רוני התעורר מהתחושה שהבטן שלו כבדה כמו עופרת. שלוש בלילה. בשקט של הדירה נשמעו רק הנשימות של בעלה והתקתוק של שעון ישן במסדרון.
הוא ניסה להתהפך לצד השני, אך הספה הישנה חרקה בקול. גדי, שישן צמוד לקיר, זז והפטיר בעצבנות:
רוני, כמה אפשר לזוז? אני צריך לקום עוד ארבע שעות, בבקשה תתחשב.
הוא נעמד במקומו, לא נושם. חצי שנה שהוא שומע את המשפט הזה שוב ושוב. גדי כאילו שכח שתאומים זה לא גחמה, זה אתגר רציני. הוא עצמו בקושי הסתכל עליה. ספר כל שקל, בדק חשבוניות ולרוב הזעיף פנים כשביקשה ירקות או פירות.
ראית את המחירים? התרגז כשהביט בחשבונית. תאכלי תפוחים, זה מארץ, בעונה. אפרסקים זה מותרות. רק אני סוחב פה, את בכלל בבית.
רוני החליקה בזהירות מהמיטה והלכה אל המטבח, מחזיקה את הגב התחתון. הרגליים היו כה נפוחות שהנעליים בקושי נכנסו. הוא ישב מול חלון חשוך, מביט ברחוב הריק. הוא היה מלא דאגה. פחד מהפגישה עם התינוקות, פחד לחזור הביתה עם שני תינוקות לבית מלא טענות.
בבוקר גדי יצא לעבודה בכעס. השליך בגדים, חיפש גרב, טרק דלתות.
גיהצת לי חולצה? שאל מבלי להסתכל עליו.
היא על גב הכיסא, גדי.
יכולת לתפור כפתור, עוד רגע נופל. טוב, אני טס. אהיה מאוחר, יש ישיבה עם המנכ”ל. אל תתקשרי, הוא לוקח לנו את הטלפונים.
הוא יצא מבלי לומר שלום. הדלת נטרקה, ורוני שמע את הבריח העליון ננעל. אותו בריח שלא פעם נתקע, וקשה לפתוח אותו בלי להפעיל המון כוח.
בצהריים רוני רצה לסדר את המסדרון. היה צריך להוריד קופסה של בגדי תינוקות שנשארו מהאחיינית. הוא הביא כסא.
אני רק בקצה, לחש לעצמו.
עמד, נמתח. חושך עבר בעיניים חולשה שטפה אותו. פתאום נעל החליקה מהעץ המבריק. בום. נפילה.
רוני נפל בצד, פוגע בירך. הדהד כאב חזק בבטן התחתונה, שניתק ממנו את הנשימה.
לא, בבקשה, זה מוקדם מדי לחש, מנסה להתיישב.
גל נוסף סובב את גופו. הבין הגיע הרגע. הטלפון היה על השידה, במרחק מטר ממנו. הוא זחל אליו באיטיות, משאיר שובל רטוב על הרצפה. כל תנועה פטיש של כאב.
הצליח לקחת את הטלפון. הידיים רעדו, שדה הראייה התערפל. באנשי קשר הופיעו שמות שמתחילים ב-ג.
“גדי”.
ומיד אחר כך “גד מנחם (מנכ”ל)”. הוא שמר את המספר הזה לפני חודש כשהיה צריך לחתום על טפסים לחופשת לידה וגדי לא ענה.
רוני לחץ על “גדי”. צלילים קרים. ניתוק.
התקשר שוב.
“המנוי אינו זמין באופן זמני”.
פאניקה הציפה אותו. הוא לבד. הדלת נעולה בבריח מתוחכם, שלא יצליח לפתוח בשכיבה. מד”א יגיעו ויעמדו מאחורי דלת סגורה.
האירועים התרחשו בזה אחר זה, ללא הפסקה. כמעט מאבד הכרה, פתח את הווטסאפ. הכל רץ מול העיניים. חשב שהוא כותב לבעלו.
