ככה זה קורה לפעמים
אל מתן הוריו כל כך חיכו. אבל ההיריון היה קשה, והילד נולד פג. שכב באינקובטור. מערכות רבות בגוף לא היו מפותחות דַי. הנשמה מלאכותית. שתי ניתוחים. היפרדות רשתית.
פעמיים נתנו להוריו להיפרד ממנו. אבל מתן שרד.
עם זאת, די מהר התברר שהוא כמעט ואינו רואה וכמעט ואינו שומע. ההתפתחות הפיזית השתפרה לאיטה מתן התיישב, תפס צעצוע, אחר כך התחיל ללכת לצד רהיטים. אבל קוגניטיבית לא הייתה התקדמות.
ההורים עוד קיוו קודם נלחמו יחד, אחר כך האב נעלם לאטו מהתמונה, והאם אלאה המשיכה להיאבק לבד.
היא מצאה דרך וקיבלה מכסה, בגיל שלוש וחצי שתלו למתן שתלי שמיעה. עכשיו הוא אמור היה לשמוע, אבל גם כעת לא ניכרה התפתחות. טיפולים אצל קלינאיות תקשורת, מרפאות בעיסוק, פסיכולוגיות וסוגי מומחים שונים. האם, אלאה, הביאה את מתן אליי שוב ושוב.
אמרתי: בואי ננסה עוד דבר, ואולי גם את זה… אמא ניסתה הכול. התוצאה לא הגיעה. רוב הזמן מתן ישב בשקט בלול, סובב איזה חפץ, דפק אותו ברצפה, נשך את ידו או משהו אחר. לפעמים ייבב באותו טון, לפעמים הוציא קולות משתנים. האם טענה שמזהה אותה ומתפעל בקול מיוחד כשרואה אותה, אוהב שמגרדים לו את הגב והרגליים.
בסוף, פסיכיאטר קשיש אמר לה: “איזה אבחנה את מחפשת כאן? ילד צמח. תקבלי החלטה לגביו תמסרי אותו למסגרת, או תטפלי בו לבד, כבר את יודעת לעשות את זה. אין טעם לחכות לשיפור או לקבור את חייך ליד הלול שלו. לא רואה פה היגיון”. זה היה האיש היחיד שהיה חד-משמעי איתה. אלאה העבירה את מתן לגן מיוחד ויצאה לעבודה.
אחרי זמן מה קנתה אופנוע תמיד חלמה על זה. החלה לטוס בכבישים ולטייל מחוץ לעיר עם חברים לרכיבה כשהמנוע שאג, הכול נשכח. האב שילם מזונות, והיא השקיעה הכול במטפלות לסופי-שבוע לא היה קשה לטפל במתן, אם התרגלת ליבבות. ואז, אחד מחברי הרוכבים אמר לה: “את יודעת, נדלקתי עלייך ממש, יש בך משהו חזק-עצוב”.
“בוא, אראה לך,” ענתה אלאה.
הוא חייך, בטוח שהיא מזמינה אותו אליה הביתה, למיטה. אבל היא הראתה לו את מתן. בדיוק היה עירני, השמיע קולות משתנים וקירקר אולי זיהה את אמו או נבהל מהאיש הזר.
“וואו, איזה קטע!” אמר הרוכב.
“מה קיווית בדיוק?” ענתה אלאה.
אחרי זמן נהיו לא רק שותפים לרכיבה, אלא גרו יחד. הרוכב עמית לא התקרב למתן (סיכמו על כך מראש), וגם אלאה לא רצתה. אחר כך אמר עמית: “בואי נביא ילד ביחד”. אלאה ענתה בחדות: “ואם שוב יצא כך, תעמוד בזה?” עמית שתק כמעט שנה, ואז שוב ביקש. לבסוף נולד תום. לשמחתם, בריא לחלוטין. עמית העיר: “אולי עכשיו נשים את מתן במקום מסודר? הרי יש לנו ילד רגיל!” אלאה ענתה: “אותך אשים במסגרת לפניו”. עמית התקפל מיד: “סתם דיברתי…” תום גילה את מתן בגיל תשעה חודשים, כשזחל.
