יומן אישי יום חמישי, הרצליה
מגיע הזמן סוף סוף לעצור קצת מהעבודה עזבתי את המרפאה לחופשה במלון בריאות בהרצליה. אפילו הבאתי מכונת גילוח, חשבתי להתארגן יפה לקראת הערב, אולי יהיה ערב ריקודים לאנשים בגילי. כן, אני כבר מעל 60, אבל כאן הרי כולם מרגישים צעירים מי שם לב בכלל?
ופתאום דלת החדר נטרקת, לתוכו פורצת אישה שקשה לתאר בלי כישרון של משה גרשוני. עליה אפשר ללמד אנטומיה: להניף אצבע ולהסביר גבירותיי ורבותיי, כך נראית אישה אמיתית. היא כולה התרגשות וצבע, עם אודם אדום-צהוב מסנוור שמסמן פחות או יותר מרכז השדה.
היא צועקת, מוכנה להשיב ברוך הבא ברוך השם שהקרדיולוג המפורסם נמצא כאן! בדיוק עכשיו מובילים למחלקה חולה במיוחד, והקרדיולוג הקבוע בחופשה. מה נעשה?! ואין זמן התקף לב בלילה, מי תכנן דבר כזה, אף אחד לא! בינתיים היא בטוחה שאני לא יכול להתחמק, היא לא מהנעלמות. אשה כזו, גם אם אסביר לה בקריצה שהפכתי לקוסם, אבל מדובר במחלקה מלאה בעובד תפעול ואחות בתחפושת של שלגייה היא לא תוותר.
הובלתי, מגולח רק חצי לחיי, למחלקת הפרוצדורות, שם ממתין עובד התפעול עם מבט מטורף ועגלה. עליה שוכב גבר מזוקן, כולו רפוי, ראשו רחב כמו תלמיד כיתה ז עם ראש של חוטב עצים. מין מבנה גוף כזה אני רואה בדרך-כלל אצל חוקר מרכזי.
הוא מדבר שטויות, מודיע לי העובד. כל הזמן חוזר ‘ורד’, ‘ורד’, בטוח שהוא בפרחיה.
האחות מודדת לחץ דם למטופל ומטפטפת: מצב גרוע. שבעים על חמישים, אם בכלל לא פחות. היא מגחכת, אלו לא מספרים, זה בערך היקף הזרוע שלי. אפילו בתיק כתוב שלחולה זה חימום שרירים.
אני סורק במבט מה צריך ופתאום אני שומע קולות. מצליח לראות, האחות בוכה. שואל בשקט, מה קרה? פשוט כואב לי על הגבר הזה… היא ממלמלת.
בלב מתחילה לי מועקה. תביאי אדרנלין, אני מבקש ומחטא ידי. את יודעת בכלל מה זה אדרנלין? ובמה שואבים?
אוי, איזה מסכן, איזה מסכן… האחות נדבקת למשקוף, דמעות בגרונה.
אני אוזר אומץ, לוקח מזרק וממלא בעצמי. העובד מתפעל מתקרב, לא יודע מה לעשות. הוא רואה מחט כזו פעם ראשונה אפשר להרתיע איתה שודדים. האיש הזה לא ראה ישבן שלא רועד מפחד מול מחט כזו.
פתאום יש מהומה. בפינה האחות ממש נמסה, אני עוצר הכול ואומר לעצמי זהו, מספיק! המקום הופך מטורף, חייב להרגיע. להפסיק את הבלגן! משמעת!
ולפני שאני מספיק להבין עוד משהו, החולה מתיישב בעצמו על העגלה, עיניים עצומות.
אל תעשה פה בעיות, גבר, האחות אומרת בלחש, לוחצת את ידו בחוזקה לראשו. האמוניה בארון.
העובד כבר מתעלף באמצע. ושוב היד של המזוקן נופלת מהעגלה. ודי, זה כבר מוגזם. עשי עיסוי! אני צועק, ומקלף את העובד מתחת לעגלה.
האחות הופכת את הגבר על הבטן, מושכת קצת את החצאית, כבר בדרך לטפס על העגלה.
עיסוי לב! עיסוי לב, חבורה של דחלילים! אני צורח.
האחות מתיישבת על החולה, העגלה מתכופפת תחת המשקל. אני שומע רעש קראנק! העובד מתעורר, מסובך כמו תמנון, ואני תופס אותו ומושיב בצד. האחות ברגע של שיגעון. אני מוריד אותה מהחולה ומניח לידו צמר גפן עם אמוניה באף. שניהם נראים כמו שחקני תיאטרון אחרי הצגה. למאית מהשנייה כבר לא מגיבים לכלום.
ופתאום, החולה מתרומם באיטיות, עיניים עצומות, מסובב ראשו לכולם. העובד רואה זאת ומייד מתעלף חזרה, המצח דופק ברצפה כאילו אור יוצא ממנו.
תסלחו לי, חברים, החולה ממלמל בעיניים עצומות, בשיא הכנות, אל תרפאו אותי יותר…
אז מתברר הוא סובל מלחץ דם נמוך תורשתי. לפני כל חורף הוא נחלש, כל סערה הוא מדי פעם נגרר ברוח. זה לא אשמתו, הוא פשוט נולד כך. הלחץ הדם הרגיל שלו הוא 80 על 50, ואפילו כשקצת יורד כוס אספרסו פותרת הכול. רק לא שיעלו עליו עם בעיות כבדות. הוא כמעט הפסיד את נשמתו. חשש שרוזה תשוב מהשירותים ותגלה שבמקומה קוברים אותו.
אני מרגיש שאני מלבין. אני בודק בכרטיס החולה, כתוב: רוזה בן-דוד. אני פותח עיניים: הרי חשבתי שאפגוש אישה. היה אפילו איזו תקווה קטנה.
“שנייה, מה זה?”, אני מראה לאחות את הכרטיס.
“כרטיס”, עונה האחות, ועמוד צמר גפן בולט מהאף.
אבל זה לא רוזה, זה לֵב בן דוד!
בתפקיד רופא אתה היית צריך לשים לב.
יאללה…
נכנס החולה באמצע: “חברים, הסביר לכם. באתי עם אשתי, הבאתי לה קוטג, הלכה לשירותים, ואז הרגשתי לא טוב. האיש הזה סחב אותי לעגלה ומאז הכול התבלגן. ברוך השם עכשיו בלחץ דם מצוין. אם מישהו היה מדליק לי אש מתחת, הייתי יוצא לגלקסיה לראות מה קורה שם. תודה לקרדיולוג, עכשיו ערני ל-10 שנים, זמן מעולה לכתיבת מאמר מדעי חדש.”
האחות, כשנשארנו רק שלושתנו, הציעה: מוסכם לא היינו כאן.
רק רציתי להכפיל עליה את המנורה, אבל היא הקדימה אותי: את העובד תפעול אני אקח.
וככה נגמר היום אפילו חברה חדשה לא יצא לי להכיר במלון הבריאות.
