כשהכאב מדבר

כשמדברת הכאב

שירה, יקירה שלי, אני מבינה אותך, אבל פשוט אין לנו ברירה. נצטרך למכור את הבית. אחרי שנחלוק את הכסף, מספיק לנו רק לדירה קטנה באזור אחר. גם אני מאוד רוצה להישאר כאן, אך זה כבר לא אפשרי אומרת נעמה, מחזיקה את ידי הבת שלה, ומדי פעם מנגבת לה, ולפעמים גם לעצמה, את הדמעות.

המעבר קשה להן מאוד.

נעמה ובעלה דניאל חיו יחד כמעט שבע עשרה שנה. היו עליות ומורדות, כמובן, אך תמיד אהבו זה את זו, וכל ריב הסתיים במהירות, לרוב אפילו לפני שיתפתח ממש למריבה של ממש. נעמה, שגדלה אצל סבתה, למדה ממנה מגיל צעיר אמת אחת חשובה שעיצבה את חייה: “בבית צריך להיות חם ונעים! שבן הזוג לא ירגיש שהוא צריך לחפש מקום אחר, שיבין, שיקשיבו, שיאהבו. תעשי שהבית שלך יהיה מקום שטוב לכולם לבעל, לילדים, לאורחים, לבעלי החיים לכולם בלי יוצאים מן הכלל!”

נעמה הנידה בראשה, לא תמיד מבינה את כוונת הסבתא, אבל הרגישה שזו מנסה להעביר לה את הניסיון שצברה בחייה. הבית שלה, המשפחה שלה היו בדיוק כאלה. עד שטרגדיה פקדה אותם: בעלה של הסבתא מת, כשהציל את בנה וכלתה מטביעה בנחל קטן ליד החווה. הנחל נראה שקט ותמים, אבל המקומיים ידעו כמה סכנה יש בו וידעו להימנע ממקומות לא מוכרים. אסתר, סבתא של נעמה, האשימה את עצמה שנים על כך שלא שאלתּה מספיק, לא ביררה עם השכנים… הייתה בטוחה שאם הייתה מספיק זהירה, הילדים שלה כלתה שאותה אהבה ממש כבת ובעלה, היו נשארים בחיים. נעמה שנים ניסתה לשכנע את סבתה שהיא לא אשמה, אבל אסתר סירבה להקשיב.

אסתר נטלה על עצמה לגדל את נכדתה, דחתה את האבל לפינה רחוקה בנשמה והבינה שלשירה, לנכדה, דרושה שמחה, לא אבל תמידי. רק כמה פעמים בשנה, כשהייתה פוקדת את הקבר, הרשתה לרגש לפרוץ ובכתה מרה מוציאה את כל הכאב שנצבר מאז הביקור האחרון. כשהייתה נרגעת, סיפרה הכל לבעלה על חייה עם נעמה והבטיחה שוב ושוב שתעשה הכל כדי לשמח את הילדה.

היא הצליחה להעניק לה בית חם, חינוך טוב, ללוות אותה לנישואים, ואפילו להספיק להכיר את נינתה ולטפל בה לפני שמחלה הכריעה אותה ושלחה אותה אל יקיריה. נעמה נשארה לבד לא נותרה לה משפחה קרובה יותר.

רק מאוחר יותר הבינה נעמה שסבתה צדקה בית צריך להיות מקום שטוב בו, אבל יש יוצא מן הכלל…

הסיבה העיקרית לריבים בין נעמה לדניאל הייתה תמיד אחת חמותה.

חווה הייתה מהנשים שמכונות “אמא” באות גדולה. “מה שאני אומרת זה מה שנכון!” זו הייתה האקסיומה שלה. דניאל היה בן הזקונים שלה, אחרי חמישה הריונות שלא צלחו. את כל אהבתה ואכפתיותה ריכזה בבן האחד ששרד.

דניאל אהב את אמו, ומעולם לא הצליח לעמוד מולה, בדיוק כמו אביו, שנקט בטקטיקה של להקשיב, להנהן ולעשות כפי שנכון לו.

כשנעמה ודניאל התחילו לצאת יחד, הוא דחה את פגישת ההיכרות עם הוריו, מתוך הבנה לאן זה יוביל. לסבתא של נעמה הוא הציג אותה מיד, אך לא גילה לנעמה מהן הסיבות לדחייה. רק אחרי שהיא נעלבה, הסכים לבסוף:

אתה מסתיר אותי? אני לא ראויה להכיר את המשפחה שלך?
אני פשוט מפחד שתעזבי אותי.
אידיוט! אני מתחתנת איתך, לא עם המשפחה שלך!

