Полу-живая כלבה חיממה בגופה את הגור הקטן שלה, בעוד האנשים מילאו את הרחוב, עוקפים אותם בלי לשים לב
אני זוכר את התקופה ההיא היטב, ימים רחוקים בתל אביב של אז, כשעוד התרוצצתי בלי סוף ונסיתי להספיק הכול. תמיד הייתי מאחר בכל מקום, לכל פגישה. אפילו הבטחתי לעצמי להשתפר, אבל זה לא עזר. הפעם ידעתי שאין מקום לאיחור: מיכל כבר חיכתה לי במסעדה, וסבלנות אף פעם לא הייתה הצד החזק שלה.
התחנה הייתה מרחק צעדים בודדים, והאוטובוס התקרב. הצצתי בשעון שעל הסמארטפון שלי וקלטתי שאאחר עוד חמש דקות. בעיני רוחי כבר דמיינתי את המבט של מיכל: זו ההרגשה שתהפוך אותי לשקוף בעיניה, שוב.
“תתקדמו כבר! מה אתם עומדים?” גער מישהו מאחוריי.
סובבתי את הראש. תור ארוך נאסף סביב התחנה, אנשים ניסו לעקוף, חלק מהם התקפלו ממורת רוח, אחרים התעלמו לחלוטין ממה שהיה לפנינו. פסעתי קדימה ואז קפאתי.
על המדרכה, מול הספסל, שכבה כלבה. גדולה, חומה-כתומה, פרווה סבוכה ומלוכלכת. קצות הצלעות בלטו, מפחיד היה להסתכל עליה. עיניה עצומות. היא נושמת? בקושי. מתחתיה, בקפל ידה גורתה. קטנה ורועדת, מחפשת מסתור בגוף אימה, כאילו הוא שמיכת פוך. שארית כוחה של הכלבה הופנתה אל חימום והגנה על הגורה שלה.
“נו, אפשר לעבור? מה אתה עושה?” מישהו קרא שוב, חצי מתרגז.
עמדתי שם, לא מסוגל לזוז. הבטתי על הכלבה והגור, וסביבנו – אנשים שחולפים, בלי לעצור, כאילו היו אשפה על המדרכה ולא יצורים חיים נאבקים על חייהם.
האוטובוס הגיע, דלתותיו נפתחו בשריקה.
“אתה בא או לא?” הנהג שאל בחוסר סבלנות.
הסתכלתי על האוטובוס, על השעון, ואז שוב על הכלבה והגורה.
“אני לא עולה,” אמרתי בשקט.
האנשים נכנסו, כמה מלמלו, הדלתות נסגרו והאוטובוס התרחק. כרעתי ליד הכלבה.
“היי,” לחשתי, “תחזיקי מעמד.”
היא הרימה לאט את ראשה, מביטה בי בעיניים גדולות, כמעט אנושיות, מלאות כאב וייאוש. הגורה הרעידה ממנה קול מקוטע.
בלעתי רוק, שלפתי את הנייד וחייגתי למיכל.
“נו, איפה אתה?” קולה בקע מיד, “אני כבר מחכה!”
“מיכל, אתאחר. יש פה כלבה. גוססת. עם גורה. אני לא יכול פשוט להמשיך ללכת.”
“מה?! אתה רציני, כלב רחוב? כבר הזמנתי!”
“אני מבין, אבל…”
“שום אבל! תזמין מישהו שיטפל ותבוא לכאן! לא אחכה לבד!”
הקו התנתק.
השפלתי מבט לעבר הכלבה, ואז פניתי למכולת הקרובה. כעבור רגע חזרתי עם חלה וקצת פסטרמה. חתכתי חתיכה, הגשתי לכלבה.
“תאכלי. את חייבת לאכול,” לחשתי.
היא לא יכלה, חלושה מדי. הגורה יבבה חרישית. ניסיתי בעדינות להאכיל אותה, כששמעתי מאחור:
“אפשר לעזור?”
הסתובבתי. בחורה צעירה עמדה שם, לבושה במעיל פשוט, תיקים בידיה, פניה עייפות אך טובות. כרעה לידי, ליטפה בזהירות.
“מסכנה. חייבים לוטרינר.”
“אני לא יודע לאן, מעולם לא גידלתי כלבים,” הודיתי.
“אני מכירה מישהי מהשכונה, וטרינרית,” אמרה, ושלפה פלאפון, “רק איך נביא אותה? היא חלשה.”
פשטתי את ג’קט הגינס, פרשתי אותו על הרצפה. יחד הרמנו את הכלבה בזהירות. את הגורה היא עטפה בצעיף שלה.
“אני הדר,” אמרה.
“אני יותם,” הצגתי את עצמי.
“איך נקרא לה?”
“זהבה,” עניתי.
הטלפון שלי שוב צלצל, מיכל. ביטלתי את השיחה.
הגענו עם זהבה למרפאה, הווטרינרית בדקה אותה במהירות, חיברה אינפוזיה ונתנה זריקה.
“התייבשות, תת-תזונה, דלקת ריאות. יום-יומיים נוספים, לא הייתה שורדת. אבל עם טיפול תצליחו,” אמרה.
כשהווטרינרית עזבה, התיישבתי ליד זהבה. הגורה הצמידה את חוטמה לגוף אמה. הדר הציעה קפה, ושתינו יחד, שותקים, מביטים בהם.
“הייתה לי פגישה במסעדה,” אמרתי בשקט, “כנראה כבר לא.”
“היא כועסת?” שאלה הדר ברגישות.