“אני צריך לבית חולים, הדלת נעולה! הכל התחיל, נפלתי, לא מצליח לקום. תבוא מיד, אני מתחננת!”
לחץ “שלח” והטלפון נפל מהיד. המסך כבה.
גד מנחם, הבעלים של חברת בניה גדולה, ניהל ישיבה. אדם קשוח, ישיר, לא סובל איחורים. העובדים פחדו ממנו.
הטלפון צפצף. מבט חטוף נשלח. ההודעה מרוני, אשת סגן הרכש שלו, גדי יום-טוב. אדם טוב, נעים הליכות, הגיע לא פעם לחתום.
גד קרא את ההודעה. פניו התקשות התרככו בפתאומיות.
הישיבה נגמרה, פלט בקול.
אבל גד, לא גמרנו עם התקציב התחיל הרואה חשבון.
כווולם החוצה!
יצא מהחדר וצלצל ליום-טוב. “המנוי אינו זמין”.
איזה חלאה, סינן גד.
התקשר לראש האבטחה:
אתרו לי עכשיו את המיקום של הטלפון של גדי, ותביאו לי רכב עד לפתחה. אני נוהג בעצמי.
שתי דקות והוא קיבל הודעת מיקום. יום-טוב בכלל לא באתר בנייה. הנקודה נדלקה ליד קומפלקס הנופש “נווה שלווה”.
גד הידק את הלסתות.
הוא טס בג’יפ, עוקף את כל התנועה. עד לדירת יום-טוב היה חמש עשרה דקות. חמש שנים קודם איבד את אשתו במפתיע מדום לב. הוא זכר היטב את חוסר האונים, את החיפזון.
עלה שלוש קומות, ניסה לפתוח נעול. שמע קול מבין הדלת.
לא חיכה כלל לכיבוי אש. התרחק, רץ, נתן כתף לדלת. הבריח חרק, אך החזיק. בפעם השנייה הדלת נפתחה.
רוני שכב במסדרון, מקופל.
רוני!
הוא פקח עיניים מופתע:
גד מנחם? איפה גדי?
אני במקומו. תחזיק מעמד.
הרים אותו בקלות.
ברכב הוא שעט ברחובות. רוני נשם בכבדות במושב האחורי.
תחזיק, עוד רגע, הרגיע אותו המנכ”ל, מסתכל במראה. תכף שם.
במרכז הרפואי כבר המתינה אלונקה גד התקשר מראש לרופא הראשי.
אתה הבעל? שאלה אחות.
אב המשפחה, שצעק גד. אני לוקח אחריות על הכל.
נתן לגופי הרפואה לטפל. הוא עצמו פסע במסדרון, הלוך ושוב. אחרי שלוש שעות יצא הרופא מוריד מסכה.
תנשום לרווחה. שני בנים היה צריך ניתוח, אך הכל עבר בשלום. משקל לא גבוה, יישארו תחת השגחה. האם תשושה, אבל בסדר.
גד השעין את מצחו ללוח הזכוכית.
תודה רבה.
הוציא טלפון. התקשר שוב ליום-טוב. הפעם ענה, קולו עכור וכל מיני קולות של אלכוהול וצחוקים נשמעים ברקע.
הלו, המנכ”ל? התקשרת? אני על האתר, יש פה קליטה גרועה…
באתר, כן? עכשיו מטעינים בטון ב”נווה שלווה”?
שתיקה.
אה, גד, אני
אתה מפוטר, יום-טוב. בלי המלצות. עד מחר שאתה לא בעיר. ותקווה שאשתך תסלח לך. במקומה הייתי פועל אחרת.
רוני חזר לעצמו רק למחרת. חדר נעים, מינרלית על השידה ושקית מיץ.
הדלת נפתחה. גד נכנס. בבגד עבודה, ללא עניבה, עייף.
איך אתה מרגיש?
גד תודה. מאוד לא נעים לי התבלבלתי בין אנשי קשר
תגיד תודה לטעות, התיישב לידו. רוני, אנחנו צריכים לדבר ברצינות.
