הבשורה על לידת בתו תפסה את דן שטיינברג בדיוק במשרד הנגרייה בנהריה, ביום שבו חילקו את המשכורות. העובדים כבר לקחו את השקלים שלהם ויצאו, דופקים בדליים ריקים, ורק דן עוד עמד בכניסה, מהדק בידו כמה שטרות מקומטים.
נו באמת, איזה בלאגן, לחש דן לעצמו וירק הצידה. ביקשתי מאשתי, גלי, שתלד בן. מה, היתה חייבת לבוא לי עם בת?
הכעס עלה בו, כלפי גלי, אשתו. עד כדי כך שלרגע לא רצה לשוב לדירה הריקה, שם אפילו קול של אשה כבר לא יישמע. בזמן שגלי התמודדה לבדה עם התינוקת החדשה בבית החולים בגליל המערבי, דן אסף את חפציו לשקית קנבס פשוטה, שם לשם בגדים נקיים וחתיכת לחם, ויצא אל אמו במושב מעבר לנהר זיו, שמונה קילומטרים מהבית שלו.
גלי, שבה אחרי שבועיים הביתה עם בתה הבכורה, פתחה את הדלת והתבוננה בחדר, נקי ומסודר יותר מהרגיל (כנראה דן עוד ניסה לעזור לפני שעזב). היא הניחה את התינוקת במיטתה וישבה לידה, כורעת ראש על הידיים ודמעות שקטות זולגות על הלחיים. הקטנה, גוש אדום ובוהק עם פוני משונה בעורף, ישנה בשקט, מדי פעם משמיעה מציצה בזווית הפה. גלי הביטה בה וחשבה במרירות, “מי היה מאמין, ילדה שלי. אולי את היית הסיבה שהוא עזב?”
דן, גבר גבוה ורחב כתפיים, עם לסת מרשימה ואופי שמכונה אצלנו “קשה”. לא אהב שמתנגדים לו. קבע לעצמו שבנו הבכור חייב להיות בן יורש. במשפחה שלו הוא היה הצעיר, אחרי שתי אחיות, ותמיד חש כאילו כל המסורת מונחת על כתפיו. ואז בת. “נטל מיותר”, חשב לעצמו.
אמא של דן ניסתה לדבר על לב בנה, לשכנע אותו לשוב, אבל הוא התעקש: “עד שהיא לא תסדר את הילדה במקום אחר, לא חוזר”. ואותם שמונה קילומטרים הפכו לפרספקטיבה שלא ניתנת לחצייה עבור גלי.
גלי, שהחלה להתאושש מהלידה, חזרה מיד לעבודה לא דיברו אז הרבה על חופשת לידה. צריך היה לטפל בבית וגם לצאת לרפת. מתוך תקווה שאולי תשמח את דן, ואף תמתיק את לבו, קראה לבת שירה שם שגם מזכיר שם גברי. הילדה גדלה בריאה, שקטה. לא בכתה, לא דרשה הרבה. כבר בגיל חצי שנה התיישבה לבד, ובשנה וחצי התרוצצה בבית עם סוס עץ שנתנה לה השכנה. בגיל שנתיים כבר קשקשה ולא הפסיקה, מהירה כמו “רוח”, כפי שסבתה אמרה.
גם בגן שירה כך קראו לה כולם נהפכה מיד למנהיגה. מהירה, חזקה, דעתנית כל הבנים פינו לה מקום. בגיל שלוש יכלה להעמיד במקום ילד בן חמש שרצה לקחת ממנה את הכף. האישיות שלה התגלתה: לא היתה הולכת סתם לכל אחד, ולא תמיד הקשיבה למבוגרים. התרוצצה בחצר בבגדים טלאים, חמושה במקל ערבה, ומשיגה קורבנות מן הדיר.
בינתיים, דן מצא נחמה אצל גרושה מהשכונה נורית, אישה עסיסית ושובבה, כבר היו לה שני ילדים. הוא הלך אליה לעתים, בעיקר מהשעמום, והיא התחילה למשוך אותו אליה בנחמדות. “אני אוליד לך ילד, דני”, הבטיחה “הכי מוצלח”. “רק שיעבור בן”, רטן, אבל כבר לא כל-כך רועש, כבעבר.