כמה שהיא לא הבינה אז…

כשפגשה את חווה, קיבלה אותה החמות במבט ביקורתי ורק שאלה:
מי היו ההורים שלך?
אמא לימדה בבית ספר לסיעוד, אבא היה רופא. הם נהרגו כשהייתי קטנה, וסבתא גידלה אותי.
הבנתי!

מאותו הלילה, לא דיברה חווה עם נעמה עוד מילה. יתכן כי ניסתה לאמץ את הגישה של גיסה ושל בעלה, אך הרגישה שהיא מכילה על עצמה הרבה יותר. היא עשתה הכול בשביל לשמור על שלום בית, אבל עייפה מהמאמצים. לבסוף ביקשה מדניאל פשוט לצמצם את הקשר עם הוריו למינימום פורמלי. דניאל הנהן בעייפות וחיבק אותה.

המצב החמיר אחרי אבא של דניאל נפטר מסרטן בזקנה. חווה מיד הסבירה לדניאל שמעתה הוא אחראי עליה, והוא הבין. כך יצא שנפגש עם אשתו וילדתו רק בסופי שבוע, כי היה צריך לבקר את אמו כל ערב. זו הייתה המציאות עד ששירה, שהייתה באותו זמן בת שלוש, התמרדה. היא סירבה לדבר עם אבא שלה.

היא מתגעגעת, דניאל, רואה אותך רק בסופי שבוע, וגם אז בקושי ניסתה נעמה להסביר, אבל היה קשה. דניאל רצה לעזור לאמא שלו, אך ראה את הילדה מתרחקת ממנו.

נעמה כעסה. אחרי שנה אחת של הקרבה, חווה, בחורה בריאה שכל הזמן יוצאת להצגות ולתערוכות, לא יכלה לבקש כל כך הרבה. נעמה הייתה מוכנה לוותר על הערבים שלה עוד קצת, אבל לא על הזמן של שירה עם אביה.

דניאל, צריך למצוא פתרון. את הילדה שלך אתה צריך. גם אותי.

הריב היה גדול, אבל דניאל הצליח לבסוף לפגוש את אמו פעמיים בשבוע במקום כל יום. חווה אולי התרצתה, אולי ניסתה להעמיד פנים.

פעם, כשהייתה שירה בגן, המורה ביקשה מהילדים לצייר את המשפחה בדמויות מהאגדות. הילדים לא הספיקו לסיים את הציור בגן, והמורה אפשרה להשלים בבית. בלילה, אחרי שהמטבח הוברק ואחרי הכביסה, נעמה נכנסה להציץ למחברת של שירה והחסירה פעימה. היא קראה לדניאל:

דניאל, תכנס לפה! יהיה פה צחוק!

כשהסתכל על הציור, פרץ בצחוק כל כך חזק שנשכב על הספה. שירה נעלבה עד דמעות. היא רק ציירה מה שלמדה: את אבא כגיבור את אמא כמלכה מהאגדות, את סבא ז”ל כאיש חכם מעולם קסום, את הסבתא-רבה כעץ רימונים עם רימונים מזהב, ואת סבתא חווה… ובכן – כנחש עם שלוש ראשים. היה לה הכי קשה לצייר את הראשים. מה כל כך מצחיק בזה?

שירה אף פעם לא התחברה לסבתא חווה. כשבאה הביתה, בדרך כלל בחגים, שירה רצתה לסגור אחריה את הדלת. היא הבינה באינטואיציה של ילדים שסבתא לא אוהבת את אמא, ואמא תמיד נפגעת ובוכה אחרי שהיא הולכת. לא ידעה איך לעזור.

פעם אף ניסתה לדחוף אותה מהדלת, אבל אבא הרים אותה מהקרקע.

הבת שלך מחונכת נורא, דניאל! חמתה רק רתחה עוד, אבל מאז חדלה כמעט להגיע.

מאז היא גם הבינה, ככל שגדלה, את הדמות של סבתא. הדומיננטיות שלה היתה לוחצת, היה קשה לנשום לידה. לאחר שאביה נפטר, הבינה סוף סוף את סבתה.

