אשתו הנוחה
– מיכל, את שומעת אותי? – קולו של יעקב היה יציב, כמעט ענייני, כאילו מדווח על משהו שגרתי, כמו למשל שנגמר החומוס.
מיכל עמדה ליד החלון ובהתה בחצר. שם גדלה עץ רימון עתיקה שנטעה לפני עשרים ושלוש שנה, בשנה בה עברו לדירה הזו. הרימון הפכה לשופעת, חזקה, רבת עוצמה. משום מה, דווקא עכשיו חשבה על זה.
– אני שומעת, – ענתה.
– אני רוצה שתביני נכון. זה לא אומר שהכול רע. זה פשוט קרה.
היא הסתובבה. יעקב ישב ליד השולחן, ידיו משולבות לפניו, כמו בפגישת עבודה. בן שישים ואחת, גבוה, לבוש בהידור, מלאה בביטחון של גבר שכסף כבר לא מטריד אותו. עשרים ושש שנה היא הכירה את פניו. ידעה לזהות איך הוא זעף לפני שיחה חשובה, איך הוא מתופף באצבעות כשהוא לחוץ. הפעם הוא לא תופף. זה היה מוזר.
– זה פשוט קרה, – חזרה אחריו. – זה הכול?
– מיכל, אל תגיבי ככה.
– ככה איך?
הוא קם, פסע במטבח. המטבח היה גדול, מואר, עם ארונות איטלקיים שבחרו יחד לפני שמונה שנים. מיכל התעקשה בזמנו על צבע שמנת. יעקב התעקש על לבן. בסוף היא הסכימה. היא הסכימה הרבה פעמים.
– אני לא חייב לך הסברים, – אמר. – אבל אני מסביר. כי אני מכבד אותך.
– מכבד.
– כן. חיינו חיים טובים. יש לנו הכול. הילדים גדלו. אני לא רוצה דרמות.
בלבה הרגישה כובד כהה, תחושת נמנום עמוקה יותר מתחושת כאב, זו שמתעוררת כשמבינים משהו גדול מדי וטרם הפנמת אותו עד הסוף.
– אתה עוזב, – אמרה. לא שאלה. פשוט הצהירה.
– אני עוזב, – אישר. – לזמן מה. אני צריך זמן.
– זמן, – היא שוב חזרה על המילה, שלישית הפעם. כאילו העתקת המילים משנה אותן ומבהירה.
יעקב ניגש אליה, רצה לקחת בידה. היא התרחקה, במעט, כמעט לא מורגש. אבל הוא שם לב.
– אל תכעסי, – אמר.
– אני לא כועסת.
– מיכל.
– אני לא כועסת, יעקב. אני פשוט חושבת.
עמד לידה, הנהן ויצא מהמטבח. שמעה אותו מסתובב בחדר השינה, דלת הארון נטרקת. הוא ארז משהו. לא הכול, רק חלק. “לזמן מה,” אמר. היא הביטה ברימון, חשבה על כך שהציפורים כבר מנקרות את גרעיניה. סימן שחורף יבוא מוקדם, כך אימה אמרה פעם. אמא מתה לפני שבע שנים, ועדיין, לפעמים, מיכל הרגישה דחף להתקשר אליה ואז נזכרת שכבר לא תוכל.
היא הייתה בת חמישים ושמונה.
***
חברתה יעל הופיעה יום למחרת, ללא הודעה מראש. התקשרה מהחניה.
– תפתחי, אני למטה.
– יעלי, אני לא לבושה.
– תתלבשי. אני כבר מחכה.
יעל כהן הייתה החברה הכי ותיקה של מיכל מהאוניברסיטה, שלושים ושבע שנים של ידידות אמיצה. יעל הייתה קולנית, ישירה, חסרת טקט לעיתים. לפני שלוש שנים התגרשה בעצמה, בכתה שבועות ואז פסקה פתאום, פתחה חנות קטנה למוצרי יצירה שמניבה הכנסה צנועה אך יציבה. היא הכריזה שזו התקופה הכי טובה שלה בעשור האחרון.
ישבו במטבח. יעל חיבקה את מיכל כבר בכניסה, חזק ואמיתי, דמעות צרבו בעיניה של מיכל, אבל היא לא בכתה.
– תספרי, – אמרה יעל ומזגה תה.
– את כבר יודעת.
