גבר בוחר גור כלבים כאילו הוא מחפש מתנה לכל החיים. המגדלת מחייכת.
– הילד כבר מזמן חולם על כלב, – אומר הגבר ומתקן את המעיל האפור עם החפתים השחוקים.
אחר כך בחנות החיות הוא ממלא שקית שקופה באוכל לכלבים, מוריד מהמדף רצועה עם ידית מרופדת, ומניח על הדלפק קערת נירוסטה. אפילו פעם אחת הוא לא שואל מה המחיר.
הגור הוא ג’ינג’י, עם אוזן אחת קצת יותר גבוהה מהשנייה. בן שלושה חודשים בערך, לא יותר. כשהגבר מרים אותו, הגור תוחב את האף לכף ידו הרחבה וקופא.
הגבר מצמיד את הגור לחזה, בידו השנייה מתנדנדת שקית הקניות, והדלת נסגרת מאחוריו.
אורי מחכה בבית על הספה. בן שבע, ברכיים שרוטות, שער בהיר סורר לכל הכיוונים. כשאבא נכנס עם הנס הקטן בידיים, הילד לא צועק. הוא מחליק לרצפה, כורע ומושיט אצבעות.
הגור מרחרח את היד. אחר כך מלקק.
הילד מרים את הראש ומביט באבא מלמטה למעלה. יש במבט הזה משהו שגורם לליאת להסתובב בשקט אל החלון. היא עומדת ליד אדן החלון, כתפיה מורמות מעט, כאילו חיכתה כבר הרבה זמן למשהו רע.
– איך נקרא לו? – גיורא שואל.
הילד עונה בשקט, בלי להסיר עיניים מהגור:
– ג’ינג’י.
האבא מלטף לו את השיער. ליאת לא מסתובבת.
הלילה הראשון עובר בקושי.
ג’ינג’י מיילל במסדרון, מגרד ברגליים את רצפת הקרמיקה, מניח את החוטם על הדלת הסגורה של חדר השינה. ליאת קמה בשלוש. אחר כך בחמש. היא מנגבת שלולית עם עיתונים רטובים, והם מצקצקים מתחת לרגליים היחפות, כאילו כל המסדרון ספוג במשהו שעוד לא המציאו לו שם.
גיורא לא קם אפילו פעם אחת.
בבוקר, במטבח, יש ריח לא מוכר.
– הוא יתרגל, – ליאת אומרת אל הריק.
בעלה מושח בשקט חמאה על לחם. הסכין חורקת על הקרום, והגור מתחת לשולחן רועד בכל גופו.
ביום אורי יושב על הרצפה בחדר, וג’ינג’י נשכב לידו, מניח את החוטם על הברך שלו. הילד קורא בקול מספרון הלימוד, מתבלבל בין אותיות, והגור מקשיב כאילו הוא מבין כל מילה. האוזניים קופצות לכל צליל בזו אחר זו.
ליאת עוצרת בפתח ומסתכלת. אחר כך היא סוגרת בשקט את הדלת מאחוריה.
בלילה השני ג’ינג’י מכרסם נעלי בית. בלילה השלישי הוא הופך את פח הזבל. גיורא אוסף קליפות תפוחי אדמה מהרצפה על ארבע, ועצמות הלחיים שלו נעות כאילו הוא לועס משהו בלתי נראה ומר.
– טוב, בקיצור… – הוא מתחיל ונעצר.
ליאת מחכה להמשך. הוא לא ממשיך.
המריבה מתרחשת ביום החמישי.
אורי כבר מזמן ישן. השעון על קיר המטבח מראה רבע לעשר.
גיורא יושב ליד השולחן. השרוולים של המעיל האפור מגולגלים עד המרפקים.
– אני לא ישן מספיק, – הוא אומר.
ליאת עומדת ליד הכיור.
– תתאזר קצת. הוא קטן.
הוא רוכן קדימה.
– ליאת. אני קם בשש. כל יום. אם הכלב הזה…
הוא לא מסיים. ליאת שומעת את הסוף בעצמה. היד שלה נמתחת אל המגבת, למרות שהאצבעות כבר יבשות לגמרי.
מהמסדרון נשמעת יללה. שקטה, על תו אחד. כאילו ג’ינג’י חש שהשיחה עליו.
– הילד הרי חלם על זה, – ליאת אומרת.
גיורא קם. הכיסא חורק.
– אני לא מדבר על עכשיו. אני אומר: אם שום דבר לא ישתנה.
הוא הולך לחדר. הדלת לא נטרקת. הוא סוגר אותה בעדינות, כמו אדם שכבר מזמן החליט הכול, והשיחה הייתה רק בשביל הסדר.
בשבת בבוקר אורי מתעורר ורץ אל ג’ינג’י יחף על הרצפה הקרה.
השטיחון במסדרון ריק. הקערה ליד הקיר נקייה, בלי אוכל ובלי מים. הרצועה עם הידית המרופדת תלויה על הקרס.
הילד מציץ מתחת לשולחן. לאמבטיה. מאחורי הארון, שאליו ג’ינג’י אהב להחביא נעל בית מכורסמת. בשום מקום.
הוא עובר למטבח.
– אבא, איפה ג’ינג’י?
גיורא שותה קפה. הספל ביד יציב, האצבעות לא רועדות.
– בטח ברח. בבוקר הדלת הייתה פתוחה, הוצאתי זבל, ו…
הוא פורש ידיים. כפות ידיים רחבות ורגועות. אותן כפות ידיים, שאליהן הגור תקע את האף בביטחון לפני שישה ימים.
אורי עומד. מסתכל על השטיחון הריק. על הרצועה שתלויה על הקרס כל כך ישר, כאילו אף פעם לא הורידו אותה. והולך לחדר שלו.
