גבר עשר שנים נוסע “לחפור תפוחי אדמה” אצל אמא שלו. הגעתי לשם: “אמא” איננה כבר חמש שנים, ובבית גרה בחורה צעירה עם שלישייה…
ערב שבת נפתח באותו טקס מוכר כזה שהשתרש במשך שנים.
יהודה עומד ליד תא המטען הפתוח של הג’יפ שלו, ומסדר עבורי את שקי הבד הריקים מעל ארגז הכלים. הגב שלו כפוף, עם מעיל הרוח הישן, מבטא ייאוש עולמי ונכונות לעבודה קשה בשביל אמא’לה.
נועה, אני זז, אל תשתעממי בלעדיי הוא אפילו לא מסתובב, רק בודק את הריצ’רץ’ בתיק. אצל אמא הגדר קרסה לגמרי, צריך להחליף עמודים, וגם כבר מזמן צריך לחפור לפני שהגשמים יתחילו.
אני נשענת על החלון, מחזיקה כוס תה חם כל-כך חזק עד שכבר כואב לי באצבעות.
בטח, סע, מצווה היא. הקול שלי נשמע שקט, מונוטוני כמו רעש של מקרר. תמסור ד”ש לאמא, שתקפיד על הבריאות.
הוא מהנהן במהירות, טורק את הבאגז’, ותוך דקה הרכב שלו נעלם בפניה ביישוב. כבר חמש שנים שהוא נוסע “לחפור תפוחי אדמה” אצל אמא שלו בכפר אילניה, מדי סוף שבוע.
בכל מזג אוויר, בכל עונה, הוא נעלם לשם מציג עצמו כבנם המושלם והעובד החרוץ.
אני מניחה את הכוס על השולחן כשבחדר הכניסה מצלצל הפלאפון. יש שם את השם של שירה, חברה ותיקה שלי שעובדת כבר המון שנים במשרד הפנים.
נועלי, ביקשת ממני לברר פרטים על חמותך בשביל המענק, את זוכרת? הקול של שירה נשמע חסר נשימה, כאילו רצה. תקשיבי, בדקתי שלוש פעמים בכל המאגרים, המחשבים לא טועים.
מה, יש שם חובות מהארנונה? אני בודקת חשבונות, לא חושדת בכלום.
נועה… חמותך, רחל בן-צור, נפטרה לפני חמש שנים. תעודת פטירה הונפקה במאי 2019.
הרגליים שלי נחלשות כאילו ספגתי חבטה, אני נאלצת להיאחז בכיסא.
מה זאת אומרת נפטרה? שואלת כמעט אוטומטית, מטופשת בנאיביות שלה. יהודה הרי נוסע אליה עכשיו, מביא לה תרופות ואוכל.
לא יודעת מה ולמי הוא מביא, נועה יקירה. שירה מדברת חד, חותכת את התקוות. בכתובת בכפר אילניה גרה עכשיו אשתו של מישהו, חן רוזן, בת עשרים וחמש, ושלושה ילדים קטנים.
הדם רותח לי בוורידים, הראש רועש, אבל אני נושמת עמוק. בחורה צעירה, בת עשרים וחמש עם שלישיית תינוקות?
הוא הסתיר חמש שנים את מותה של אמו כדי לפרנס משפחה שנייה בסתר?
אני מסתכלת על המפתחות שלי על השידה בכניסה. אין בי כעס אני פשוט מרגישה שנשאבתי לבור של מים קרים.
הדרך משם לאילניה לוקחת שעה וחצי, דוממת, בלי מוזיקה. בראשי סצנה חוזרת: בית מטופח, נדנדה בחצר, וחצי גוף של בחורה מגישה לבעלי כוס קרה.
אני מצפה לראות פסטורליה, קן אהבה, שנבנה על העצבים שלי וחסכונותינו.
המציאות טופחת כמו סטירה, מיד כשאני מכבה את המנוע מול הגדר הירוקה. זה לא בית נופש זו מעין משוגעים.
הגדר אכן חדשה, גבוהה, יקרה, אבל מאחור אינך שומעת עצים או ציפורים. עולה משם ילל איום ונורא, קולי, שמערער שיניים.
אני מושכת בדלת, היא נעולה מבפנים.
אני פונה מאחורה לצד הגינה הישנה, שיחי סרפד וגדות גבוהות. אין תפוחי אדמה, אין ערוגות, רק דשא דחוס והמון פלסטיקים צבעוניים צעצועים שבורים, חלקי לגו, אמבטיות.