– אני רוצה לשמוע ממך.
מיכל סיפרה. בקצרה, ללא פירוט. יעקב אמר שהוא עוזב. לזמן. צריך זמן. היא לא שאלה למי. לא בגלל שלא ניחשה, אלא כי אם תשאל, זה יהפוך למציאות, וכשהיא לא שואלת נשארת אי-ודאות שברירית.
– ולא שאלת למי? – יעל הביטה בה היטב.
– לא.
– מיכלי.
– מה?
– את יודעת, למי?
הפסקה. בחוץ דיברו אנשים, הילדים שיחקו. החיים התנהלו בשלהם.
– אני מנחשת, – אמרה. – העוזרת שלו, רותם. היא בת שלושים ושתיים.
יעל שתקה ואז אמרה בזהירות:
– מזמן?
– לא יודעת. שנה אולי. שמתי לב לדברים, אבל לא נתתי לזה מקום.
– למה?
מיכל הביטה בספל התה. הספלים יפים, מהסט שהביאו מפריז לפני עשור. טיול טוב היה. אז יעקב עדיין הצחיק אותה, אחז בידה בגשר על הסן.
– כי לחשוב מעורר צורך לפעול, – אמרה לבסוף. – ולא ידעתי מה עושים. עשרים ושש שנים לא עבדתי, יעל. מבינה? קודם הילדים, אחר-כך הבית, וככה זה נסחף.
– הוא דאג לך.
– כן. דאג. אני טיפלתי בבית, בילדים, בהוריו כשהיו חולים. הייתי… – חיפשה מילה, – הייתי חלק מהחיים שלו. מאוד חשוב, בעיניי.
– ואת חושבת שלא?
– אני חושבת שהייתי החלק הנוח. – אמרה בשקט, לא במרירות. – הייתי האישה הנוחה. לא יצאתי למלחמות. הסכמתי. מטבח לבן במקום שמנת. חופשה בצפון במקום באילת. ארוחת ערב בשמונה, לא בשבע. תמיד לפי מה שהוא רצה.
יעל הביטה בה דוממת. חריג ליעל.
– את כועסת? – שאלה סוף סוף.
– לא. עדיין לא. אולי אחר כך.
– ומה עכשיו?
מיכל שקעה במחשבות. הקולות בחוץ נרגעו, עץ הרימון עמד בשקט.
– עכשיו אני מנסה להיזכר מה אהבתי באמת, – לחשה. – חוץ מהבית הזה. חוץ מהחיים שלו. מה עושה לי טוב. ולא מצליחה להיזכר מיד. זה מוזר.
יעל כיסתה את ידה בידה. לא אמרה דבר. לפעמים זה הכי נכון.
***
בתה, הדס, התקשרה כעבור שלושה ימים. היא גרה בירושלים עם בעלה ושני ילדיה. בת שלושים וארבע, תמיד הייתה מחוברת יותר לאביה, מעשית, חדה בשיפוטיה.
– אמא, אבא סיפר לי. מה שלומך?
– בסדר.
– אמא, “בסדר” זה לא תשובה.
– הדס, אני באמת בסדר. אני חושבת.
– על מה את חושבת? – מתחה קולה. מיכל חשה שאפתה לבחור צד, אך לא הביעה זאת.
– על כל מיני.
– אמא, אבא אומר שזה זמני. שצריך קצת
– הדס, – קטעה מיכל, רגועה אך החלטית. – אני לא רוצה לדבר איתו דרכך. לא דרכך ולא דרך דניאל. זה ביני לבינו, בסדר?
הפסקה.
– בסדר, – אמרה הדס לבסוף, רכה יותר. – את לבד שם?
– כן. וטוב לי.
– רוצה שאבוא?
– לא צריך. באמת. אם ארצה אגיד.
הניחה את הטלפון, עוד רגע ישבה בכורסה. דניאל, בן, גר בתל אביב. הוא לא התקשר. לא חידוש תמיד הדף שיחות קשות, עסוק, מסתתר תחת “אמא, יש לי עכשיו פרויקט”.
היא הבינה.
מיכל הסתובבה בדירה. ארבעה חדרים, מסדרון מרווח, שני חדרי אמבטיה. הכול מושקע, מסודר. תמיד דאגה שהבית יפרח. פרחים אמיתיים בחלונות, וילונות התחלפו כל עונה. במטבח ריח נעים, סשיות לבנדר פרי עבודתה פוזרו בפינות.
