“אפילו כלב לא היה אוכל את הקציצות שלך”, צוחק האיש וזורק את האוכל. עכשיו הוא אוכל במטבח לחסרי בית שאני מממנת.
הצלחת עם ארוחת הערב עפה לפח. הצליל הצלול של חרסינה על פלסטיק גורם לי להתכווץ.
“אפילו כלב לא היה אוכל את הקציצות שלך”, הוא מגחך ומצביע על הכלב, שמסיט במופגן את ראשו מהחתיכה שהוצעה לו.
איתי מנגב את ידיו במגבת המטבח היקרה, שקניתי במיוחד שתתאים לרהיטים החדשים. הוא תמיד אובססיבי לפרטים כשהדבר נוגע לתדמית שלו.
“תמר, אמרתי לך. לא אוכל ביתי כשאני מצפה לשותפים עסקיים. זה נראה עלוב.” הוא יורק את המילה החוצה, כאילו היא משאירה טעם רקוב בפה.
אני מביטה בו, בחולצה המגוהצת ללא רבב, בשעון היקר שמעולם לא הוריד גם בבית. ובפעם הראשונה מזה שנים אני לא מרגישה כעס, לא צורך להצדיק את עצמי. רק קור. קור חודר, מקפיא.
“הם מגיעים בעוד שעה”, הוא ממשיך, מבלי להבחין במצבי. “תזמיני סטייקים ממסעדת ‘הקיסר’. וסלט פירות ים. ותעשי עם עצמך משהו. תלבשי את השמלה הכחולה.” מבטו חומק מעליי. “ואספי את השיער. התסרוקת הזאת עושה אותך זולה.”
אני מהנהנת בלי קול. רק תנועה מכנית.
בזמן שהוא נותן הוראות לעוזרו בטלפון, אני אוספת לאט את שברי הצלחת. כל שבר חד כמו דבריו. אני לא מנסה להתווכח. בשביל מה? כל הניסיונות שלי “להשתפר בשבילו” מסתיימים תמיד בהשפלה. הוא לועג לקורסי הסומלייה שלי: “תחביב לעקרות בית משועממות”. את ניסיונות העיצוב שלי הוא מכנה “חסרי טעם”. האוכל שלי, ששמתי בו לא רק מאמץ, אלא גם את התקווה האחרונה לחמימות, נזרק לפח.
“כן, וקח איתך יין טוב”, הוא אומר לטלפון. “אבל לא את זה שתמר טעמה בקורסים שלה. יין אמיתי.”
אני קמה, זורקת את השברים לפח ומביטה בהשתקפותי בתנור הכהה. אישה מותשת במבט כבוי. אישה שניסתה יותר מדי זמן להיות רהיט נוח.
אני נכנסת לחדר השינה. אבל לא בשביל השמלה הכחולה. אני פותחת את הארון ושולפת מזוודה.
הוא מתקשר שעתיים אחר כך, כשכבר התמקמתי במלון זול בפאתי העיר. במכוון לא נסעתי לחברות, כדי שלא ימצא אותי מיד.
“איפה את?” קולו רגוע, אבל מתחת לרוגע אורב איום. כמו מנתח שבוחן גידול לפני שהוא כורת אותו. “האורחים כבר כאן, אבל המארחת חסרה. לא מנומס.”
“אני לא באה, איתי.”
“מה זאת אומרת, את לא באה? את נעלבת בגלל הקציצות? תמר, אל תתנהגי כמו ילדה. חזרי.”
הוא לא מבקש. הוא פוקד. משוכנע שדבריו הם חוק.
“אני מגישה תביעת גירושין.”
דממה בקצה השני. ברקע אני שומעת מוזיקה שקטה וצליל כוסות מצטלצלות. הערב שלו נמשך.
“הבנתי”, הוא אומר לבסוף בבוז קר. “אז את רוצה להראות אופי. טוב. שחקי את העצמאית. נראה כמה זמן תחזיקי מעמד. שלושה ימים?” הוא מנתק. הוא לא מאמין. בשבילו אני רק חפץ שנכשל זמנית.