אך הזמן עבר ונורית לא נכנסה להריון. אולי ניסתה אך לשווא. דן החל להזעיף פנים: “שנתיים איתה וכלום”. גדל החשק לילד חילוף, במיוחד כאשר שמע מילים מהכפר: שירה שלו “חבל על הזמן” חזקה, ערנית, לא נופלת משום בן.
אמא של דן שוב לחצה: “לך תראה את הילדה, דן. היא דם מדמך”. אולי לא היה הולך, אלא שגילה באקראי לולאות של עשבים מיובשים אצל נורית, התגנבה אליו המחשבה: “אולי מכשפה הולכת כאן?”. הוא עזב מיד, לא שומע את קריאות נורית שהכל בעבור בריאות.
אחרי כמעט ארבע שנים נכנס דן בשובו הביתה, לראשונה רואה את בתו. ילדה רזה, עם תלתלים פזורים, בשמלה דהויה, עומדת בסלון ובוחנת אותו בחשדנות. לא התקרבה כשהושיט לעברה עוגיה מכיסו.
תראה איך היא מסתכלת, רטן, לא נעים תחת מבטי הילדה.
גלי, מאושרת מהשיבה, החלה לסנן:
מה אתה, דני! רק מילה טובה אמרתי עליך, חיכיתי שתחזור, אנחנו לא זרים.
גלי אהבה אותו, למרות הקשיחות. ואיזו קשיחות אכזריות. דן, גבר שתקן ועקשן, נהג להטיח אגרוף בשולחן אם לא מצא חן בעיניו דבר אף איים להכות. לא עבר זמן והרשה לעצמו גם זאת.
כשהיתה שירה בת חמש, הבינה הרבה מוצאת מקלט ליד אמא כשהאב מביט בזעף, מהדקת אגרוף קטנה ומתגרה:
איזה רשע! אני אתפוס אותך!
הילדה, שובבה וחזקה. דן התרגז, כי ראה בה חלק מהמרד שכל חייו ניסה להדחיק בעצמו.
דן נרגע רק כשלגלי נולד בן, ושמו יואב. כל טיפול ביואב נפל על שירה היא האכילה, שיחקה, החליפה, סחבה אותו על גבה.
דן שמח, אבל שמחתו כבדה ומופנמת. המשיך לכעוס על המשפחה, כאילו כלום לא השתנה.
גלי השתתקה, מוכנה לסבול הכל רק שלא ירים יד.
שירה כבר בת שבע לא פחדה. רגליים תקע ברצפה וצעקה:
אני אביא לפה את השוטר ממרחב גליל!
דן כמעט התפרץ:
מי את שתאיימי?
ניסה להכות אותה, אך שירה ברחה והבטיחה שלא תשתוק. ניסיון להכותה, והיא רק הידקה שפתיים, נשכה את הסינר, בלי דמעה. למחרת באמת הופיעה השכנה השוטרת.
גלי השתוממה לא תיארה לעצמה את עקשנות בתה. עתרה בפני השוטרת:
מה, אסור ללמד את הילדה חינוך? לדני בעלי תעודות הצטיינות, עובד מסור…
השוטרת הזהירה:
גליה, תדעי דיווח כזה עלול לעלות לראש המועצה. אז תקבלי אזהרה בינתיים.
דן הוריד את הראש, עושה עצמו מתבייש:
עד כדי כך, שוטרים בבית, מי ישלוט פה אם הילדה תקבע?
מאז החל דן להיזהר עם שירה. לא מפחד פשוט עירני. לעיתים הביט בה בזעם, לחש “פרא אדם…”.
כשגלי הרגישה שהסופה חלפה, הרתה שוב. נולדה שוב בת, רוני.
דן בקושי התייחס אל רוני, עוד בת שנוספה. גלי כבר העבירה את רוב הטיפול לשירה: “את כבר יודעת, תשגיחי על רוני, תחליפי חיתול.”
שירה שבה מהלימודים, עשתה במהירות שיעורי בית, אכלה משהו ורצה לרוני. ואם אמא בעבודה גם כיבסה. דן, שראה שהבת הגדולה שוב עמוד התווך של הבית, לא העיר, לא הרים יד, ונזכר במפגש עם השוטרת.