הבית יפה. לא שלה.
לא זרה, רק… כמו מוזיאון. יפהפה, אבל לא משקף אותך.
נעצרה ליד הספריה. באמצע מדף הספרים שלה. לא רבים. ברובם מתנות. ספרי בישול, כמה רומנים, כרך ישן של לאה גולדברג עם כריכה מרוטה מימי האוניברסיטה. פתחה אותו באקראי. קראה שורות בודדות. משהו רעד בתוכה.
שירה לא קראה מזה עשרים שנה. לא היה זמן.
***
יעקב התקשר כעבור שבוע. קולו נבוך מעט, אך תקיף וברור.
– מיכל, צריך לדבר.
– דבר.
– עדיף להיפגש.
– בסדר. מתי נוח לך?
היסס. כנראה ציפה למהומה, דמעות, שאלות. לא קיבל אף אחת מהן.
– מחר בשתיים? אגיע לדירה.
– בסדר.
הגיע בדיוק בשתיים. יעקב תמיד דייק בשעה. שמה מים בתנור, לא מכוונה לייצר אווירה, אלא כדי שיהיה לה במה להעסיק את הידיים.
– את נראית טוב, – אמר, מתיישב.
– תודה.
– מיכל, לא רוצה שתחשבי
– יעקב, – קטע אותה. – בלי הקדמות. מה אתה רוצה בעצם?
הביט בה, כנעצר על ידי הקור בלשונה.
– אני רוצה גט, – אמר. – רשמי. שנינו אנשים בוגרים, אין מה למשוך.
– בסדר.
– בסדר?
– כן. לא אעצור אותך.
– מיכל. – הביט בה באותו מבט שפעם חשבה שהוא דואג, כיום הבינה אחרת. – אדאג לך. תשארי כאן. אעביר כסף. לא תחסרי דבר.
– אעביר כסף, – חזרה שוב. ההרגל לצטט אותו המשיך.
– ובכן. לא עבדת שנים. את צריכה להתקיים.
המים רתחו. מיכל קמה, מזגה תה בקצב רגוע ויציב.
– יעקב, – אמרה, מניחה כוסות, – אתה זוכר כשאמא שלך הייתה חולה? שלוש שנים רצוף. כל שבוע נסעתי אליה. נתתי לה תרופות, הלכתי לרופאים בשבילה. אתה היית עסוק.
– זוכר, כמובן.
– וכשנולדה נועה, והדס הייתה קשות במצב בריאות? חודש גרתי אצלם, בישלתי, ניקיתי, והייתי שם בלילות.
– מיכל, לאן זה הולך?
– לזה שאמרת “אעביר כסף” כאילו אתה עושה לי טובה, כאילו לא עשיתי כלום רק חייתי על חשבונך.
השתתק. לא ידע מה לומר.
– לא לזה התכוונתי.
– ברור לי למה התכוונת. רצית להרגיש טוב ונדיב. – התיישבה מולו. – אני לא כועסת באמת. אבל לא אעמיד פנים שזה חסד מצדך. שנינו יודעים שזה לא.
הביט בה ארוכות. פניו השתנו, מעט פחות בטוחים בעצמם.
– השתנית, – אמר.
– בשבוע אחד?
– כן.
לקחה לגימה מהתה. בחוץ האישה המבוגרת עם המעיל הכחול האכילה יונים, דמות מוכרת מהרחוב, ולא ידעה עליה כלום.
– לגבי כסף, – אמרה מיכל. – לא מוותרת על חלקי ברכוש. אבל לא רוצה קצבה חודשית ממך. זה מעליב.
– מיכל.
– לא, תן לי לסיים. – הניחה כוס. – עשרים ושש שנה ניהלתי בית, לא כרסמתי בך, לא רבתי, לא דרשתי יחס מעבר למה שיכולת לתת. טיפלתי בילדים, קיבלת אותי ואת חבריך, צחקתי מבדיחותיך ששמעתי עשרות פעמים. ויתרתי על קריירה כי אמרת “מיכלי, למה את צריכה במה, יש לי איך לפרנס”. הסכמתי. לא מתחרטת. אבל בוא נכנה דברים בשמם זו הייתה עבודה. אמיתית. עשיתי אותה טוב.