הוא סיפר הכל: על השיחה, על “נווה שלווה”, על הפיטורים. דיבר ישירות.
עכשיו הוא יתחיל לחפש סליחה. הדירה שייכת לו?
להורים שלו, אמר רוני בלחש, דמעות בעיניו. אין לי לאן ללכת. יש לי רק דודה בכפר רחוק.
גד שתק, תופף באצבעותיו.
ככה. לי יש בית גדול, שתי קומות. אני שם רק בלילות. יש אגף אורחים. תגור שם עם הילדים עד שתעמדו על הרגליים. אני צריך עוזרת בית, ולזרים אני לא סומך. תראה בכך עבודה.
אני עם שני תינוקות איזו עוזרת אני?
תסתדר. אשכור עוד עזרה. זו לא צדקה. אני רגוע ככה.
היציאה מבית החולים עברה בשקט. גדי ניסה להיכנס, אבל מאבטחים הרחיקו אותו. עמד מתחת לחלון, ריח של אלכוהול כבד, קורא משהו.
רוני עמד בחלון והביט. בפנים היה רק ריק. לא כאב, לא חרטה.
גד העמיס את הדברים, קיבע מושבי תינוקות.
בוא נלך הביתה, אמר פשוט.
החיים בבית של גד נהיו שקטים בצורה מפתיעה. הבית הגדול התמלא ריחות תינוקות וכביסה נקייה.
גד מנחם לא היה מפחיד כלל. בערבים, לאחר העבודה, לקח בידיים אחד מהתינוקות, התאמץ והתרגש.
מה שלומכם, לוחמים? מלמל בקול עמוק. גדלים?
נחמן ועומר, הביטו בו בעיניים סקרניות.
הבעל לשעבר נעלם מהחיים. לאחר שגד סגר בפניו את הדרך בכל החברות באזור, עבר אל אמו בצפון. כסף שלח בקושי לרוני כבר לא שינה. לראשונה מזה שנים הרגיש שיש לו על מי לסמוך.
שנתיים חלפו.
רוני ערך את השולחן בפרגולה. היה יום ראשון, יולי חם. גד הכין על האש.
הילדים התרוצצו במדשאה, תופסים חגב גדול.
אבא, תראה, חרק! קרא עומר, מצביע מעלה.
רוני קפא עם צלחת ביד. גם גד קפא. זו פעם ראשונה שעומר קרא לו “אבא”. עד כה היה “גד”.
גד הניח את המנגל, ניגב ידיים, הרים את עומר, סובב אותו.
חרק, הא? זה דבור. הוא עושה עבודה חשובה.
אחר כך פנה לרוני. המבט היה חם, רחוק מהקשיחות שהכרתה כולם.
רוני, קרא והתקרב. שב.
התיישב.
אני לא מהאנשים של מילים יפות, ואתה כבר יודע. אבל הבנים הם לא זרים לי. וגם אתה לא. אנחנו כבר שנתיים משפחה. אז בוא נעשה את זה רשמי. אני מאמץ את הילדים, נותן להם את שם המשפחה. שלא יגידו עליהם מילה. מה דעתך?
רוני הביט, והדמעות זלגו, אך לא מכאב אלא מהקלה. הגיבוי שכל כך ייחל לו היה מוצק ואמיתי.
אני מסכים, גד, חייך ברעד.
יופי. ותפסיק עם ה”גד”, מספיק עם הפורמליות.
בערב, כשהילדים נרדמו, ישבו השניים במרפסת. התה התקרר. רחוק מפה, בעיר אחרת, גדי אולי שתה אלכוהול זול וקיטר לחברים על הגורל. אבל כאן, בבית שהפך למשפחה, נרדמו שני בנים סקרנים ולראשונה היה להם אבא אמיתי.
לפעמים טעות במספר או שם באנשי קשר, משנה חיים שלמים. רק לא לטעות שוב באדם.