זה קרה בן לילה. התקף לב, בן ארבעים וארבע. נעמה הייתה בעבודה בחנות תכשיטים, איבדה הכרה ושברה ויטרינה.

העולם נעצר. הכל עשו בשבילה, הכינו אוכל, שמרו על הילדה. היא עצמה לא זוכרת כלום.

כמה שבועות לאחר האזכרה, חלמה חלום.

סבתא! כמה התגעגעתי! רצתה לחבק את אסתר, הסבתא.

אך היא עמדה מולה נוקשה:
מה קורה איתך?
מה זאת אומרת, סבתא?
איפה שירה?
בטח ישנה…
בואי!

נכנסו לחדר, שירה שוכבת במיטה, מכוסה עד הראש, בוכה.

את רואה? קומי! סבתא מביטה בחריפות.

מתוך שינה וקימה, קלטה נעמה שזה אמיתי. מיהרה לחדר של שירה, נשכבה לידה, חיבקה אותה:
מתוקה שלי, אני איתך, תמיד!

שירה חיבקה בחוזקה, מתייפחת. נעמה חשבה: “סבתא, תודה…”

בבוקר קמה מוקדם, והחלה להכין פנקייקים לשירה. ריח וניל מתוק התפשט בכל הבית. שירה באה למטבח עם שמיכה עליה.
אמא,
בוקר טוב! ענתה נעמה בלי סרט שחור על הראש. יאללה, תשטפי פנים לארוחת בוקר ולבית הספר.
כבר?

כן, הגיעה השעה. אבא לא היה רוצה שנבכה ונחיה באבל. הוא רצה שמחה ואהבה ושהכי תשמחי. הוא אהב אותך… ואותי.
נעמה בלעה רוק, וחיבקה שוב נבנה מחדש, נצליח, זה מה שהוא רצה. קומי, אחרת אני אאחר לעבודה!

באיטיות רבה, בתשומת לב, נרקמה להן שגרה חדשה. נעמה חזרה לעבודה, שירה לבית הספר. עכשיו שירה גם עוזרת, מבשלת, מסדרת לבד.

חודשים ספורים לאחר מכן שירה קיבלה תעודת זהות, וחגגו בצורה צנועה עוגה בבית.
תראה, אבא, אני כמעט בוגרת! הציגה שירה פספורט מול תמונת אביה בסלון היית בטוח מושך לי בצמה ואומר את עוד קטנה…

בערב חווה הופיעה.

ערב טוב, נעמה. אנחנו צריכות לדבר.

מאז הלוויית דניאל לא נפגשו. אז, חווה אמרה:
אשמתך! אלמלא את הוא היה חי! כל הזמן לָבְקֹּש, לָקַחַת… כמו שאמרתי! בגללך נגמרו לו החיים! הכול אשמתך!

ידידו של דניאל, יואב, הרחיק את נעמה בלב חומל:
אל תקשיבי! זו הגורל. דניאל אהב אותך ואת שירה; אהב מעל לכל…

נעמה, שלושה ימים בלי שינה, רק שתתה מים כשדחפו לה כוס ליד.

בחזרה להווה, חווה יושבת מולה, פנים עייפים, עיניה שקועות, ידיה רועדות.
רוצה תה?
לא! באתי לסדר את נושא הבית.

נעמה המומה.
את מתכוונת למה?
את הבית בנו בשנים קשות. זו הייתה קינה, קן שלהם.

אני דורשת אומרת חווה, ידיה שוב יציבות על השולחן שתקבלי לי את חלקי בירושה.

איזו ירושה?
המגיעה לי על פי חוק. את תשלמי את חלקי.

נעמה הספיקה רק למשוך אוויר כשראתה את שירה בפתח.
תצאי! הילדה עמדה שם, אגרופיה קפוצים.
מה?
אמרתי: תצאי! ואל תחזרי יותר לעולם.
מה זה הדיבור הזה?! את מקולקלת כמו אמא שלך!
לא. אני כמו אבא שלי!
לא, יותר כמו אימך…
אל תעזי! לעולם אל תעשי רע לאמא שלי! אל תחשבי שאני ילדה הכול הבנתי! תקומי ותלכי. ומעכשיו, לא תרשמי קיום אצלנו שוב.

מופתעת, נעמה חיבקה את שירה, הרגיעה והוציאה אותה מהמטבח.
תודה, מתוקה. לכי לחדר. אני אטפל. נשקה לה על ראש.
שירה הלכה. נעמה נשמה עמוק וחזרה למטבח.