המטבח היה שקט. יעקב הביט לשולחן.
– לא אמרתי שלא, – קלט לבסוף.
– אמרת שתדאג. כמו לילדה. אני לא ילדה, יעקב. אני בת חמישים ושמונה.
הלך אל החלון, עמד שם. הרימון עמד רענן ושקט.
– את צודקת, – אמר בשקט. – את צודקת, מיכל.
היה בזה משהו מפתיע. לקח לה רגע להבין מה אמר.
– נדבר עם עורכי דין, – הוסיף. – בשקט.
– מסכימה.
לקח מעיל, כבר בדלת הסתובב.
– מיכל. אני… – נבלם.
– לא צריך, – אמרה. – אל תאמר דבר. לך.
עזב. היא ישבה ארוכות ליד השולחן. אחר כך כתבה ליעל: “דיברנו. מתגרשים. הכול בסדר”.
יעל הגיבה מיד: “את אלופה. בואי מחר לחנות, תראי חוטים חדשים, פעם אהבת לרקֹום”.
מיכל חייכה. באמת פעם אהבה לרקום. מזמן, לפני שלושים שנה.
***
השבועות הבאים עברו בשגרה משונה, לא רעה, לא טובה. מוזרה. כאילו הוציאה את עצמה מהתבנית המוכרת ונחתה על השולחן.
הגיעה ליעל לחנות. “חוט ומחט” קראו לה, בלב שכונת מגורים שקטה. ריח של חוטים, עץ ובדים. מיכל הסתובבה בין המדפים, ליטפה בחוטי כותנה ומשי, הרגישה משהו בפנים נמס.
– הנה, תראי, – יעל הושיטה לה חישוק עם בד. – זה למתחילים. אפשר גם למתקדמים.
– אני יכולה.
– יכולת. לפני שלושה עשורים.
– לא שוכחים את זה.
– נבדוק, – חייכה יעל.
מיכל קנתה בד, חוטים ומחטים. חזרה, ישבה ליד החלון. התעמקה בסכמה. החלה לרקום. התפרים הראשונים יצאו עקומים. פרמה אותם. התחילה מחדש. באטיות ובדיוק. האצבעות נזכרו לאט-לאט.
שלוש שעות רקמה בלי להרגיש שהזמן עובר.
זה היה תחושה מוזרה. טובה בפשטותה.
***
בסוף אוקטובר התקשר דניאל. כמעט חודש וחצי מאז שיחת יעקב.
– אמא, שלום. איך הולך?
– בסדר. ואתה?
– סבבה. אמא, רציתי דיברתי עם אבא.
– דניאל.
– לא, תני לי. לא בעד אף אחד. רק הוא אמר שסירבת לעזרה שלו. נכון?
– בערך. לא סירבתי לחלקי, רק לסוג התמיכה הפטרוני.
– אמא, זה פרקטי לסגור ככה. את לא עובדת, את זקוקה
– דניאל, אני בת חמישים ושמונה, לא שמונים. עוד יכולה להרוויח.
– אז מה תעשי?
שאלה טובה. גם היא שאלה את עצמה. לימודי תיאטרון שנשמטו לטובת נישואים, לא רלוונטיים. אבל אהבה שפות, ידעה צרפתית בעבר. ראתה סרטים בצרפתית לאחרונה, הבינה חלק.
– עוד לא יודעת, – אמרה בכנות. – אמצא משהו.
– את תגידי אם תצטרכי משהו.
– אבקש, – הבטיחה. – דניאל, אתה בן טוב. רק אל תמהר להציל אותי. אני לא טובעת.
שקט.
– טוב אמא. תעדכני.
בסיום השיחה שלפה מחברת ישנה מהארון רשימת מילים בצרפתית בכתב יד בטוח, מהיר וצעיר. כאילו כתבה אישה אחרת.
אולי באמת.
***
העו”ד, אלעד פריאל, היה גבר מבוגר ומרגיע. הקשיב, שאל, הנהן.
– זכויותיך מוגנות היטב, מיכל כהן. רכוש מחולק שווה בשווה דירה, חיסכון, ואפילו החצר. את רוצה להישאר בדירה?
– כן. היא הבית שלי. הוא כבר הציע.
– אז הוא יקבל פיצוי.
– או את החצר.
– נכון, אם מסכימים. דיברתם על כך?