אני מתקרבת לחלון המרפסת, דרכו מזמן לא חודר אור נעים כי כלום לא רגוע.
בפנים שוטף אור מסנוור כל פינה של החדר המבולגן. במרכז עומדת בחורה.
היא לא נראית כמו שוברת בתים או גנבת בעלים. זו הצללית של עייפות, כלואה בחלוק ומעגלים אפורים בעיניים, שיער סתור.
מסביבה שלושה תינוקות זוחלים, כולם זהים, מייבבים בכל הכוח עד שגם דרך החלון אני כמעט מתחרשת.
הבחורה מחזיקה טלפון צמוד לאוזן וצועקת, מנסה להתגבר על ההמולה:
אבא?! איפה אתה, אמרת תגיע לפני שעה! שלושתם עשו קקי בבת אחת, אין לי יותר כוח! תביא מטרנה ומגבונים, הכל נגמר, אבא, מהררר!
“אבא”?
משהו במוח שלי מתחבר בדיוק הפוך למה שחשבתי.
כלומר, לא מאהב ולא רומיאו נסתר. אלא “אבא” בעל כורחו, צדקן שמטפל בשארית מצפונו.
לשער מתקרב הג’יפ המוכר, מרעיד את החצץ. אני נצמדת לשיח יסמין כדי שלא יבחין בי.
אני ממששת במנוע ישן מאחורי הדלת מוצאת מוט מעץ של את ישן, מגולף, עם ידית סדוקה.
יהודה יוצא מהרכב, נראה רחוק מלהיות מאושר. בשתי ידיו סוחב שקיות חיתולים ענקיות, ועל הכתף תיק מלא באוכל תינוקות.
הוא נראה כמו חמור משא עייף, אבל עדיין דוחף קדימה. הדלת נפתחת, הוא צועד פנימה, כמעט נופל על עגלת פלסטיק קטנה.
חן, הגעתי! הקול שלו כמו של אסיר.
אני יוצאת מהצל, תופסת את ה”מגולם” ביד טובה.
שלום, אגרונום.
יהודה קופץ, כאילו קיבל הלם חשמלי, שקים של חיתולים עפים לו לידיים ונטמעים בבוץ.
נועה?! העיניים שלו מתרחבות, לבנות לגמרי.
כן, אני בעצמי. באתי לעזור לך בעבודה הקשה. נראה לי שהשנה “קציר” משולש, הא? אני מרימה את המבט לעבר הרעש שפורץ מהחלון. ואמא שלך התחדשה בחזות משונה ונהייתה הרבה יותר צעירה.
נועה, זה לא מה שאת חושבת, תני לי להסביר! יהודה נסוג, ידו מתגוננת. תורידי את האת, בבקשה!
חמש שנים, יהודה, שיקרת לי בפנים. קולי שקט, אבל חודר גם את בכי הילדים. חמש שנים הסתרת סיפור על אמא חיה כדי לבוא לפה?
למרפסת פורצת חן הצעירה, מחזיקה תינוק ביד אחת וחיתול מלוכלך ביד שנייה.
אבא! מי זו?! היא צווחת בהיסטריה. זו אשתך? זאת המכשפה שסיפרת לי עליה, שלא נותנת לך לזוז?!
מכשפה?!
אני עושה צעד קדימה לאט, לא ממהרת. יהודה כבר דבוק לשער, יודע שאין לאן לברוח.
טוב, מתוקים שלי. עכשיו תראו ניקיון יסודי שמעולם לא ראיתם.
נועה, עזבי אותה! הוא מתגונן, מסתיר את חן מאחוריו. זו הבת שלי!
אני נעצרת, חשה את המקל הזולג בין האצבעות.
איזו בת? לנו יש בן אחד, עידו, בן עשרים.
זאת… עוד לפני שהכרנו, לפני החתונה, טעות של נעורים. יהודה רץ עם המילים, מזיע, כמעט בוכה. רק לפני חמש שנים אמא שלי סיפרה ונתנה לי את הכתובת.
הוא מתנשף בכבדות, מנגב את הזיעה.
באתי אז, כשאמא נפטרה. ופתאום חן לבד, אמא שלה מתה, גרה בהריסה. ריחמתי עליה, בניתי לה בית, שמתי גדר, עוזר לה תוך כדי הלימודים.
חן פתאום משתתקת, ואז מתייפחת בבכי כואב, במסקרה מרוחה.
