הבוקר ילדה צעירה בת 18 בת בשערי צדק. אחרי הלידה היא פנתה למחלקת רישום…, הזמינה מונית ויצאה מבית החולים מבלי להביט לאחור. היא כלל לא יכלה לשער איזו “הפתעה” תחכה לתינוקת הקטנה שם.
כשהגעתי עם אשתי בערב לבית החולים, שנינו מלאי התרגשות וציפייה, לבבותינו צהלו לקראת הולדת הילד הרביעי שלנו. המשפחה שלנו כבר די גדולה ורועשת.
אגב, שני הילדים השניים שלנו תאומים משהו שאף פעם לא קרה אצל משפחתנו קודם. מאז, התייחסנו לזה כאל בדיחה פנימית: “מי יודע, אולי שוב יהיו תאומים!”
ההורים שלנו נדהמו מהחדשות ועזרו המון בימים הראשונים. כבר בסקירת האולטרסאונד השנייה הרופאה אישרה שאין סיבה לצפות לתאומים הפעם.
לבסוף, נולד לנו הרביעי “הנינג’ה” שלנו. ילד אחד בלבד. הדאגות נשכחו במהרה. שכרנו חדר פרטי, אותו סידרתי מראש ושילמתי עליו בשקלים.
כמה שעות אחרי הלידה, הביאו אלינו את התינוק להנקה. פתאום נכנס מנהל המחלקה, פניו מלאות דאגה, ואמר: “נתקלנו בבעיה קטנה…”
אותו בוקר, צעירה בת 18 ילדה בת, השאירה מכתב סירוב ויצאה מהמוסד ברגליים כושלות, על אף שלא יכלה כמעט לעמוד, סירבה להישאר אפילו דקה נוספת. נאלצנו לאפשר לה ללכת.
התינוקת הייתה בריאה ויפה. חשבתי לעצמי: “כל כך חלמנו על תאומים אולי נקבל בזרועות פתוחות את התינוקת הזו?”
אנחנו יכולים לרשום כאילו את ילדת אותה אבל לא רציתי שילדה תלך לבית יתומים. אילו חיים מחכים לה שם? לבי נשבר מהמחשבה הרי ברור שזה לא חוקי.
תהליך האימוץ הפורמלי אפשרי, אך לוקח זמן רב ולעיתים לא מסתיים כפי שציפינו; במשך כל התקופה הזו התינוקת תועבר למוסד.
קשה, ממש קשה. וידוי אישי: הופתעתי מהאירועים. הכרתי טוב את סגנית האחיות, נועה סרי בן אדם חם ואנושי, אפילו שוחחנו מעבר לשעות העבודה.
אולי זו הסיבה שהציעה לנו אפשרות כזו, מתוך דאגה והבנה אמיתית.
אם להתמקד בתמצית:
אמא צעירה בחרה לעזוב את בנה מיד אחרי הלידה;
התינוקת נולדה בריאה וזקוקה לחום;
תהליך האימוץ הפורמלי לוקח זמן ולא תמיד מצליח;
סגנית האחיות נתנה הצעה מתוך אכפתיות.
בסופו של דבר, לידה של תינוק היא תמיד סיפור שמלא תקוות ודאגות. לעיתים המציאות מורכבת ומפתיעה, ודורשת מאיתנו לפעול ברחמים, עידוד וערבות הדדית. הסיפור הזה מזכיר שיש צורך בלב פתוח דווקא ברגעים הקשים ביותר של החיים.