שבוע לאחר מכן אנחנו נפגשים במשרדו. הוא יושב בראש שולחן ארוך, ולידו עורך דין מגולח למשעי בפרצוף של שחקן פוקר. אני מגיעה לבד. במכוון.
“נו, סיימת להתפרע?” איתי מחייך את החיוך המתנשא שלו. “אני מוכן לסלוח לך. אם כמובן שתתנצלי.”
אני מניחה בלי מילה את מסמכי הגירושין על השולחן. החיוך עוזב את פניו. הוא מהנהן לעורך דינו.
“מרשי”, הוא פותח בקול רך, “מוכן להתגמש. בהתחשב במצבך הרגשי הלא יציב ובהיעדר ההכנסות.” הוא דוחף לעברי תיקייה. “איתי משאיר לך את הרכב שלך. והוא מוכן לשלם דמי מזונות במשך שישה חודשים. סכום נדיב ביותר, כדי שתוכלי לשכור דירה צנועה ולמצוא עבודה.”
אני פותחת את התיקייה. הסכום משפיל. אפילו לא פירורים משולחנו, רק האבק שמתחתיו.
“הדירה, כמובן, נשארת של איתי”, ממשיך עורך הדין. “היא נקנתה לפני הנישואים.” העסק הוא שלו. אין רכוש משותף. “הרי את לא עבדת.”
“ניהלתי את משק הבית”, אני אומרת בשקט, אך בתקיפות. “יצרתי בית שהוא חזר אליו. ארגנתי את קבלות הפנים שלו, שעזרו לו לסגור עסקאות.”
איתי נוחר. “בית? קבלות פנים? תמר, אל תעשי מעצמך צחוק. כל עקרת בית הייתה עושה את זה טוב יותר וזול יותר. היית רק קישוט יפה. מה, אגב, דעך מאוד לאחרונה.”
הוא רוצה לפגוע. והוא מצליח. אבל לא כמו שהתכוון. במקום דמעות רותחת בי חמה.
“אני לא חותמת על זה.” אני דוחפת את התיקייה הצידה.
“את לא מבינה”, איתי מתערב ורוכן קדימה. עיניו מצטמצמות. “זו לא הצעה.” זה אולטימטום. או שאת לוקחת והולכת בשקט, או שאת לא מקבלת כלום. “יש לי את עורכי הדין הטובים ביותר. הם יוכיחו שרק חיית ממני. כמו טפילה.” הוא מתענג על המילה. “בלעדיי את כלום. אפס. אפילו קציצות את לא יודעת לטגן כמו שצריך. איך תתמודדי מולי בבית המשפט?”
אני מביטה בו. ובפעם הראשונה מזה שנים אני לא מסתכלת עליו כאישה על בעלה, אלא כזרה. ואני לא רואה איש חזק, אלא ילד נרקיסיסטי ומפוחד, שבהלה אוחזת בו מפני אובדן שליטה.
“נתראה בבית המשפט, איתי. וכן, אני לא אגיע לבד.”
אני קמה והולכת, חשה את מבטו הבוער והשונא בגבי. הדלת נסגרת מאחורי וחותכת את העבר. אני יודעת שהוא לא יקבל את זה בשקט. הוא ינסה להרוס אותי. אבל בפעם הראשונה בחיי אני מוכנה.
המשפט מהיר ומשפיל. עורכי הדין של איתי מציגים אותי כטפילה אינפנטילית שרוצה לנקום אחרי ריב על “ארוחת ערב כושלת”. עורכת הדין שלי, אישה מבוגרת ורגועה, לא מתווכחת. היא פשוט מניחה ראיות: קבלות, דפי חשבון, אסמכתאות.
אותן קבלות על מרכיבי ארוחות הערב “הלא מתאימות”, חשבונות על ניקוי החליפות שלו לפני פגישות חשובות. כרטיסים לאירועים שבהם יצר קשרים, שאני משלמת עליהם.
זו עבודה קפדנית ומשעממת. מטרתה אינה להוכיח את תרומתי לעסק, אלא רק דבר אחד: אני לא טפילה. אני.
