התחתנתי בגיל ממש צעיר בגלל אהבה שלא נגמרת. היינו בזוגיות ארבע שנים, עד שקיבלנו את הברכה והפכנו לבעל ואישה. עברנו יחד ים של דברים.
היום אנחנו כבר גרים יחד יותר משש שנים. יש לי ביטחון מלא בבעלי, וגם בעצמי. הוא כל כך מתוק, אכפתי ומלא תשומת לב; תמיד עוזר לי בעבודות הבית. הוא לא מהאמיצים וגם קצת רחוק מהחזקים, קשה לקרוא לו יפה תואר, אבל הוא מלא נשמה נדירה וטוב לב ששוטף ומטעין אותי באנרגיה וחיוביות, שמאפשרות לי לשרוד גם את הסיטואציות הכי מאתגרות בחיים.
אבל הוא מאוד מהסס וממש לא יודע לקבל החלטות קיצוניות, לא רוצה לעזוב את אזור הנוחות שלו או להתקדם. הוא גם מאוד ביישן ומטורף על נימוסים. הוא בכלל לא השתנה בכל שש השנים שאנחנו יחד.
הוא לא דואג לעצמו או לבריאותו, וכל שינוי מבהיל אותו עד הסוף. בעלי כמעט בן עשר יותר ממני. בגיל עשרים ושש שלי, אני אוהבת את החיים האלה: יש לי עבודה מהממת, קניתי רכב משלי, אני גם משלמת משכנתא על הבית שלנו בשקלים חדשים. וחברה שלי אמרה לי לאחרונה, למה בעצם את צריכה אותו?
מאותו רגע נעלמה אושרי האישי, ועכשיו אני יושבת כאן, בתוך חלום מוזר של לילה קיץ בתל אביב, חושבת, למה באמת אני צריכה אותו? ואז הרחוב הופך לנחל, הקרטונים של הפלאפל מפריחים כנפיים והאהבה שלי מתנדפת בעננים, ואני לא בטוחה אם אני ערה או עדיין בתוך חלום שמדבר בשפת הלב.