ומאז… הבחור שלה עזב כששמע על שלישייה. יהודה מסמן לעבר הבית. לא יכולתי להשאיר אותם לבד, הם היו מתים ברעב! שלישייה זה גיהנום, אני בא כדי שתוכל לישון 3 שעות.
בלעדיו לא הייתי שורדת! חן בוכה, צמידה את התינוק אליה, הוא לא נח פה. מנקה רצפה, מחליף חיתולים, מטפח אותם בלילות.
אני מתבוננת בו, רואה את הפנים האפורות שלו, השקיות מתחת לעיניים, הידיים הרועדות.
כלומר… אני מורידה את האת. כל סופי השבוע לא בילה עם מאהבת, אלא החליף חיתולים לשלושה תינוקות?
בדיוק! יהודה מתפרץ, שמחתו משתלטת. נועה, זה עונש! מחכה כבר שיגיע יום ראשון כדי לנוח במשרד. אבל זו דם שלי הנכדים שלי.
הוא משתתק, ראשו מורכן בציפייה לעונש.
אני מסתכלת על התינוקות הבוכים, על חן העייפה שתיכף קורסת. תחושת הבגידה מתחלפת בהבנה עצובה.
הוא לא בוגד; הוא חלש, שנשא משקל כבד בסתר.
אז אני זו הקשוחה, נכון? מכשפה שאסור לספר לה אמת? אני שואלת בקור.
ניגשת לחן, שלפני רגע צעקה ורעדה, ולוקחת ממנה את התינוק הבוכה שמנמן וחם.
מניחה אותו על כתפי, מטפחת בעדינות, והוא משתתק במבוכה.
ובכן, סבא יהודה. ברכות. הסתבכת.
מה זאת אומרת? הוא מתרומם, עיניו מלאי פחד. את… מתגרשת?
ממש לא. אני מתריסה, מיישרת לתינוק את הבגד. גירושין? זה קל מדי עבורך ויקר מדי בשבילי.
אני פונה לחן, מביטה ישר בעיניים הדומעות.
אז… תכניסי את הילד למיטת תינוק, את מיד למקלחת ולישון. יש לך ארבע שעות שלא יעירו אותך גם מלחמה.
היא מצמצה, לא מאמינה למזלה.
ואת…?
אני במעמד סבתא ממלאת מקום.
אני מסתכלת על יהודה, שעדיין משותק באמצע החצר.
לך למטבח, יהודה. תכין מטרנה, טמפרטורה שלושים ושבע מעלות.
ואת? הוא שואל בזהירות, מרים את החיתולים.
עכשיו אני מתקשרת לעידו שלנו. ביקש השבוע כסף למחשב חדש שיבוא “לחפור תפוחי אדמה” איתך. מועיל מאוד לקורדינציה.
יהודה מחוויר אפילו יותר, חושש מהפגישה הזאת.
נועה, אולי לא לערב את עידו?
צריך, פדיה, צריך. אני עונה קצרות. ועוד משהו, יהודה, תאזין.
מה?
אם עכשיו אתה רשמית סבא מרובה נכדים, אני לוקחת את כרטיס המשכורת שלך לניהול מלא.
למה? הוא מגמגם.
כי צריך לקנות להם מיטות טובות ועגלת שלישייה אמיתית, לא זבל מהשוק. ולי פיצוי על הנזקים והעצבים, סוף סוף אקנה מעיל פרווה ושבוע בספא לבד.
אני מנענעת את התינוק שנרדם עלי.
ואתם… תחפרו בעבודה. ועד שאחזור מהנופש, אני רוצה לראות חצר הפוכה באמת. אם לא, אספר לכל החבר’ה מהסאונה שאתה לא איש עסקים מצליח אלא המטפלת של השכונה.
יהודה לוקח את הדברים והולך שפוף, כפוף תחת העול הכפול.
אני שואפת את אוויר הסתיו, שמריח לא מהדרים כי אם מאבקת תינוקות וחלב חמוץ.
עכשיו הכאוס בשליטתי.
חודש אחרי זה, אני יושבת במרפסת הבית שלי, עטופה במעיל פרווה חדש, אף שעוד חם בחוץ. הטלפון מצפצף הודעה מהבנק על הכנסה חדשה מהכרטיס של יהודה.
מיד אחר-כך תמונה: יהודה ועידו, בוציים אך שמחים, דוחפים עגלת שלישייה ענקית.
אני מחייכת ולוגמת קפה חם. לכל אחד יש צלב לסחוב נדמה לי שיהודה סוף סוף אוהב את שלו.
כתבו לי מה אתם חושבים על הסיפור! אשמח לשמוע.
