פשוט להמשיך לחיות
נועה, ילדה קטנה שובבה עם שתי קוקיות צד, רצה על המרפסת הרחבה והמוארת של הבית במושב. עיניה נצצו מהתרגשות, ולחייה אדמדמו מאושר המשחקים. כשראתה את ידידו של אחיה הבכור פוסע בנחת אל הדלת, נעצרה בפתאומיות, התנשפה מעט, ואז רצה אליו.
בלי לחשוב פעמיים, קפצה נועה לידו, אחזה בידו בחום בכפות ידיה הקטנות. היא הרימה ראש והביטה בו בעיניים גדולות, מלאות כנות ילדותית, וצחקה בקול רם וצלול:
אני בחיים לא אתן לך ללכת! כשתהיה גדולאני אתחתן איתך! תחכה לי, טוב?
הבחור קפא לשנייה, גבותיו התרוממו בהפתעה, ואז פניו הוארו בחיוך חם וטוב לב. הוא הביט בילדה השובבה בעדינות רכה, ובקול מבודח השיב:
אני אחכה.
תוך כדי, ליטף בעדינות את שערה, מפזר עוד יותר את שתי הקוקיות הפרועות. נועה צמצמה עיניים, אך מיד חייכה שוב בלי לשחרר את אחיזתה.
אבל בינתיים, הוסיף, מתכופף לקראתה כדי שעיניהם יהיו בגובה אחד, תלמדי יפה ותקשיבי להורים. שתוכלי להיות ראויה לקרוא לעצמך הכלה שלי.
קולו היה רך, כמעט חברי, מלא בחום של מבוגר שמבין ילדות. נועה הקדישה רגע למחשבה, ואז הנהנה נמרצות ולחצה עוד יותר את ידו:
בסדר! אני אהיה הכי טובה שיש!
היום היה מלא תחושת קיץ חסרת דאגות, צחוק, שמש וחלומות ילדותיים שבאותו רגע נראו אמיתיים וברי הגשמה.
******************
נועה יושבת בחדרה, מדפדפת בספר אלגברה. בחוץ, בין הגבעות של עמק חפר, יורד בין ערביים איטי. בבית שקט מהרגיל רק קולות עמומים מהחדר הסמוך שוברים את הדממה. היא מקשיבה: אחיה, אלעד, מדבר בטלפון, קולו נשמע נרגש מהרגיל.
נועה מתקרבת לדלת, מנסה להאזין. ואז, כששומעת את השם “דויד”, ליבה מתחיל לפעום חזק. אלעד מספר על פגישה, על בית קפה, על “החיוך שלה”… כבר ברור: דויד עם מישהי חדשה.
לפני שהיא מספיקה לחשוב, קמה קפואה ממקומה, נעמדת ליד הדלת של אחיה, אוזנה צמודה לעץ הקריר. ליבה מתכווץ, אבל היא מסרבת להאמין. “אולי זה בכלל לא זה”, חולפת בראשה.
כשאלעד מסיים סוף סוף את השיחה ויוצא למסדרון, נועה נעמדת בפתאומיות, מרגישה שנתפסה.
לדויד יש חברה חדשה? שואלת בלי לחשוב, קולה רועד קלות, מתעקשת לשמור על קול רגיל.
אלעד עוצר, מביט בה במבט ארוך ונאנח. בעיניו יש הבנה עייפה, לא כעס. הוא שם לב מזמן איך אחותו מתרגשת סביב דויד, איך עיניה נוצצות כששומעת את שמו, איך היא מסתכלת בסתר על תמונותיו.
שוב את מתחילה? הוא נאנח, נשען על המשקוף. נועה, את כבר בת שש עשרה. הגיע הזמן לעבור את ההתאהבות הילדותית הזו, לא?
היא מזדקפת, מבטה מתלקח בהחלטה. ידיה שלובות, כל הגוף שלה מצהיר התנגדות.