הוא לא בוכה. לא שואל שוב. פשוט הולך.
ליאת עומדת במשקוף, מצמידה אצבעות לשפתיים. כאילו היא תופסת מילה שאיחרה להגיד. מאחורי המקרר עומדת שקית שקופה עם אוכל, מלאה עד חצי, עם תווית מחיר מחנות החיות על הצד.
באותו ערב תמר הולכת הביתה מהשוק.
הגשם יורד כבר מהצהריים, והאספלט נוצץ כאילו נשפך עליו שמן.
ליד הספסל בתחנת האוטובוס משהו זז.
תמר עוצרת. מתקנת את הסוודר הסרוג בצבע חרדל, מתכופפת. הידיים שלה מנוקדות בכתמים כהים מאדמת שתילים: סוף אפריל, האצבעות לא נשטפות עד הקיץ.
גור. ג’ינג’י, אוזן אחת קצת יותר גבוהה מהשנייה. רטוב, צמוד לרגל של הספסל, הוא רועד ברעד קטן ומהיר, כמו מנגנון בלי מתג.
לידו מונחת שקית. שקופה, עם אוכל. חדשה, עם תווית מחיר.
תמר מזדקפת. מביטה סביב. אף אחד.
הגשם מתחזק. טיפות דופקות על גג התחנה, כאילו מישהו מתופף באצבעות בחוסר סבלנות. הגור לא מתחבא יותר, לא מיילל. הוא כבר לא מחכה.
ואז הוא מרים את החוטם. האף קר, הפרווה דבוקה לצלעות דקות. יש לו עיניים כאלה, שגם אצל תמר מתחיל לכאוב מתחת לצלעות, למרות שהיא לא בכתה בפני אנשים כבר עשרים שנה, ולא מתכוונת לעשות את זה עכשיו.
– נו, אז ככה אתה נראה, – היא אומרת לאט. ככה מדברים אנשים שרגילים לדבר עם שתילים ועם שתיקה.
היא מרימה אותו ביד אחת. ביד השנייה היא לוקחת את השקית. הגור תוחב את האף לפרק כף היד שלה וקופא, בדיוק כמו שקפא קודם, בכפות ידיים זרות. הגשם זורם על הסוודר, על השקית, על הפרווה הג’ינג’ית. האוטובוס עדיין לא בא, אבל זה כבר לא משנה.
בבית תמר מנגבת אותו במגבת עם פסים כחולים. הגור יושב בשלווה על השרפרף ועוקב אחריה כשהיא מחממת חלב בסיר אלומיניום קטן.
הדירה שקטה. קקטוס על אדן החלון, יחיד. שעון מטוטלת, שבעלה תיקן חודש לפני שהלך לעולמו.
שמונה שנים היא גרה לבד. ופתאום נשפך חלב על הרצפה, טפרים מקליקים על הקרמיקה, ונהיה לא שקט, אלא דווקא רגוע. ההבדל עצום.
הגור מלקק מהצלוחית. הצליל כל כך ביתי, שתמר יושבת על הרצפה ליד השרפרף, פשוט יושבת ומקשיבה.
– טוב, – היא אומרת. משתתקת. וחוזרת: – טוב.
כעבור שלושה ימים תמר מוציאה את הגור לחצר.
את הרצועה היא קנתה בחנות לכלי בית במאה שקל. רצועת בד, עם סגירת פלסטיק. לגור לא אכפת: הוא מתנודד בחצר ומרחרח כל עמוד, כאילו הוא מכין מפה של עולם חדש.
ליד הכניסה ורד מהקומה הרביעית מעשנת. היא פוזלת מהשמש, והעשן עולה מעלה.
– אוי, אימצת כלב?
תמר מושכת בכתפיים.
– מצאתי. בתחנה, בשבת. בגשם.
ורד שואפת. מסתכלת על הגור, אחר כך על תמר.
– ג’ינג’י? עם האוזן הגבוהה?
תמר מהנהנת.
– אז זה גיורא מדירה 12, לקח לבן שלו. לפני שבוע. ליאת, אשתו, סיפרה למיכל מהקומה השלישית שהכלב ברח.
ורד מנמיכה את הקול.
– ומיכל אומרת: היא ראתה בשבת בבוקר גבר במעיל אפור ליד התחנה. עם שקית. הוא הניח משהו ליד הספסל והלך. מהר. לא הסתובב.
תמר שותקת.
הגור יושב ליד הרגליים שלה ומכרסם שרוך של נעל. ורד זורקת את הבדל לפח והולכת.
ותמר עומדת. אחר כך היא מתכופפת, מרימה את הגור ומצמידה אותו לסוודר. הצמר בצבע חרדל מריח אדמה ושתילים. הוא לא מיילל, רק תוחב את האף לצוואר שלה. חם ורטוב.
בערב תמר שוטפת את הצלוחית ומסתכלת מהחלון.
בחצר, ליד הנדנדות, עומד ילד. שער בהיר סורר. הוא לא מתנדנד. הוא פשוט מסתכל על הספסל, שבצהריים יושבות עליו בדרך כלל השכנות עם כלבים קטנים.
הוא עומד דקה, אולי שתיים. אחר כך מכניס ידיים לכיסים והולך לכניסה. לאט.
ג’ינג’י ישן ליד הרדיאטור על מזרן משמיכה ישנה. אוזן אחת בולטת יותר מהשנייה.
תמר מנגבת ידיים. מניחה את המגבת.
אי שם בדירה 12, על קרס, תלויה רצועה עם ידית מרופדת. חדשה, מחנות החיות. אף פעם לא השתמשו בה.
