למה אני צריך להיות מטפל של סבא? מה אתה נותן לי בתמורה? דירה? מכונית? אומרת לי בחצי חיוך בחורה בת 24 כשאני מציע לה נישואין. אני, עוזר בת 43, מתבונן בה כאילו אני לא גבר בשיאו, אלא פריט שפג תוקפו על מדף סופרמרקט שנסגר לפני זמן. ברגע הזה, אחרי הרבה שנים, אני תוהה אם העולם השתנה באמת: איך אפשר כבר בגיל 43 לתייג אותי כ”סבא”, ולציון המחיר של הקשר ישירות בפה, בלי רמז, בלי פלירטוט, בלי משחק.
אני בן 43. מעולם לא נישא, היה לי כמה קשרים, שני שיתופי מגורים של כשתיים, רגילים, בלי דרמה, פשוט התפזרנו כשמבוגרים וידענו מה זה חופש. אני חשבתי שזה יתרון אין לי מזונות, לא מחויבים לשעבר, אין מטען רגשי וכזה. אבל במציאות של היום זה נראה חיסרון, כאילו חוסר נישואין הוא פגם, חתימה שלא נבדקה.
החלטתי: הגיע הזמן. רוצה משפחה, רוצה אשה ליד יפה, מטופחת, צעירה. לא אוהב להסתיר אני מחפש מישהי עד גיל 28, שתהיה גם מושכת מבחינה חיצונית וגם תאפשר לחברים לשאול ברננה “מאיפה היא?” אין לי מה להסתר, אני גבר, מרוויח, יש לי דירה בתל אביב, רכב קיה, הכנסה יציבה, לא שותה ולא מעשן, משקיע במראה. אני מרגיש שאני מוצר ראוי לשוק.
אבל השוק פועל על חוקים אחרים, ואני הפכתי למוצר ולא לקונה, ולא אפילו למוצר מבוקש.
**הפגישה הראשונה** בחורה בת 26, פגשנו באפליקציית היכרויות, דיברנו שבוע שלם, היא צוחקת על הבדיחות שלי, כותבת “אתה מעניין”, “קול לך בקלות”. אני מרגיש שהקשר מתבצע בצורה רגילה, בלי דרישות, רק תקשורת אנושית. כשנפגשנו, השיחה עוברת במהירות לתחום שונה.
היא מביטה בי, מודדת, ולא מסתירה זאת. אחרי רבע שעה שואלת:
מהו סוג הרכב שלך?
האם יש לך דירה משלו?
כמה אתה מרוויח?
מדי שאלותי, אני מבין שמדובר יותר בראיון עבודה מאשר בדייט, ואני המסומן לבדיקה של נזילות. היא שואלת באותה רוגע שבו מישהו מציע לך תה או קפה.
אני שואל בחזרה:
מה את מחפשת במערכת יחסים?
היא מחייכת: נוחות. שאדם יוכל לסגור את הצרכים שלי.
זהו, ללא רמזים, כמו מחירון.
**הפגישה השנייה** בחורה בת 24, יפה, מטופחת, ה”פוסטר” המושלם של מה שאני חושב שאני רוצה. נפגשנו במסעדת גורמה בתל אביב, אני משלם, והכול בדרך הרגילה. בשיחה עולה נושא העתיד.
אני רוצה לבנות משפחה, ילדים, קשר רציני אומרת אני.
היא מביטה בי ועונה ברוגע:
ומה אתה יכול לתת?
איני מבין את השאלה.
אתה מחפש בחורה צעירה, נכון? אז אתה מבין שיש לה אפשרויות. למה היא תבחר בך?
היא ממשיכה:
אתה יותר מבוגר, ולכן אתה צריך לפצות במשאבים: דירה, רכב, כסף, רמת חיים. אחרת, מה המשמעות?
אני מנסה לטעון שהקשר הוא יותר מרצון כלכלי, שיש מקום לרגשות, התאמה וכבוד, אך היא משענת כתף:
זה משני. קודם צריך שתהיה הבסיס.
ואז היא מוסיפה, בקול שקט:
למה אני אפעל כמטפלת של סבא?
אם אתה רוצה צעירה, תתאים למידת הציפיות.
הצאתי מהפגישה מרגיש שמנתחים אותי לחלקים ומעריכים לפי שוק.
**הפגישה השלישית** היא בת 27, פנתה ראשונה, הייתה סקרנית, שאלה, פלרטטה, והייתי בטוח שאולי כאן המצב שונה. פתאום היא שולחת הודעת קול:
בוא נשתף ישר. אני צריכה גבר שיספק לי. אני לא רוצה לעבוד עד תום היום. אם אתה לא מוכן, אל תבזבז זמן, שלי או שלך.
שאלתי:
ומה את נותנת בתמורה?
היא חייכה:
אותי.
זה גרם לי לחוש שחלקתי משהו שצפוי כמו מוצר. כמו חבילה של “הכל כלול”, עם תשלום מראש. והקונספט הנאיבי שהן מציגות אינו מתחשב בכך שזה לא תקין.
הן מציגות תנאים בישירות, ואם אינך עומד בהם, נכתבת למחיקה בלי חרטה, בלי רגשות.
הדבר המצחיק הוא שאני חשבתי שהבעיה באישה.
הן הפכו למרקניות, תובעניות, שהן רק רוצות כסף.
אבל ככל שאני נפגש יותר, והקשבתי יותר, משקף שהבעיה לא רק שם.
הגעתי לשוק עם תודעה של “לבחור”, אבל הפכתי לפריט שנבחר.
אני חיפשתי צעירה, יפה, נוחה. הן מחפשות גבר יציב, בטוח, רווחי.
אני חיפשתי מראה חיצוני, הן חיפשו משאבים. לוגיקה ברורה, רק שונה מהציפיות שלי. זה מנוכר, אבל האמת היא שאני רק עוד פריט ברשימת השוואה, מתומחר ומופרד.
הכי מכאיב זה לא דחיות, אלא ההבנה שהאחרים רואים אותי לא כאדם, אלא כהצעה עם תנאים, הגבלות ומועד הוצאתו מהשוק. אולי הגיע הזמן להבין שאני מאחר.
אולי הייתי צריך להתחיל לבנות משפחה לפני שהקיום הפך לעסק. אולי חייתי זמן רב באשליה שהזמן לצידי. היום המציאות היא מה שהיא. כדי לקבל מה שאני רוצה, צריך להתאים או לשנות את הדרישות. ובינתיים, אני עדיין לא מוכן לאחד ולא לשני. וזהו האמת המפחידה שהגעתי אליה בעשור האחרון.