בחיים לא! נועה מנידה בראש, והקוקיות מתנפנפות. אתה פשוט לא מבין! הוא כן יאהב אותי, תראה! זו לא סתם אהבת ילדות. זה אמיתי!
קולה מלא ביטחון, אך בפנים היא רק מנסה לשכנע את עצמה. היא חושבת על המבט של דויד, על החיוך הנדיר שלו אליה, על נגיעת יד מקרית כל אלה שמורים לה בלב כתקווה לעתיד.
אלעד עומד מולה, שותק. הוא רואה עד כמה עיניה בוערות, עד כמה היא אוחזת בתקווה שלה והוא יודע שאין טעם כרגע בכל הגיון. ההתאהבות הילדותית כבר מזמן הפכה אצלה לחלק מהחיים.
******************
קרן שמש חודרת מבעד לווילון, שוטפת את החדר באור זהוב. נועה נכנסת לסלון קופצנית, כאילו משב רוח דחף אותה. פניה מוארים באושר שכמעט גובר על אור הבוקר. עיניה נוצצות, וחיוכה רחב כל כך שלחייה כמעט מתנפחות.
היא מזנקת אל אלעד, שיושב בשקט עם קפה עוקב אחרי חדשות ב-Ynet, מתפרצת:
הוא ביקש להיות חבר שלי! קוראת נועה, בקושי מדברת מרוב התרגשות. קולה נשמע כצלצול פעמון, והיא קופצת ממקומה, מסדרת את שערה.
תדמיין! הביא לי למתנת יום הולדת קופסה יפה עם חריטה ואמר שמאז שאני בגירה, הוא סוף סוף יכול להגיד שהוא אוהב אותי. דויד אוהב אותי!
אלעד עוזב את הטלפון ומניח את כוס הקפה. הוא מחייך ברוך. הוא חיכה לרגע הזה בשביל אחותו וגם בשביל החבר הכי טוב שלו. בחודשים האחרונים דויד כל הזמן שאל על נועה, שאל איזה פרחים היא אוהבת, מדי פעם העלה רעיונות לטיול משותף.
היא כזו יפה, דויד לא פעם חזר, מביט אל האופק וגם חכמה וטובת לב… רק שתחגגי שמונה עשרה, בסדר? רק שתהיה מאושרת, אני תמיד בעדכם.
עכשיו, כשרואה את אחותו מאושרת, אלעד יודע שלא יכלה לבחור טוב יותר.
מזל טוב, הוא אומר ומחבק את נועה. אני שמח בשבילכם באמת.
נועה נטפלת אליו, עדיין לא מאמינה שזה אמיתי. היא מרגישה כאילו כל העולם השתנה יחד איתה. מרחוק, על אדן החלון, נשמע ריטון מרוצה של החתול המחייך…
******************
באחד ממסדרונות תל השומר, יושבת נועה על כיסא פלסטיק קר. הקירות צבועים בגוון דהוי, האור בחוץ אפרפר. היא מביטה קדימה, עיניה ריקות רואה לא את הלינוליאום ולא את הרופאים החולפים, אלא מרחק שאיש לא רואה.
ידה שמוטה על בירך, הבגדים מרושלים, השיער המבולגן נופל ברפיון. היא נראית כמו בובה שבורה. ברגעים חוזרים במוחה תמונות מאתמול: היא ודויד ליד השולחן, מזיזים סקיצות של עיצוב חתונה, מתווכחים על צבע הסרטים והוא צוחק, מבטיח שיהיה מושלם… והיום, דויד איננו.
הכול קרה כל כך מהר, כל כך מיותר. נהג אחד איבד שליטה, עירב שלושה רכבים כולם נהרגו. דויד, שתי בנות נוספות וגם הנהג. ברגע אחד הכול התפרק, העתיד נעלם.