– אין סכסוך.
הביט עליה מעבר למשקפיים.
– נדיר, – חייך.
– אני יודעת.
– נתקדם עם הטפסים. חודש בערך.
היא יצאה מהבניין, יום רגיל של נובמבר, בלי גשם אך עם אפור של חורף שמגיע. הלכה ברגל, סתם כך, הרחק מהבית, ראתה רחובות ירושלים.
העיר הייתה רגילה, ביתית. פה נולדה וגדלה, כאן הכירה את יעקב, חיה כל חייה. הכירה כל רחוב כמו כף ידה. ידעה איפה יש בורקס הכי טוב, אילו עצי זית גדלים בחצרות, ואילו חורפים מביאים את החסידות.
גם זה משהו שלה. קטן, אבל אמיתי.
נכנסה לבית קפה קטן. עץ חמים, שולחנות עץ. הזמינה קפה חזק ופרוסת עוגת תפוחים. ישבה, הביטה החוצה, לא חשבה על כלום. פשוט הייתה. פשוט שתתה קפה.
והבינה המון זמן לא עשתה זאת רק להיות. בלי רשימות. בלי סדר של אֵחרים.
בשולחן ליד ישבו שתי נשים בגילה, מדברות וצוחקות. אחת עם צעיף צבעוני, אחת עם משקפיים עגולות מעניינות. מיכל חשבה ככה נראית אישה שחיה. צוחקת, עוטה צעיפים.
סיימה את הקפה, השאירה טיפ, והלכה.
***
בדצמבר התקשרה הדס. הפעם רגועה, בלי מתח בקולה.
– אמא, באה אלייך בראש השנה. לבד. בלי אלעד וילדים. אפשר?
– בוודאי שכן. והם?
– יילכו להורים שלו. אמרתי שאני רוצה לאמא. – הפסקה. – אמא, טעיתי אז. מההתחלה. חשבתי שצריך לפשר, לתקן. ואז קלטתי שזה לא התפקיד שלי.
– הדס.
– לא, תני לי. חשבתי שתיבהלי. שלא תסתדרי. התרגלנו שאבא תמיד הנהג. שאת – היא עצרה.
– בצל? – השלימה מיכל.
– כן. בערך. אבל לא נבהלת. וזה אני לא יודעת. זה שינה אותי.
– מה שינה?
– התחלתי לחשוב על עצמי. מה אני רוצה. לא אלעד, לא הילדים אני. זה נשמע אגואיסטי.
– לא, זה לא.
– באמת?
– באמת הדס, זה לא אגואיזם. זה הכרה עצמית.
שוחחו עוד שעה על ילדי הדס, העבודה, שחשקה ללמוד ציור כל השנים אך “לא היה זמן”. מיכל הקשיבה והרגישה חמימות. לא גאווה, משהו אחר. אולי הכרה: לראות בתוך ילדה את מה שמעולם לא העזו להראות בעצמן.
***
הדס באה בעשרים ותשעה בדצמבר. הביאה יין, גבינה, ונעלי בית מצחיקות. קישטו יחד עץ רימון קטן במרפסת, ברקע שירים ישנים שמיכל מצאה ביוטיוב. הדס צחקה כשאמא התמהמהה באפליקציה, מיכל צחקה יחד.
היה טוב. אמיתי.
לערב חג הזמינה מיכל את יעל. יעל הביאה בורקסים וצנצנת חמוצים מאמא שלה. הן ישבו בשלוש, שתו יין, שוחחו לא על יעקב. על טיולים שאפשר לעשות, חלומות ישנים. יעל חלמה להגיע לכנרת. הדס רצתה אי ביוון. מיכל אמרה שהיא חולמת על פריז.
– פריז? – יעל התפלאה.
– למדתי צרפתית פעם. רוצה לבדוק מה נשאר.
– לגמרי לבד?
– כנראה. אולי לא. נראה.
הדס הביטה באמה. חייכה.
– השתנית, אמא.
– את השנייה שאומרת זאת.
– הראשון היה אבא?
– כן.
– איך זה נשמע אצלו?
מיכל חשבה.
– כמו תוכחה. כאילו זייפתי במשחק.
– ועכשיו?
– עכשיו זה מחמאה.
יעל הרימה כוס.
– לחיי נשים שלא פועלות לפי המשחק, – הכריזה.
