עליה, אף פעם לא רצית אותה. לאף אחד לא היה ברור למה. ועכשיו, אחרי כל השנים, את רוצה שתחבק אותך? סליחה, שירה, תלכי לסבתא, נדבר אחר כך. עכשיו אני צריכה להיות עם הבת שלי.
– עם האחיינית! שירה התרוממה.
עדי רק נאנחה. היא נעלה את הדלת ופנתה אל חדרה של אסנת.
– אסנתלה
– אמא, רגע. לפני שתתחילי להסביר, אני רוצה לומר משהו. אני יודעת הכל. זוכרת בשנה שעברה שעשינו סדר אצל סבתא? מצאתי שם את מסמכי האפוטרופסות. בהתחלה כעסתי שלא סיפרתם לי, אחר כך רציתי לפגוש אותה ולשאול למה? ובסוף הבנתי שזה לא משנה. את אמא שלי! ולא רוצה אחרת!
– אסנת, ילדה שלי! אני לא אתן לאף אחד לקחת אותך.
– וגם אני לא אתן צחקה אסנת. וזוכרת את יואב מהכיתה? תתקשרי לאמא שלו, היא עורכת דין מומחית בדיני משפחה.
– תראי, ילדה, לא צריך למהר כל כך לגדול. הכל היא כבר החליטה. אני עדיין הגדולה והאמא, טוב? עדי חייכה וחיבקה את הילדה. נתקשר, כמובן, נטפל בהכל.
עוד היו הרבה חששות, ויכוחים, אבל בית המשפט השאיר את המצב כפי שהוא. אסנת הביעה בבירור היא לא מוכנה לעבור לגור עם שירה וגם לא מוכנה להכיר בה כאמא שלה.
האחיות עמדו מחוץ לבית המשפט.
– זהו, נגמר הסיוט. עדי נשפה. מה תעשי עכשיו?
– אסע רחוק, עדי. לא אפריע. אעזור, אל תסרבי. לחשבון של אסנת, שפתחנו מזמן יש שם כסף, המסמכים אצל אמא, דאגתי להכל.
– למה עשית את זה, שירה? למה עזבת אותה אז?
– לא היה רומן, עדי. לא היה כלום. היה לילה חשוך, בשכונה. חזרתי הביתה מהעבודה…
עדי השתנקה.
– ושיקרת כל השנים?
– אי אפשר היה לתקן. אז שתקתי. לא קלטתי בכלל שאני בהריון, חשבתי שזה גיל המעבר, וכשכן הבנתי כבר היה מאוחר. אל תספרי לאסנת. שלא תדע. זו לא החיים שלה, זו שלי. אולי יום אחד תסלח לי.
עדי חיבקה את שירה ושתיהן הביטו לעבר אסנת, שעמדה עם סבתא.
– לפעמים, ממה שנראה הכי מפחיד ומטלטל יוצא הכי יפה שיש. תראי איזו ילדה נהדרת. שירה ניגבה עיניה, עדי הבחינה לראשונה מזה שנים בחיוך אמיתי על פני אחותה.