זאת את! את הרעלת את הילדה נגד סבתה!
לא עשיתי כלום. את עשית זאת בעצמך.

חווה ניסתה להתפרץ, אבל נעמה, לראשונה, קוטעת אותה:
מספיק. שירה צדקה. את לא רצויה כאן. אני א咨询 משפטי. את תקבלי כל מה שמגיע, ואחר-כך נפרד.

אל תסמכי! פלטה חווה.
אני לא. אעשה. חבל לי עלייך! הוסיפה בשקט את נשארת לבד.

את לא תביני! אמרה בקול שבור, אספה את תיקה ויצאה.

שירה הקשיבה ואז נכנסה למטבח, ראתה את אמא בוכה על השולחן.
אמא?
כן, מתוקה… מחתה דמעות והביטה בה.
היא רצינית? נצטרך לעזוב?
עוד לא יודעת. נחכה.
למה הגעתי מוקדם? ביטלו אלגברה, והאמא של מתן הסיעה אותי.
טוב… היו הרבה שיעורים?
השיחה החלה להסתובב כרגיל, לאט לאט.

בערב, ישבו יחד על הספה מול סרט ברקע מצאו נחמה זו בזרועות זו.
אמא, למה אנשים שונאים, כועסים?
הרבה סיבות. את מתכוונת לסבתא?
כן. למה היא לא רוצה אותנו?
אותי אפשר להבין. לא הייתי טובה בעיניה, לא מה שרצתה לבן שלה.
למה?
היא חששה שאקח לה את בנה.
זה נכון?
לא, רק רציתי לבנות משפחה…
אז למה היא לא שמחה כשנולדתי?
היא שמחה. חכי. נעמה חזרה עם כיפה סרוגה ושמיכה מעשה ידי חווה זה היא עשתה לכבודך.

שירה הסתכלה עיצובים עדינים, לולאות, צבעים.
זה עדין… עבדו על זה שעות! היא כן רצתה בי.
רק אמא שמצפה סורגת כך.

אז למה היום היא אכזרית?
לא יודעת, חמודה. אולי מתוך כאב ושברון לב. אל תכעסי. ככה זה כשהכאב מדבר. רחמי עליה. אותנו יש מי שיחבק, אותה לא.

למחרת, נעמה פנתה לעורך דין. הבינה שעליה למכור את הבית, לא הייתה לה ברירה. הכסף נגמר.

בערב, סיפרה את זה לשירה. אבל לשירה היו תכניות אחרות. בבוקר עשתה עצמה יוצאת לבית הספר, ונסעה לחווה.

מה את עושה כאן? פותחת חווה את הדלת.
שירה הושיטה לה את השמיכה והכיפה.
מה זה?
זה יפהפה, ואני יודעת שעשית את זה במיוחד בשבילי.
תיכנסי…

בערב, שירה חיבקה את אמא וישבה לידה.
אמא!
ממה? עונה נעמה עסוקה בלחפש דירות בלפ-טופ.
לא נצטרך לעבור.
מה? איך?
דיברתי עם סבתא.
נעמה המומה:
את מה עשית?
נסעתי אליה. אמרתי לה אם תוותרי על הבית אדבר איתך. אם לא לא תראי אותי עוד.
ומה אמרה?
ככה… שירה מניחה צרור על השולחן.

נעמה פתחה והשתוממה שמלה לבנה, עבודה מדהימה בסריגה.
וואו, איזו השקעה!
אני אלבש אותה למסיבת הסיום. אז תתאים לי בדיוק.
את יודעת כמה זמן השקיעה בזה?
כן… היא מאוד עצובה. מאוד בוכה. מתגעגעת לאבא. אפילו בכתה.
חווה בכתה?
כן.

נעמה שתקה. פתאום צלצל הטלפון.
שלום, חווה.
שלום. שירה סיפרה לך על השיחה?
עכשיו.
אז את יודעת אני מוותרת על החלק בבית.
תודה ענקית. וגם על השמלה. היא מדהימה.
אל תגזימי! מחר באחת אצל נוטריון אשלח כתובת. אחתום. ו… נעמה?
כן?
שירה ילדה מחונכת למופת!

נעמה המשיכה להאזין לצלצולים ואז חזרה לבתה. חיבקה אותה חזק.