הבוקר בת שמונה עשרה ילדה בת. אחר כך היא מילאה טופס ויתור, הזמינה מונית ויצאה מבית החולים בלי להביט לאחור. היא אפילו לא העלתה בדעתה איזו הפתעה ממתינה לאותה ילדה קטנה.
אני וחיים, בן הזוג שלי, הגענו בערב לבית החולים, לבבותינו מלאים התרגשות וציפייה לקראת לידתה של ילדתנו הרביעית. המשפחה שלנו כבר נחשבת גדולה ומלאה חום.
אני מוכרחה לציין הילדים השני והשלישי שלנו הן תאומות, דבר שהפתיע אותנו מאוד כי אצלנו במשפחה אין בכלל מקרים כאלה. מאז ההיריון ההוא, תמיד התלוצצנו: “ואם שוב יצאו תאומות?”
ההורים שלי היו בהלם מהחדשות, תמכו בנו מאד בימים הראשונים. כבר בבדיקת האולטרסאונד השנייה הרופא הרגיע שלא יהיו לנו תאומות הפעם.
ולבסוף נולדה בת רביעית, “נינגה” קטנה משלנו הפעם רק אחת. כל החששות פינו את מקומן לשקט ושמחה גדולה. עברנו לחדר נפרד, שחיים דאג לשלם עליו מראש (בנק הפועלים איזה מזל שלקחתי את התקציב החדש בשקלים).
כמה שעות אחרי הלידה, האחות הביאה לי את התינוקת להנקה. פתאום, מנהל המחלקה נכנס לחדר במבט מודאג ואמר: “יש לנו בעיה קטנה…”
התברר שבאותו בוקר ילדה בת שמונה עשרה ילדה בת, מילאה טופס ויתור ונסעה מהבית חולים במונית. אחרי הלידה, התקשתה מאוד ללכת, אבל עשתה הכל כדי לא להישאר אפילו רגע אחד נוסף. נאלצנו לשחרר אותה.
התינוקת הייתה בריאה ויפהפייה. חשבתי לעצמי: “כל כך רצית תאומות… אולי תיקחי אלייך את הקטנה הזאת?”
“אנחנו יכולות לכתוב שזו את שילדת”
אבל אני לא רוצה שהיא תגיע לבית ילדים. איזה עתיד זה בשבילה? הלב שלי נשבר. ברור שמדובר במשהו לא חוקי.
אמנם, אפשר להתחיל פרוצדורה רשמית של אימוץ, אבל זה תהליך שייקח חודשים ואפילו אז אין הבטחה שיאשרו. ובינתיים, התינוקת תגיע למוסד.
זה פשוט כאב לב. הבנתי שאני מזועזעת מהמצב הזה. את ראש האחיות, יערה, אני מכירה שנים אישה עם לב רחב ואוזן קשבת, אפילו היינו בקשר מחוץ לבית החולים.
אולי בגלל שהיא מכירה אותי כל כך טוב, היא פנתה אליי עם ההתלבטות הקשה הזו.
אז למען הסדר: האמא הצעירה בחרה לעזוב את בית החולים מיד אחרי הלידה; התינוקת נולדה בריאה וזקוקה למי שיטפל בה; תהליך האימוץ ארוך ולא ודאי; וראש האחיות הציעה עזרה מתוך דאגה אמיתית והבנה אנושית.
בעיניי, זה אחד הרגעים שמזכירים לי עד כמה הסיפורים האנושיים עדינים ומורכבים, ובעיקר כשמדובר בלידת חיים חדשים.
לסיום, לידה של תינוק זו תמיד חוויה מלאה בתקוות ובדאגות. לעיתים החיים מביאים איתם התמודדויות בלתי צפויות שמחייבות אמפתיה ותמיכה הדדית, בעיקר במצבים כל כך רגישים. הסיפור הזה גורם לי לחשוב על המקום של החמלה בחברה שלנו, אפילו ברגעים הכי קשים ומאתגרים.
