הכול התחיל כמו תכנון רגיל של חופשת קיץ. אני ורעייתי, עם הקיה המשומשת שלנו שכבר איתנו שנים, תכננו מסע לאילת יותר מאלף קילומטרים לכל כיוון, וההתרגשות של הדרך הייתה באוויר. תמיד אהבנו טיולי רכב בישראל החופש לבחור את היעד, לעצור איפה שמתחשק, לסטות מהדרך הראשית ולגלות פינות נסתרות. בלי לחץ של לוחות זמנים, בלי ילדים בוכים ברכבת לילה או עיכובים בטיסות.
אבל הפעם עשינו את הטעות שיתפנו בתמימות את החברים בתוכניות.
זה קרה בארוחת שישי אצל חברים, כשכל מיני אנשים התאספו. בלי לשים לב פלטתי שבעוד שבועיים אנחנו נוסעים לדרום, ברכב שלנו.
“איזה תאריכים אתם נוסעים?” שאלה אורית, שישבה בצד השני של השולחן, ויואל בעלה הצטרף בהתלהבות.
לא מדובר היה על חברים קרובים, אלא אנשים שמדי פעם יוצא להיפגש איתם באירועים.
“אנחנו יוצאים בראשון, בחמישה עשר בחודש,” עניתי, לא חושד בדבר.
“גדול! בדיוק מתאים לנו,” יואל התחיל להתלהב והשאיר את המזלג על הצלחת. “החופשה שלנו גם מתחילה אז. רצינו לקנות כרטיסים לרכבת, אבל הכול מלא כבר, נשארו רק מושבים ליד השירותים. אפשר להצטרף אליכם? נתחלק בדלק חצי-חצי, יהיה הרבה יותר כיף! מבטיחים לא לריב ולא לעשות בלאגן.”
הסתכלתי על אשתי המבט שלה היה ברור: אין מצב. אבל בלית ברירה, התחלתי לגמגם שהמושב האחורי כבר מלא, שיש לנו קצב איטי ואנחנו אוהבים לעצור הרבה.
“עזבו שטויות, רק מזוודה אחת קטנה לשנינו,” המשיך יואל. “גם ככה הדלק בארץ הזהב, והנה חיסכון לשני הצדדים. אתם ממש מצילים אותנו!”
ובסוף, התרצינו. הטיעון הכלכלי הכריע וגם לא היה לנו נעים לסרב להם לפרצוף. טעינו ועל כך נשלם בשבועיים הבאים.
“אל תעשה טובה אם לא רוצה להסתבך”
קבענו להיפגש בחמש לפנות בוקר מתחת לבית שלנו. אנחנו היינו מוכנים בזמן, הבגאז’ מסודר בקפידה עם התיקים שלנו, מים, ציוד, שמיכות. יואל ואורית איחרו כמעט ארבעים דקות.
“סליחה, המונית איחרה,” אמרה אורית בלי התנצלות, וגררה מזוודה בגודל מקרר קטן ועוד שלושה תיקים עם נשנושים.
“סיכמנו על מינימום דברים,” כבר לא התאפקתי.
“טוב, היא אישה, צריכה בגדים להחלפה,” צחק יואל.
התחלנו לשחק טטריס כדי לדחוף את הדברים שלהם. אחרי שעה התחיל הסיוט אורית התלוננה שחם לה, אז שמנו מזגן על הכי חזק, עשר דקות לאחר מכן יואל קפא. המוזיקה שלי לא התאימה להם. כל דקה עצרנו לשירותים, לקפה, לרגליים תפוסות, לסיגריה.
הלו”ז שלי, שבניתי בקפידה כדי להימנע מהפקקים בכביש 6 וכביש הערבה, התרסק לחלוטין. במקום כמה עצירות קצרות, הפכנו למונית שירות.
ואז השיא בתחנת דלק.
תדלקתי מלא, עלה לי 350 ש”ח. חזרתי לרכב, יואל כבר נגס בלחמנייה.
“מה, עושים חשבון?” רמזתי למעבר כסף.
“עזוב, נסכם הכול בסוף הדרך שלא נתבלגן עם עודף,” נפנף.
