טיגנתי לביבות במטבח שלי כשנכנס פתאום גבר זר כך אני מספר היום לכל החברים שלי. אז, האמת, בכלל לא היה לי מצחיק. תארו לכם אתם לבד בדירה, אף אחד לא אמור להיות שם, ופתאום נכנס מישהו! בדיוק זה קרה לי.
מזמן כבר התגרשתי מיעקב, לפני חמש שנים. אני כמעט בן שישים, ולא עלה בדעתי להתחיל מערכת יחסים חדשה. הילדים רחוקים, יש חיים משל עצמם. התרגלתי לחיות לבד. עם השכנים הייתי ביחסים מצוינים, כמו משפחה. לכן, למרות כל מה שקורה היום, נשארה לי הרגל לפעמים לא לנעול את הדלת. אם פתאום רוני, השכנה, תקפוץ. הפעם לא ציפיתי לה, אבל ירדתי להוציא את הפח, שטפתי ידיים והאכלתי את החתולה שושנה ושכחתי לנעול. ולא פחדתי. היה צהריים, כל הבניין חי ופעיל. ממש לא כמו ללכת בחושך ביער לבד.
החלטתי להכין לביבות. בדיוק כשהנחתי עוד אחת על הצלחת, אני מרגיש מישהו במטבח. גבר זר עומד שם. כאילו הופיע משום מקום.
כל החיים שלי עברו לי מול העיניים באותו רגע, מהגן ועד עכשיו. אתם אולי לא תאמינו, אבל זה קורה. חשבתי זהו, זה הסוף. אין לי ממש רכוש, אבל טלוויזיה חדשה קניתי, מחשב, ובדיוק קיבלתי משכורת. הארנק במסדרון. האמנתי שהוא כבר לקח הכל ועכשיו בא לבדוק מה עוד אפשר לקחת. לחשתי בקול רועד: “תקח מה שתרצה, רק אל תפגע בי. יש לי נכדים, אני רוצה לראות אותם גדלים. אני לא אספר לאף אחד.” והוא פתאום מתחיל להתנצל. מנסה להסביר משהו. הראש שלי הלם, כמעט לא שמעתי אותו. הוא הציע לי לכבות את הכיריים. עשיתי מה שאמר בלי לחשוב. התיישבתי על כיסא, הוא מולי, ומספר. עבד בשלומו ברחוב, כשחבורה של שיכורים החלה להיטפל אליו ולדרוש כסף. החליט לברוח והתחמק אל הכניסה שלי, בדיוק כשמישהו יצא. הם נכנסו בעקבותיו. לא הספיק לקרוא לעזרה. ניסה דלתות שלי הייתה פתוחה. ביקש שאבדוק מהחלון. הצצתי וראיתי אותם מתאספים בכניסה, ואחרי דקה הם עזבו.
הוא הציג את עצמו אריאל בן עמי. כשפחדתי נדם, הסתכלתי עליו ממש. גבר גדול, מגושם, אבל עיניים טובות. אם היה לובש ג’לביה, היה נראה כסבא חנוכה. “תגיד, אפשר לקבל לביבה? לא טעמתי עשרות שנים, מאז שנפטרה אשתי,” ביקש אריאל. הוא כבר הוריד נעליים, ישב עם המעיל.
אחרי שסיפרתי לשכנה רוני, היא צעקה: “מה, באמת נתת לו לאכול? את אמיצה! אני הייתי מעיפה אותו באותה שנייה!” אבל אני, דווקא הסכמתי. רק ביקשתי שישטוף ידיים. הלך מיד לשירותים. שתינו תה, שוחחנו. סיפר על עצמו אלמן, בלי ילדים, לבד הרבה שנים.
כשהלך, התנצל שוב ויצא.
הרגשתי כאילו אני גיבור של כל סדרות הדרמה בארץ. ככה התרגשתי. התחלתי לדבר על זה עם כולם, בטלפון ובשיחות. אחר כך באה פתאום תחושת ריקנות. אולי הייתי צריכה להמשיך להכיר אותו? להזמין אותו לעוד עוגה? אני הרי מכין בורקסים עם פטריות ומתוקים מצוינים.
אבל כבר מאוחר מדי. על הבוקר החלטתי לאפות בורקסים. ואז, דפיקה שקטה בדלת. חשבתי שזו רוני, שכנה. הצצתי בעינית, ראיתי אותו, אריאל, עומד בחוץ. רצתה להסתרק בעזרת המסרק, הורדתי את החלוק, לבשתי טרנינג, שמתי טיפה בושם.
פתחתי את הדלת. אריאל חיכה עם פרחים.
“אני סתם… באתי להתנצל. הפחדתי אותך. קחי, ו… אני אלך,” גמגם אריאל.
“שום ללכת! הכנתי בורקסים, אתה נכנס וטועם,” חייכתי.
“עליתי במדרגות, הרחתי ריח כמו בקונדיטוריה. חשבתי שזה אצלך. מזל יש למי שזכה בך!” הוא אמר בהתרגשות.
“אבל אני לא נשואה. תיכנס,” עניתי לו.
מאז אנחנו גרים יחד. הוא עוזר לי בגינה, הילדים שלי קיבלו אותו, הנכדים קוראים לו “סבא אריאל”. הוא משחק איתם כאילו היו שלו.
אחרי כל השנים לבד, התחמם הלב שלי מחדש בתוך משפחה שהיא כבר גם שלו. אריאל שהגיע במקרה, היום שייך לנו, חלק מהבית.
החברות שלי קינאו בי: “תראי איזה מזל למצוא בן זוג בגיל כזה, ובכזו צורה לא רגילה כאילו מהשמיים הגיע!” הן התפלאו.
אני מסכים, אבל מאז סוגר תמיד טוב טוב את הדלת. למדתי שלפעמים גם לאירועים הכי מוזרים מגיע סוף טוב, וצריך תמיד להשאיר פתח קטן להפתעות של החיים.
