הכול התחיל כמו עוד תכנון רגיל של חופשת קיץ בארץ. אני ונועה, אשתי, עם הקרוסאובר הוותיק שלנו, מסלול של יותר מאלף קילומטרים לכיוון אחד, והתחושה המתוקה של הדרך שמצפה לנו. תמיד אהבנו טיולי רכב, בעיקר בגלל תחושת החופש: לבחור את הקצב, לעצור מתי ואיפה שבא לנו, לסטות למסלולים צדדיים בלי תכנונים מראש. בלי שעות יציאה ברכבת, בלי תינוקות צורחים בתא הסמוך, ובלי חשש לדחיות בטיסות.
אבל הפעם עשינו טעות שכבר שנים לא עשינו ושיתפנו קצת יותר מדי אנשים בתוכניות שלנו.
זה קרה במפגש משותף אצל חברים, עם חומוס וטחינה על השולחן, כשהרמתי כוס ואמרתי בחיוך שנוסעים עוד שבועיים לכנרת, עם הרכב כמובן.
אוי, מתי בדיוק? קפצו מיד מנגד שמעון ולירון.
הם לא היו חברים קרובים, סתם היכרויות מהמעגל הרחב.
ב-15 בחודש יוצאים, עניתי בלי לחשוב פעמיים.
רגע, זה בול מתאים לנו! שמעון נדרך, הניח את הכפית. חיפשנו איך להגיע, אבל כל הכרטיסים לרכבת נגמרו ונמאס כבר מטרמפים אולי ניסע איתכם? חצי-חצי על הדלק, וגם לחברה זה עושה טוב. אנחנו זורמים, לא עושים בעיות.
הבטתי על נועה, עיניה אמרו הכול: “בשום אופן לא”. התחלתי להתפתל, מסביר שהרכב כבר מלא, ואנחנו אוהבים לנסוע בנחת ולעשות הרבה עצירות.
שטויות, יש לנו טרולי אחד בלבד, התעקש שמעון. ובקשר לכסף, דלק היום יקר בטירוף, וחצי-חצי זה קל על הכיס. תעשו חסד, אנחנו הרי לא זרים.
וכמובן, התרצינו. הארגומנט הכלכלי הכריע, וגם היה לא נעים לסרב בפנים. חולשת אופי פשוטה, אבל זה עלה לנו ביוקר בשבועיים הבאים.
“אין מתנות חינם”
קבענו להיפגש מתחת לבניין שלנו בחמש בבוקר. נועה ואני כבר למטה, הבגאז’ מסודר: תיקים, מים, כלי עבודה, שמיכות. שמעון ולירון דילגו באיחור של ארבעים דקות.
המונית התעקבה, לירון זרקה בהיסח הדעת, גוררת מזוודה בגודל מקרר קטן ועוד כמה שקיות עם אוכל לדרך.
קבענו לנסוע רק עם מעט דברים, נכנעתי וסיננתי.
שחרר, היא בחורה, היא מחליפה בגדים, שמעון צחק.
היה צריך להעביר את כל הציוד שלנו כדי להדחיק את תיקי הענק.
שעה לתוך הנסיעה הסיוט התחיל. לירון חם הפעלנו מזגן חזק. עוברות עשר דקות, שמעון רועד מקור. השירים שלי לא התאימו, כל שיר הורד. ואז התחילו אינסוף העצירות: שירותים, קפה, רגליים נרדמות, לעשן.
התכנון שלי, שבניתי במיוחד כדי לעבור את כל הפקקים בלי להיתקע, התפרק. במקום לנסוע ברוגע, הפכנו למונה שירות בדרכים.
ואז, השיא: עצרנו לתדלק.
מילאתי דלק ב-350 ש”ח, חזרתי לאוטו שמעון בינתיים זלל בורקסים בתחנה.
מה, מחלקים עלויות? שאלתי.
עזוב עכשיו, בסוף נחשב הכול ונסתדר, מה הלחץ? נפנף ביד.
זה כבר הרגיש לי לא בסדר, אבל נועה לחשה לי: “די, עזוב, נגיע נסתדר”. שתקתי גם כששלמתי על כבישי אגרה, מבלי שהם בכלל שאלו כמה יצא.
הם אכלו חצי מהדרך, הפירורים עפיים על המושבים. כל הזמן חייכו דרך כל בקשה: “לא נורא, תעביר שואב אבק אחכ”.
הגענו לכנרת עמוסים, לא רק מהדרך אלא פשוט מעצם החברותא.
“מה, בסך הכל נסענו איתכם”
בבוקר אחרי, נפגשנו במטבח של הצימר. פתחתי את הפנקס שלי, שם רשומים כל ההוצאות.
טוב, אמרתי בשקט. דלק: 1,200 שח. כבישי אגרה: 250 שח. סהכ: 1,450. לחלק לשניים 725. עליכם.
שמעון כמעט נחנק מהתה. לירון פערה עיניים:
מה, שבע מאות? זה רציני?
הכי רציני שיש. זה מה שסיכמנו, עניתי רגוע.
הוא הוריד את הספל, והגיב:
תשמע, ממילא הייתם נוסעים! שים לב טוב לא בזכותנו שילמת דלק. פשוט ישבתם באוטו, וגם אנחנו. מה ההיגיון בחצי חצי?
עצור, התחלתי להתרתח. הכל קבענו מראש. סחבתי עוד תיקים, עצרנו איפה שביקשתם, קיצרנו את המסלול שלי אתם משתתפים בהוצאות.
לא קרה כלום, היה יחסית כיף, לירון גלגלה עיניים. חשבנו שזה בשביל החוויה, לא ביזנס. היית אומר מראש היה לנו יותר זול לקחת טרמפ אחר.
נהג אחר היה זורק אתכם בשולי הכביש מהרעש והפירורים אמרה נועה, לראשונה בקול.
תראה, סיכם שמעון. יכולים לתת נניח מאתיים, שלוש מאות, סתם כזה, סימלי. אבל לשלם חצי? בלתי הגיוני. תכננו תקציב.
קמתי.
עזבו כסף, מתנה מאיתנו. אבל חזור אתם חוזרים לבד.
מה? שמעון קפץ מהכסא דיברנו על הלוך-חזור!
דיברנו על שותפות מלאה. אתם לא עמדתם. מאחל לכם נסיעה טובה.
חופשה לחוד, כביש לחוד
בימים שאחרי כמעט לא התראינו. כמה פעמים נתקלנו על שפת הכנרת, הם הפנים לקיר.
יום לפני החזרה, שמעון השאיר הודעה: “יאללה, בוא נתפשר, שלושת אלפים שנינו, לשני הכיוונים. אולי תעשה לנו טובה, אין לנו כרטיסים, לאוטובוס קשה ללירון יש בחילות”.
לא עניתי.
התארגנו בשקט, העלינו את הציוד, בדקנו שמן ויצאנו בזריחה. חזרה שקטה, מוזיקה שלנו, רגעים שקטים ותחושה שהפעם זה שלנו בלבד חופשה אמיתית.
אחר כך, גיליתי מכל מיני חברים משותפים אילו סיפורים שמעון ולירון מספרים. שאני “בן־אדם לא טוב”, ש”עזבתי חברים בצרה בצפון” בגלל כסף קטן. הם חזרו באוטובוס עם שלוש החלפות, עלו להם פי שלוש, ומאז לא מפסיקים ללכלך.
אבל בשבילי זה היה שיעור. היום, אם מישהו מרמז: “אתם יורדים לצפון, אפשר טרמפ?” אני עונה בחיוך: “סליחה, אנחנו אוהבים לנסוע לבד”.