צחקו, מחוץ לחלון כבר נשמעו זיקוקי ראש השנה. מיכל הביטה החוצה, חושבת שכבר שנים לא פגשה את תחילת השנה שלה באמת. שלה.
***
בינואר נרשמה מיכל לקורס צרפתית. קבוצה קטנה בבית ספר ברחביה. סטודנט צעיר, אשה בשנות הארבעים שמתכוננת לעבור, גבר מבוגר בשם עזרא שתמיד רצה לקרוא את קמי במקור.
– זה מרשים, – ציין המורה אלון, מעט מופתע מהגיוון הקבוצתי.
– כל דבר שמישהו עושה לעצמו מרשים, – אמר עזרא בקור רוח.
מיכל הסכימה בשקט.
הצרפתית לא זרמה בקלות. שכחה הרבה, הערבוב בין המילים בלבל אותה. טעתה לא מעט. לא הייתה רגילה להתחיל משהו מחדש, לטעות.
בסיום שיעור שלישי עצר אותה אלון.
– מיכל, יש לך מבטא טוב. מאיפה זה?
– בילדותי למדתי.
– תמשיכי. זה הרבה יותר חשוב ממה שחושבים.
הלכה הביתה וחשבה מבטא טוב. זה היה בי. רק אף פעם לא שמו לב.
***
מסמכי הגירושים נחתמו בפברואר. בלי רגשות, אצל עורך הדין. יעקב נראה עייף, מיכל אחרת משציפה.
– מה שלומך? שאל במסדרון.
– בסדר.
– באמת?
– כן.
הביט בה, במבט מלא משהו חדש. לא חרטה, לא אשמה. אולי בלבול.
– נרשמת לחוגים? יעל סיפרה.
– צרפתית, וגם ציור.
– ציור? אף פעם לא ציירת.
– לא, אבל עכשיו כן.
הנהן, לבש מעיל, כבר בדלת עצר.
– מיכל, אני…
– יעקב, אתה אדם טוב. פשוט לא היינו מתואמים. או כן, רק לא באותו אופן. תחיה בטוב.
הביט בה ארוכות, ויצא.
נשארה במסדרון, מחוץ לדלת היה רחוב, פברואר מושלג, אנשים ממהרים. יום רגיל. עשרים ושש שנות נישואים נגמרו. לא במלחמה, לא בצעקות, בשקט.
יצאה החוצה. ריחו של גשם ושל התחדשות. הרימה עיניים לשמים. הגשם הדק נמס מיד כשנגע בעור.
הלכה הביתה, לא ממהרת. בדרך הארוכה, דרך הגן.
***
האקוורל התברר כמאתגר יותר מהשפה. הצבעים ברחו, נמסו, הדף התקמט. המורה, אביבה, אישה חמימה עם ידיים מוכתמות, שצפתה בשקט.
– אל תשלטי, – העירה. – את מנסה לשלוט בצבע, הוא לא אוהב שליטה.
– ומה כן?
– אמון. תניחי צבע, תני לו לעשות לו דרכו.
ניסתה. טעתה. ניסתה שוב. השתפר מעט, ושוב. אגרה את הדפים בתיקייה. לא מושלמים, לא יפים. שלה.
יום אחד, אביבה הביטָה בציור שלה. רימון שציירה מהחלון. פירות אדומים, ענפים כהים, שמים אפרפרים.
– זה אמיתי מאוד, – אמרה המורה.
– זה עקום.
– אמיתי ועקום לא בהכרח מנוגדים.
מיכל הביטה ברימון בציור היה שונה, לא כמו בחוץ; שלה בלבד.
הבדל קטן וחשוב.
***
באביב באה הדס, עם הילדים ואלעד. נשארו שבוע. בלילות הדס ומיכל דיברו במטבח, כשהילדים ישנו ואלעד צפה בספורט.
– את מאושרת? – שאלה הדס ערב אחד.
– קשה לומר.
– למה?
– כי פעם חשבתי שידעתי בית טוב, משפחה מתפקדת. היום, אני לא בטוחה כבר. טוב לי. זה לא בהכרח אושר.
– מה זה כן?
מיכל חשבה.
– לקום בבוקר ולדעת שהיום שלי בלבד. לא מה שמישהו אחר צריך, לא לפי לוחות זמנים של מישהו אחר.
