הבוקר ילדה בת שמונה־עשרה ילדה בת. מיד לאחר מכן כתבה הצהרה הזמינה מונית ויצאה מבית החולים בלי להביט לאחור. לא הייתה לה מושג איזו “הפתעה” מחכה לתינוקת שם.
כשאני ואשתי הגענו לבית החולים בערב, מלאים בציפייה ובהתרגשות, ליבנו פעם בשמחה לקראת בואו של הילד הרביעי שלנו. המשפחה שלנו כבר הייתה גדולה ורועשת.
צריך לציין, שהשני והשלישי שלנו תאומים, וזה הפתיע אותנו מאוד, במיוחד כי אצלנו במשפחה זה לא דבר רגיל. מאז, בכל הריון היינו צוחקים: “אולי שוב תאומים?”
ההורים שלנו היו נרגשים מאוד מהחדשות ועזרו לנו מאוד בימים הראשונים. כבר בבדיקה השנייה נאמר לנו שאין למה לצפות לתאומים הפעם.
ובכל זאת, נולדה לנו ילדה רביעית אחת ויחידה. כל הדאגות נשארו בעבר די מהר. קיבלנו חדר פרטי, שאשתי הסדירה מראש ותשלום בוצע בשקלים.
כעבור מספר שעות הביאו לנו את התינוקת להנקה. פתאום נכנס ראש המחלקה בפנים מודאגות ואמר: “יש לנו בעיה אחת”
באותו בוקר ילדה בת שמונה־עשרה ילדה בת, והשירה מכתב ויתור ועזבה מיד את בית החולים במונית.
היא הייתה עדיין חלשה אחרי הלידה, אך התעקשה שלא להישאר עוד דקה אחת. נאלצו לשחרר אותה למרות החששות.
התינוקת נולדה בריאה ויפה. חשבתי בליבי: “תמיד רצית עוד תאומים אולי תאמצי את התינוקת הזאת?”
אפשר לכתוב שאת ילדת אותה אבל אני לא רוצה שהתינוקת תגיע לבית ילדים. איזו התחלה בחיים זו בשבילה? הלב שלי לא עומד בזה ברור שזה לא חוקי.
למרות שאפשר להתחיל תהליך אימוץ פורמלי, הוא נמשך חודשים ולא תמיד מצליח. בינתיים, התינוקת תהיה במקום מעבר.
זה נורא עצוב האמת, הייתי מופתע מהמצב הזה. הכרתי היטב את האחות הראשית, רונית בן־דוד אישה טובה ואמפתית מאוד. אפילו יצא לנו לדבר מחוץ לבית החולים.
אולי בגלל זה היא העלתה בפניי את הדילמה הלא פשוטה הזו.
האמא הצעירה עזבה את בית החולים בעצמה מיד אחרי הלידה;
התינוקת בריאה וזקוקה לכל אהבה וחום;
אימוץ חוקי לוקח זמן ולא תמיד מצליח;
האחות הראשית הציעה עזרה מתוך חמלה ואכפתיות.
העיקר כאן: סיפורים כאלו מזכירים לנו כמה שבריריים ועדינים הם גורלות של ילדים שנולדים לעולם.
בסופו של דבר, לידת תינוק היא תמיד אירוע מלא תקווה, ציפייה וגם דאגות. לפעמים הדרכים שאנו עוברים מפתיעות ומורכבות ודורשות מאיתנו רגישות, חמלה ותמיכה הדדית. הסיפור הזה מזכיר עד כמה חשוב להישאר אנושיים גם במצבים הכי קשים ומאתגרים.