את הדממה שובר קול צעדים. אלעד ניגש, פניו חיוורים, עיניו אדומות מדמעות בלתי-נשפכות. הוא מתכופף ומחבק את כתפיה. ידיו רועדות, אבל נאחזות.
נוע? קולו חלש ונמוך, כמעט לוחש נוע, דברי איתי. בבקשה.
נועה מפנה אליו את פניה. עיניה יבשות, אבל כואבות עד עומק הלב. היא מביטה מעבריו, כאילו מנסה להסתכל על מקום בלי גישה.
על מה לדבר? עונה בקור, כאילו מדברת אוטומטית.
אלעד שותק, מנסה למצוא מילים שאינן פוגעות.
על מה שתרצי, הוא מחזיק חזק יותר תגידי מה את מרגישה. תבכי, תוציאי הכול! אל תישארי לבד!
נועה מחזירה בראש. שפתיה רועדות, אבל דמעה לא יורדת.
אני לא יכולה. אומרת בשקט. אין לי דמעות. ואין לי חשק לחיות.
המילים כבדות, כמו עננים כהים בחוץ. אלעד עוצם עיניים, אוסף את עצמו. הוא חייב להיות חזק בשבילה.
לאחר מכן, נועה שוקעת בדממה. שום מגע, שום שאלה היא פשוט יושבת באותה תנוחה, קפואה. גם כשרופא נכנס לבדוק אותה לא מגיבה.
בסוף נותנים לה זריקה. בהדרגה העולם מיטשטש, הגוף כבד, המחשבות מתמסמסות כמו דיו במים. שינה טרופה יורדת עליה, לא מנחמת, לא מרפאה.
כשהיא פוקחת עיניים, היא כבר לא בבית החולים, אלא בחדרה שבמושב. הווילון המוכר, מדף הספרים, תמונה ישנה. כולם מוכרים, ויחד עם זה זרים.
היא רואה את אלעד יושב בספה, קמור, עייף, עיניו נפוחות. הוא מדבר בשקט עם אמא שחזרה מהעבודה. פניה חיוורות, ועיגולים כהים תחת עיניה, אבל קולה תקיף ונחוש.
…אני דואגת לה, לוחש אלעד. נועה תמיד אהבה רק אותו. מה יהיה עכשיו?
הזמן ירפא עונה האם, בלי הרבה אמונה. היא מבינה שגם לעצמה קשה להאמין בזה. אנחנו נשמור עליה, היא מוסיפה, מנסה להשתכנע יחד עם בנה.
נועה שומעת הכול. היא לא מסוגלת לענות, רק עוצמת עיניים ומעמידה פנים שישנה. אין לה כוח להגיב לטוב הלב הכאב לא עובר, הוא רק מסתתר מתחת לשכבת עייפות.
אלעד מתרחק חרש, האם נשארת ליד המיטה, מלטפת ברכות את ידה של נועה. בחדר שוב שקט רק תקתוק שעון ונשימות רכות נשמעות…
******************
תשעה ימים… ארבעים ימים… הזמן עובר באיטיות נוראית, דביק ועמוס. כל הזמן הזה, נועה כמעט לא זזה. יושבת על אדן החלון הרחב בחדרה, ברכיה צמודות לבית החזה ומבטה ריק החוצה.
המבט שלה נעצר על הספסל הישן מתחת לאלת המושב. שם, באותו ערב ספטמבר חמים, דויד המקומט סוף סוף שאל אותה אם תינשא לו. היא זוכרת הכל את הידיים שרעדו, את המשפטים שהתבלבלו לו בפה, את האומץ שהתפרץ פתאום. היא צחקה מאושר מיד ואמרה “כן” אפילו לפני שסיים לשאול.
עכשיו, הספסל ריק וקר. המושב כבר שלכת, החצר נטושה החורף מזמן הגיע, אבל נועה בקושי מרגישה. הזמן עצר לה.
נוע, בואי תאכלי, אמא לוחשת, נוגעת בכתפה.