“עכשיו כבר גרושה. אמרה שהרסתי את הערב בגלל כלבה עזובה. לא רציתי להשאיר אותן לבד. זהבה נלחמת עבור הגורה, ואנשים עוברים בלי לעצור.”
הדר הנהנה.
“בתקופה שהתגרשתי, הרגשתי אותו דבר. שכל אחד עסוק בעצמו, ריק.”
הטלפון שוב צלצל, מיכל בשיחה עשירית באותו ערב. עניתי.
“אתה השתגעת? כבר שלוש שעות מחכה! או שאתה מגיע או שזה נגמר!”
הבטתי על זהבה, הגורה, הדר, ואז עניתי בשקט:
“נגמר.” ניתקתי.
הדר הרימה אליי את עיניה:
“בטוח?”
“כן,” חייכתי. “מבין את זה סוף סוף.”
היא חייכה אליי, שקטה, אמיתית. זהבה נשפה קלות, כאילו סוף סוף מרשה לעצמה להירגע, ועיניה נעצמו.
הלילה היה ארוך. זהבה נשמה בקושי, לעיתים נעצרה והאזנתי בחרדה: האם שרדה? או שנפרדה כבר מהעולם? ישבנו, הדר ואני, ממשיכים להישאר שם, תורנים זה עבור זה. בתחילה האמנתי כי אוכל לבד, אך הדר נדה בראשה:
“יותר קל ביחד. נשארת.”
בשעה שלוש לפנות בוקר פסעתי אל המטבח. הדר חיממה חלב לגורה. ראתה אותי ושאלה מייד:
“גרוע?”
“אני לא יודע,” מלמלתי. “הנשימה שלה כבדה. מפחד שלא תחזיק עד הבוקר.”
הדר התקרבה.
“אתה יודע מה? היא כבר ניצחה.”
“הכוונה?”
“יכולת פשוט לשכב שם ולמות. אבל היא שמרה על הגורה, חיכתה. האמינה שמישהו יעזור לה. ואז הופעת.”
הקשבתי.
“עכשיו היא בבית, חמימה, שבעה, עם הגורה והחמלה שלך. גם אם לא תשרוד רגעים אלו הכי טובים שידעה בחייה.”
הרמתי מבט. “איך את מבינה?”
הדר חייכה בעצב.
“חייתי ככה חצי שנה אחרי הגירושים עבודה, בית, שקט. יום אחד פגשתי חתול עזוב ברחוב. בהתחלה התעלמתי, חשבתי שזה לא ענייני, אבל חזרתי, לקחתי אותו ופתאום הרגשתי מחדש שחיי שווים משהו. לא משנה לו מה אני, רק שנמצאת איתו.”
לאט לאט העמקתי במילים.
“גם לי, כל החיים ניסיתי להתאים: להורים, לבוס, לבת זוג. הכול היה מסודר, מתוכנן. ואז הגיעה כלבה חולה וגורה יחידה. כל התוכניות ריקות. אפשר פשוט ללכת, או לעצור, ולהפוך את הכול.”
עמדנו שם במטבח הדומם.
“תודה שנשארת,” אמרתי חרש. “בלעדייך לא הייתי מצליח.”
היא נגעה בידי.
“אין על מה. לפעמים צריך לזכור לא כולנו אדישים. אני לא לבד.”
הגורה יבבה, וחזרנו יחד לזהבה. היא שכבה, עיניה פקוחות, מביטה בנו. ליטפתי את ראשה:
“תחזיקי עוד קצת, טוב?”
זהבה נענעה קלות בזנב. הגורה הצמידה את אפה לצווארה. הרגשתי איך כל השנים של ריצוי ההרגל להיות ‘נוח’ מתמוססות בי ונפתח מרחב חדש של אמת.
הבוקר הפציע בקרני שמש עדינות. זהבה נשמה רגוע. המשבר עבר היא נלחמה וניצחה.
שבוע לאחר מכן עמדה מיכל בדלת, רצינית.
“יותם, אולי טעיתי אז? היה לי קשה, איבדתי סבלנות, אבל אולי נתחיל מחדש?”
עמדתי מולה. מאחוריי נבחה הגורה בשובבות, וזהבה התרוצצה ברחבי הבית, בריאה.
“אני לא כועס, מיכל. פשוט אנחנו שונים מדי.”
“על הכלבה?! שנה של תכנונים!”
“לא על הכלבה. כשסיפרתי, יכולת לומר ‘בוא, נטפל יחד’. בחרת ארוחה. זה הבחירה שלך.”
היא פנתה, שותקת.
סגרתי את הדלת, חזרתי לסלון. הדר ישבה על הרצפה, מגרדת בזהבה מאחורי האוזן. הגורה נחה לה בידיה.
“הלכה?” שאלה הדר ברכות.
“הלכה.”
“אתה מצטער?”
התיישבתי לידה.
“לא. מוזר, אבל לא. אם לא זהבה, הייתי ממשיך עבודה, מפגשים, סופי שבוע מתוכננים. לא רואה עד כמה הכול ריק.”
זהבה הרימה ראש, הביטה, ונרדמה שוב באנחת רווחה. הגורה גנחה קלות בשנתה. לראשונה הרגשתי: אני בבית, באמת.
הדר הניחה ידה בידי, ושנינו חייכנו.
בחוץ המשיכה תל אביב החורפית עיר סואנת, קרירה, לעיתים אדישה. אבל בדירה קטנה אחת, שבה מצאו כלבה וגורה בית וגם שני בני אדם מצאו זה את זו קמה אביב אמיתי.
