התחתנתי בגיל צעיר מאוד, מתוך אהבה גדולה. יצאנו יחד במשך ארבע שנים לפני שחיינו נשזרו זה בזה בטקס חופה מוזר עם קולות ים וטיפות שמן זית. עברנו מסע ארוך, מלא תפניות וחלומות מתפוררים.
כבר שישה קיצים וגשמים אנחנו חיים יחד, כמו עננים חמקמקים מעל תל אביב. אני מלאה בביטחון בבעלי ובי עצמי, והוא אדם מתוק, אכפתי ומהורהר. הוא תמיד עוזר לי לסדר את הבית, להוציא את הכלב ״גפן״ לטיול בשכונה, ואף פעם לא מתעצבן כשאני מאבדת את המפתחות שוב ושוב. בעלי אינו אמיץ, וכוחו קיים ברכות. קשה לומר שהוא יפה תואר, אך יש בו נשמה נדיבה שאין כמוה, כאילו כל תקוות העולם עונות בו כשמשות עולות בשמיים סגולים, ומעניקות לי עוז לעבור סערות.
ובכל זאת, הוא מהסס תמיד, ומעולם לא בחר בדרך חדשה, לא רצה לדרוך רחוק מחוץ לגבולותיו ולא קפץ מעבר לקירות הנוחות של חייו. ביישנותו עוטפת אותו, והיושר שלו כמעט בלתי אנושי. שישה שנים עברו, בלי שהוא השתנה כלל.
הוא נמנע מלשפר את עצמו או לטפל בבריאותו. כל שינוי מפחיד אותו כמו רוחות במדבר. בעלי גדול ממני כמעט בעשור, ואני בת עשרים ושש, אוהבת את החיים כמעט כמו שמאיר אוהב את שוק הכרמל בשבת. יש לי עבודה נהדרת, קניתי בעצמי רכב, משנת דגמי ברק, ואני משלמת משכנתה על הבית שלנו בשקלים חדשים.
ואז חברה שאלה אותי פתאום, בין קפה שחור למאפה אגוז: “בשביל מה בכלל את צריכה אותו?”
באותו רגע נעלמה לי השמש של האושר הפרטי שלי, ועכשיו אני יושבת, אולי בין ענני חלום תל אביבי, ושואלת את עצמי: “למה באמת אני צריכה אותו?”