אצבעותיה הקרות לא מצליחות להפשיר את נועה. אמא מסתכלת עליה בעיניים מלאות דאגה וכאב, אך מתאפקת לא לבכות.
לא רוצה, עונה נועה בקור שקט, בלי להביט אפילו.
את חייבת קצת. אתמול לא אכלת כלום. את צריכה כוחות.
בשביל מי? היא סוף סוף מביטה באמא, עיניה ריקות. אני לא חייבת כלום לאף אחד.
אמא נעמדת דומם, המילים חותכות. בסוף היא נאנחת, משיבה כתפיים ויוצאת מהחדר.
במסדרון אלעד מחכה לה. הוא מבין ורק מנענע בראשו.
דיברתי עם הרופאה, אמא לוחשת. אנחנו צריכים עזרה מקצועית. אי אפשר לבד.
אלעד מהנהן. הוא הרגיש את זה מזמן. לראות את אחותו כבויה, שבורה בלתי אפשרי. “אני אתקשר לד”ר בן-דוד,” מבטיח. “היא אמרה שתעזור אם יהיה קשה.”
אמא מסתכלת לעבר חדרה של נועה. הילדה שלה פשוט יושבת ונשתלת בחלון, כמו קפאה בזמן.
כשחושך מוחלט בחוץ ולבנה בוהקת עולה על החלון, נועה סוף סוף זזה. רגליה בקושי סוחבות אותה היא כל כך נחלשה. היא מתפשטת, נשכבת במיטה ועוטפת את עצמה בשמיכה עד הראש.
השקט כבד. רק קולות קלושים מהחדר ליד. נועה עוצמת עיניים ומקווה לשינה. השינה לא מגיעה ברכות.
היא חולמת על דויד. הוא עומד מולה, כמו שהיה מחייך, בחולצת הסווטשירט האפורה. אבל הפעם פניו חמורים.
נועה, קולו חזק וברור תסתכלי על עצמך. מה את עושה לעצמך?
היא רוצה להגיד משהו, אבל לא מצליחה. הוא ממשיך:
ראית את עצמך? הזנחת הכול. אסור!
נועה מנסה לגעת בו אך היד עוברת דרך האוויר. הוא רק דמות, זיכרון.
אני… אני לא יכולה בלעדיך, היא לוחשת, הדמעות צורבות.
את יכולה, הוא עונה בתקיפות. את תמיד היית חזקה. את חייבת להמשיך. שמעת? להמשיך.
הוא מתקרב, ולרגע נדמה לה שהיא ממש חשה את לחיו החמה.
עוד יחכו לך ימים טובים. גם קשים. ככה זה. רק אל תוותרי. אני כאן, בין הכוכבים, רואה הכל. ואם קשה לך, פשוט תקראי לי. אני אעזור.
נועה מתייפחת, מנסה להחזיק אותו, אבל הדמות נעלמת, הופכת שקופה יותר ויותר.
אל תלך! היא צועקת, מושיטה יד, בבקשה!
אבל הוא כבר נעלם. רק לחש נשאר:
תבטיחי לי תמשיכי לחיות.
היא מתעוררת בבת אחת, באותו חדר, אור הלבנה על הרצפה. הכרית רטובה מדמעות, הלב פועם חזק.
בלי שליטה, היא צורחת. תוך שניה אלעד ואמא נכנסים לחדר.
נועה, מה קרה? אמא מתקרבת, אוחזת בידיה.
מה כואב? איפה? שואל אלעד.
נועה שותקת. היא יושבת מכווצת, מתייפחת חרש. דמותו של דויד, עינו החמות האחרונות ומילותיו עדיין מהדהדות.
תבטיחי לי, חוזר וקולו בראשה.
ובתוך כל הדמעות והכאב היא עונה:
אני מבטיחה.
אמא אוחזת וחובקת אותה, ואלעד עומד לצידה. הם לא יודעים מה לומר אבל פשוט נמצאים שם.