– זה נשמע מוזר?
– בכלל לא.
– את חושבת על עצמך?
– כן, יותר. נרשמתי לקורס ציור. כמוך.
– באמת?
– אקוורל, בימי ראשון. אלעד הסתייג בהתחלה, התרגל.
הביטה בבתה שלושים וארבע, חכמה, טיפוס סגור, תמיד קצת בצלו של בעל מעשי. כמו שאמא הייתה עבור יעקב.
– הדס, – אמרה. – את לא חייבת לשחזר את סיפור חיי.
– אני לא. אני פשוט לומדת ממך.
– ממני? הופתעה מיכל.
– עשית משהו שאף פעם לא דמיינתי לא נשברת, לא התמרמרת, לא עברת לגור אצלנו “להיות מטופלת”. פשוט התחלת לחיות. מחדש. בגיל חמישים ושמונה.
שתקה רגע ארוך.
– לא ידעתי שככה רואים את זה מבחוץ.
– ככה בדיוק.
– מבפנים, את יודעת איך זה? מפחיד. כשרואים שאין לך חצי תשובות. שאפילו את הצבע האהוב עליך לא יכולה לומר בביטחון.
– ועכשיו?
– עכשיו כן. כחול. זה שבאקוורל.
הדס חייכה. התחבקו. חיבוק חזק, כמו של יעל.
– אמא, את מדהימה.
– גם את.
***
בקיץ יעל הציעה לנסוע יחד לכנרת. עשרה ימים, קבוצה קטנה, מסלולים לא קשים.
– אף פעם לא נסעתי בלעדיו, – אמרה מיכל.
– בגלל זה נוסעים.
– אני לא מורגלת באוהלים.
– יש צימר. הכל מודרני. באה?
חשבה שלושה ימים. הסכימה.
הכנרת נגלתה עולם אחר. מים משקפים שמים, פרדסים, דממה שמלאה בקולות, לא בשקט ריק.
לקחה עמה חסר אקוורל. ציירה בוקר-בוקר בשקט. הדפים עקומים, גולמיים, אמיתיים.
ביום הרביעי על שפת המים הבינה: היא לא חושבת על יעקב. לא כי הכריחה את עצמה. פשוט נגמר. כמו ספר. סוגרים, ממשיכים.
זה היה מרפא.
יעל הציצה מעל הכתף.
– מהמם, – אמרה.
– באמת?
– הייתי תולה.
מיכל הביטה בדף. כנרת, פרדס, ערפל בוקר. עקום, חי.
– אולי אתלה, – אמרה.
***
בספטמבר חגגה חמישים ותשע. הזמינה ארוחת ערב קטנה. באו יעל, השכנה מירית שגם להפכה לחברה השנה, ועוד שניים מהקורס ציור. הדס התקשרה בווידאו באמצע הארוחה, הראתה את הילדים מנופפים כרטיסי ברכה.
מיכל הסתכלה זה הסדר. לא “שקט ויפה”, לא לפי סדר. רועש, קצת מבולגן, אמיתי.
דניאל שלח מתנה והודעה קצרה: “אמא, יום הולדת שמח. בקרוב אעבור”. חייכה. דניאל תמיד דניאל.
יעל הרימה כוס:
– למיכל. לאישה שנעשתה היא בשנה אחת.
– תמיד הייתי עצמי, – חלקה מיכל.
– לא, – אמרה יעל בפשטות. – לא תמיד. עכשיו כן.
מיכל לא התווכחה. אולי צדקה.
***
באוקטובר תלתה אקוורל של הכנרת על הקיר, במסגרת יפה, מעל הספה בסלון.
קודם תלוי שם הדפס חסר ייחוד של יעקב. הורידה ושמה במחסן. את התמונה שלה תלתה.
עמדה מולה, חשבה לא מושלם. אבל שלי. אני זו שציירתי. זו שראיתי.
וזו, כנראה, מהות הערך העצמי לא מה יפה, אלא מה שלך.
עמדה מול הציור זמן רב. הטלפון צלצל, מספר לא מוכר.
– שלום?
– מיכל כהן? זה אלון מבית הספר לשפות. רציתי לעדכן שנפתח מועדון דיבור. בימי רביעי, בערב. רק לדבר, בלי דקדוק מיותר. אם תרצי אשמח לרשום אותך.