הסתקרן מיד. עמית פחד וכעס: “אל תתני לו להתקרב, זה מסוכן, מי יודע” אבל עמית כל הזמן בעבודה או על האופנוע, ואלאה נתנה. כששיחק תום לידי מתן, מתן משום מה הפסיק לייבב. נדמה לאלאה שהוא מקשיב ומצפה. תום הביא מתנות, הראה איך לשחק, כיוון בעצמו את אצבעותיו של מתן.
פעם אחת עמית חלה ונשאר בסוף־שבוע בבית. ראה את תום הולך לא יציב בבית, ממלמל משהו מזמין, ואחריו, צמוד אליו, צועד מתן שלפני זה תמיד ישב בפינה. עמית השתולל: “תרחיקי את הילד שלי מזה או תשגיחי עליו כל הזמן!” אלאה הצביעה בדומיה על הדלת.
הוא נבהל. הם התפייסו. אלאה באה אליי:
“הוא בול עץ, אבל אני אוהבת אותו”, אמרה. “זה נורא, נכון?”
“זה הכי טבעי”, עניתי. “לאהוב את הילד, לא משנה מה”
“בעצם דיברתי על עמית,” חייכה אלאה בעצב. “אבל האם מתן באמת מסוכן לתום? דעתך?”
עניתי שלדעתי תום מוביל ביניהם, אבל שמירה תמיד נדרשת. כך סיכמנו.
בגיל שנה וחצי תום לימד את מתן להרכיב מגדלים לפי גודל. בעצמו כבר דיבר במשפטים, שר שירים, ועשה חיקויים מצחיקים. “הוא גאון?” שאלה אותי אלאה, “עמית דרש לבדוק. הגבר גאה אצל החברים הילדים בקושי אומרים אבא ואמא”
“אני חושבת שזה בזכות מתן,” ניחשתי, “לא כל ילד בן שנה וחצי נבחר להיות הקטר להתפתחות של מישהו אחר”.
“ידעתי!” שמחה אלאה. “כך אגיד לעמוד-העיניים הזה.”
איזו משפחה, חשבתי לעצמי ‘צמח מהלך’, ‘בול עץ’, אימא על אופנוע וגאון קטן. אחרי שהתרגל לסיר, תום השקיע כחצי שנה ללמד את מתן גם לעבור לסיר. גם אכילה, שתייה מכוס, התלבשות אלה המשימות שאלאה כבר הציבה לתום.
בגיל שלוש וחצי תום כבר שאל: “אז מה יש למתן בעצם?”
“קודם כל, הוא לא רואה”, ענתה.
“הוא כן רואה”, חלק תום. “פשוט קשה. את זה כן, את זה לא, תלוי באור הכי הרבה הוא רואה כשיש אור חזק באמבטיה מעל המראה.”
רופא העיניים התפלא כששמע את ההסבר הזה מילד בן שלוש, אך אחרי שהקשיב היטב, הפנה לעוד בדיקות וקבע טיפול עם משקפיים מורכבים.
בגן תום לא הסתדר כלל. “הוא בכלל צריך להיות בבית ספר! ילד כזה חכם! אי אפשר איתו יודע הכול הכי טוב”, התלוננה הגננת. אני התנגדתי מאד להתחלה מוקדמת: תום עדיף שיילך לחוגים ויעזור למתן. להפתעתי, עמית הסכים: “אז תהיי איתם עד כיתה א’, מה כבר יש לעשות בגן המטופש הזה? אגב, שמת לב שהוא כבר כמעט שנה לא מיילל?”
עוד חצי שנה חלפה, ומתן אמר: “אמא, אבא, תום, תן, מים, מיאו-מיאו.” לבית הספר הלכו שניהם ביחד. תום דאג: “מה יעשה בלעדי? המורים שם טובים באמת? יבינו אותו בכלל?” עד היום, בכיתה ה’, הוא עושה קודם את שיעוריו עם מתן אחר כך את שלו.
מתן מדבר במשפטים פשוטים, יודע לקרוא ולהשתמש במחשב. אוהב לבשל ולסדר (תום או אלאה מדריכים אותו), אוהב לשבת בחוץ על הספסל, להקשיב, להריח, ולהביט. הוא מכיר את כל השכנים ותמיד מברך לשלום. אוהב לבנות ולהרכיב משחקים, ליצור מפלסטלינה.
אבל הכי בעולם מתן אוהב כשהם נוסעים כולכם יחד על האופנועים בדרך להרי יהודה: הוא עם אמא, תום עם אבא, וכולם צועקים אל הרוח…