ונועה, כשפניה טמונות בילק המוכר, מנסה להבין איך ממשיכים? איך שורדים, אוכלים, מחייכים בלעדיו? אבל עמוק בלב, כבר נובטת מחשבה רפה: אם הוא האמין בה וביקש היא צריכה לנסות.
לפחות למענו.
******************
באחד הערבים, המשפחה יושבת יחד בסלון. אמא מגישה תה, אבל איש לא שותה. כולם מבינים צריך לקבל החלטה.
אני חושב שכדאי שנעבור דירה, אלעד פונה בשקט אל נועה. כל פינה פה רק מזכירה לך אותו. לכל מקום יש זיכרון.
נועה יושבת בכורסה, ברכיה קרובות לחזה. היא לא עונה, לא מתנגדת. רק מביטה החוצה בגשם היורד, מטשטש את מראות הבית. פניה חיוורים, אבל מבטה כבר לא מת.
יהיה קל יותר בעיר אחרת, אומרת אמא, מניחה ידה על ידה. מקום חדש, אנשים חדשים, והתחלה טרייה.
לאן? שואלת נועה בשקט. קולה עדין, לא ריק כבר.
יש לי חבר בפתח תקווה, יש שם עבודה ואפשרות לדירה, מסביר אלעד.
אמא מוסיפה, אפשר למצוא לך מכינה טובה, ונעזור לך להשתלב. מה שחשוב זה שתבריאי.
נועה חושבת. כל התמונות עם דויד ליד הספסל, בבית הספר, ברחוב המוכר כל פינה מזכירה. הכאב לא עוזב, רק גדל כאן.
בסדר, היא אומרת לבסוף. נעבור.
המילים כבדות, אבל זו ההחלטה הראשונה שהחליטה בעצמה מאז האסון.
הימים שאחר כך עוברים באורזים. נועה לא משתתפת כמעט רק מביטה במשפחה מפנה, מנקה, אורזת. לפעמים היא מחזיקה חפץ קטן, כמו מחזיק מפתחות שדויד קנה, תמונה ישנה, כרטיס לקולנוע ומביטה בו ארוכות לפני ששמה בקופסה.
ביום המעבר עולה למרפסת. מביטה בפעם האחרונה על החצר שנחרתה בליבה, מרגישה שוב כאב, אבל לא נותנת לעצמה להישאב אליו. “אני אתמודד,” היא מבטיחה לעצמה.
העיר החדשה, פתח תקווה, מקבלת אותם בשמיים מעוננים ורעש תחבורה. הדירה גדולה ובהירה, מלאה אור. נועה עומדת ליד החלון, מביטה על הרחוב החדש, האנשים. הכול זר, וזה דווקא מרגיע אין זיכרונות. אפשר להתחיל משהו אחר.
בהתחלה קשה. בבקרים נועה לא מרגישה שמדובר בחייה. היא מתגעגעת למושב, לחברות. לפעמים בלילות דויד מגיע אליה בחלום. בבוקר, עיניה דומעות.
אבל הזמן עושה את שלו. פתאום היא שמה לב לפרחים הראשונים בפארק, לקפה ליד הבית בו הבריסטה מחייך אליה אחרי כמה ביקורים.
אלה צעדים קטנים, אבל הם עוזרים. דויד תמיד בלב, היא יודעת. להמשיך לחיות זה לא לבגוד בו, זה להגשים את מה שביקש.
נועה הולכת למכינה, עוזרת לאמא, לפעמים מטיילת עם אלעד בשדרות העיר. כל יום קשה, אבל יש בו משהו חדש. לא במקום מה שהיה, אלא נוספת לו שכבה חדשה.
ואיפשהו עמוק בפנים, היא מרגישה הוא רואה אותה.
והוא גאה בה.
כי היא מחזיקה.
כי היא פשוט ממשיכה לחיות.