הביטה אל האקוורל. הכנרת, ערפל.
– מעניין, – אמרה. – תרשום אותי.
נובמבר הגיע בשקט. מיכל חזרה מהשיעור, בידיה ספר, רומן צרפתי שבחרה סתם כך.
בכניסה לבית ראתה את יעקב.
קלטה אותו רגע מאוחר יותר. עמד לצד הדלת עם מעיל סגור, ברור שמחכה מזמן.
– שלום, – בירך.
– שלום, – ענתה. לא הופתעה.
– אפשר לשוחח?
היססה שנייה. לבסוף:
– אפשר. ניכנס.
עלו יחד. היא הסירה מעיל, תלתה אותו. הציעה תה, הוא סירב. ישב על הספה. הביט באקוורל.
– את ציירת?
– כן.
– יפה מאוד.
– תודה.
הביט בתמונה ושתק. ואז:
– מיכל. לא הסתדר לי.
החלימה. לא הוסיפה, לא הציעה.
– רותם. היא צעירה. שונה. חשבתי שזה מה שאני צריך. התברר שאני סתם עייף. לא ממך. מעצמי. מהגיל הזה. – שתק. – לא שאלת מה קרה. בכלל לא שאלת.
– זה לא ענייני.
– אולי לא. – הביט בה. – נהיית שונה. מאוד.
– שונה.
– אני לא יודע להסביר. חשבתי שתמיד תהיי שם.
– יעקב, – אמרה. בעדינות אך בלי רוך מה אתה מצפה מהשיחה הזו?
הביט בה, ויתר.
– לא יודע, – הודה. – רק רציתי לומר שטעיתי. שלא הבנתי.
שקט.
בחוץ סתיו. הרימון בחצר. מזמן נגמרו הגרעינים, ענפים ערומים. אבל העץ עומד איתן.
– שמעתי אותך, – אמרה. – תודה שאמרת.
– וזהו?
הביטה בו בגבר שהיה עשרים ושש שנה קרוב, ופתאום זר.
– יעקב, – הרימה מהשולחן את הספר הצרפתי, אוחזת בו. – עכשיו אני לומדת צרפתית, קוראת לאט, עם מילון. אני מציירת. הייתי בכנרת. הולכת למועדון שיחה. ישנה עם חלון פתוח, כי אני אוהבת. אוכלת מה שאני רוצה, לא מה שנוח לאחרים. – עצרה. – אינני כועסת. באמת. קיבלתי ממך הרבה בית, ילדים וחיים שלמים. קיבלתי גם לקח חשוב: לא חייתי מספיק שנים את חיי שלי. זה, כך נראה לי, חשוב לא פחות.
– תחזרי? שאל בשקט. שאלה מוזרה. גם הוא חשב כך.
מיכל הביטה עליו, אחר כך בציור. כנרת, ערפל. הרימון שלה.
– יעקב, – אמרה, – לי חמישים ותשע. ואני מרגישה סוף סוף שאני חיה. באמת. – עצרה. – תשתה תה אם בא לך. אני מרתיחה מים.
הלכה למטבח. הרתיחה מים. הביטה החוצה, ראתה את הרימון, את הקשישה במעיל הכחול מאכילה יונים.
מאחור היה הבית שקט. אחר-כך רישרשו הצעדים.
יעקב עמד בדלת המטבח.
– מיכל, – קרא.
הסתובבה.
– תגידי לי משהו אחד. את מאושרת?
הכיריים החלו לרטוט והמים מבעבעים. הרימון עמד בחלון איתן ויציב.
– אני לומדת, – השיבה. – לומדת להיות מאושרת. זה קשה יותר משתיארתי, אבל אני לומדת.
הביט בה. והבינה שני אנשים בוגרים במטבח שכבר לא משותף, אלא שלה.
– זה מצוין, – חייך. – מצוין, מיכל.
המים רתחו.
***
בחיים, זה לעיתים רק אחרי שמישהו עוזב או שאתה זה שעוזב מתאפשר לך לגלות מי אתה ומה באמת גורם לך אושר. לא משנה הגיל, לא משנה ההתחלה תמיד אפשר לבחור להיות את עצמך, ולמצוא ערך במה שהוא שלך, לא במה שהוא קל לבני הזוג שלך או נעים לסביבה. לפעמים, זה הכי אמיתי.