לא אהבתי את התשובה, אבל אשתי לחשה: “שתוק, זה יסתדר אחרי שנגיע.” שתקתי. גם כבישי האגרה שולמו על ידי הם אפילו לא שאלו כמה עלה.
כל הדרך הם אכלו את הסנדוויצים שלהם, כל פיר נפל על המושב, וכשביקשתי לשמור על ניקיון, רק חייכו: “עזוב, זה רק רכב, תעביר שואב בסוף.”
הגענו לאילת באמצע הלילה עייפים, אבל בעיקר מותשים מהחברה.
“אנחנו לא מחויבים לכלום”
בבוקר, אחרי שהתאוששנו מהנסיעה, נפגשנו שוב במטבח של הצימר. שלפתי את הדף שרשמתי בו את כל ההוצאות.
“ובכן,” פתחתי בשקט, “דלק 1,200 ש”ח, כבישי אגרה 250 ש”ח. סך הכול 1,450. חצי זה 725 ש”ח עליכם.”
יואל נתקע עם התה בגרון ואורית פתחה עיניים.
“מה? 725 שקל? רציני?” שאלה.
“בדיוק ככה,” עניתי. “סיכמנו שהוצאות חצי-חצי.”
יואל הרחיק את הכוס והכריז: “אתה הרי נסעת בכל מקרה! את הכסף היית מוציא לבד איתנו או בלעדינו. הרכב שלך, התדלוק שלך, אנחנו רק תפסנו מקום פנוי.”
“רגע,” התעצבנתי, “תיאמנו מראש. גם סבלתי חוסר נוחות, העמסה, עצירות בגללכם, וכל זה כדי שתשלמו לפחות חלק.”
“איזה חוסר נוחות?” נעלבה אורית. “היה ממש כיף! חשבנו שזה בקטע חברי. אם היית אומר שנצטרך לשלם, היינו מוצאים מישהו ב’קארפול’ או ‘בלבקר’.”
“בעל רכב אחר היה זורק אתכם בתחנה על הפירורים והבכי,” לא התאפקה אשתי.
“יודע מה,” סיכם יואל. “אנחנו יכולים לשים אלף, גג אלף חמש מאות, רק בשביל הכבוד. לשלם חצי על מה שגם ככה היית עושה לא הגיוני. אין לנו תקציב לזה.”
קמתי.
“עזבו, לא צריך כסף. קחו את זה כתודה ממני. אבל בחזור תמצאו לעצמכם איך להתמודד.”
“מה זאת אומרת?!” קפץ יואל. “אין לנו כרטיסים! הרי סיכמנו הלוך-חזור!”
“סיכמנו על תשלום הוגן. אתם הפרתם את התנאים תבלו, ובהצלחה.”
חופשה לחוד וחזרה הביתה
עשרת הימים הבאים כמעט לא באנו במגע, למרות שישנו באותו כפר נופש. ראינו אותם פעמיים בים הם הפנו את הגב בהפגנתיות.
בערב לפני החזרה, קיבלתי מיואל הודעה: “יאללה, די עקשנות. ניתן שלושת אלפים על שניהם, הלוך-חזור. בואו ביחד, אין לנו כרטיסים, לאורית קשה באוטובוס היא סובלת מבחילות.”
לא עניתי.
התארגנו בשקט, העמסנו את הדברים, בדקנו שמן ויצאנו לכיוון המרכז עם הזריחה. הדרך חזרה הייתה עונג צרוף: המוזיקה שלנו, עצירות איפה שנרצה והשקט המיוחל.
אחר כך, שמענו מחברים משותפים שנהפכתי ל”אדם לא בסדר”, שנטשתי “חברים” במצוקה על כמה גרושים. יואל ואורית חזרו באוטובוסים עם שלוש החלפות, השקיעו הרבה יותר כסף, והיום הם מספרים עלינו דברים לא מחמיאים.
אבל אנחנו הרווחנו לקח יקר. מאז, כשמישהו רומז בעדינות “אתם נוסעים, נכון? אולי תקפיצו?” אני עונה באדיבות אך בתקיפות: “מצטערים, אנחנו אוהבים לנסוע לבד.”
יש מקרים שבהם לעשות טובה לאחרים משמעו לא לעשות טובה לעצמך. שתשמרו על גבולות ותזכרו לדאוג גם לעצמכם.