שירה גדלה עד כיתה ח’. כשהשלימה את בית הספר, הודיעה: “אני נוסעת לחיפה ללמוד.” דן סמוק. שיערותיו הזדקפו.
ומה תאכלי שם? צרח. תמיד רק דאגנו לך.
שירה כבר בת חמש-עשרה. חזקה, בריאה, אסרטיבית מהמעטות שיכלו להסתדר מול הבנים הכי חזקים. אפילו בתיכון חששו לפעמים מהאגרוף שלה. מורה לספורט העיר:
שירה, היית מסתדרת בהיאבקות…
לא מעניין, גימגמה.
ואבא? הביטה בעיניים שלו:
אמרתי אני נוסעת.
לא תראי פיוט! הזהיר דן. תזכרי, כסף לא תקבלי!
לא מבקשת. אתה תטפל בקטנים, אבאל’ה…
מה? חוצפנית!
הרים חגורה, התקרב. שירה כבר ליד התנור, מרימה מוט:
תנסה. אני לא מפחדת!
גלי התפרצה ביניהם. דן, רואה את שירה אוחזת מוט ביד יציבה, הבין: היא לא תיסוג. ויתר ויצא נסער מהבית.
סעילך, לחשה גלי, איכשהו יסתדר.
גלי, תעזבי אותו כבר! פלטה שירה.
הילדה, מה את מדברת…
כמה שנים עוד תחיי כמו שפחה?
כולן כאן חיות כך, ענתה, מפויסה. רבו, חזרו, דן עובד, לא שותה, ילדים…
את רק תזהרי, הזהירה שירה. אם יפגע בך תכתבי לי.
אסור, לחשה גלי.
הוא חי כמו פרא, ואת כמו עובדת שלו. ככה חיים?
ככה זה.
טוב, אני לא נכנעת. אם לא אתקבל לא אשוב.
בינתיים שירה נסעה לעיר. תיק קטן, מעט בגדים, אוכל שגלי שלפה בסתר ועוד כמה עשרות שקלים מקומטים.
העיר קיבלה אותה ברעש ובבלבול. נרשמה למכללה להנדסה, בעיקר כי המשכה להתעניינות בכלים, מכונות והפטישים מהנגרייה. עברה את הבחינות בקלות.
באכסניה פגשה שותפה, טל, בחורה מצחיקה ממעלות. טל רק רצתה למצוא חתן סטודנט מהפאקולטה.
שירה, תראי איזה בנים יש כאן…! פנטזה מול המראה.
אני כאן בשבילו ללמוד, נאנחה שירה.
עבדה מנקה במפעל טקסטיל השכר מועט אבל חיוני.
טל נדהמה:
מתי את מספיקה? לימודים, ניקיון, עוזרת לכולן…
כבר התרגלתי.
אחד המרצים החדשים יואל רוזן, צעיר, מסודר, עם משקפיים. בשיעור הראשון בקושי הצליח להרצות. שירה קמה, שתקה את הרעש כולם נרגעו.
מאז טל לא הפסיקה להעיר:
בטוח מאוהב. ראית איך הסתכל?
הוא נשוי, מטומטמת.
מי יודע…
שירה מצאה את עצמה לעיתים נזכרת במבטו. חיוך, קול שקט. אפילו הדרך שבה תיקן את המשקפיים חיננה אותה.
יואל, מצידו, הבחין בנחישות שלה. מובילת כיתה, מצטיינת, בוגרת מהנורמה.
שירה לא ביקרה בבית כמעט. חגים, עזרה. יואב כבר בתיכון, רוני נערה. דן הצטנן כלפיה. היא מסייעת מדי פעם.
רוני: יש לנו אבא מצחיק! ואת… רעה!
תחייכו, צחקה שירה.
אחרי הלימודים עברה דירה, עם תיק, כמה בגדים, קצת כסף שגלי גנבה מדן עבור בתה.
עבדה, טיפלה בבתה, עזרה לאחיה, וכל המשכורת על הבית.
יום אחד, ליאת (השותפה) הודיעה התגרשה מבעלה “העשיר”, בן-אמא מפונק.
שירה, צדקת. לא הכסף חשוב האדם. אם הייתי מוצאת מישהו כמו יואל המרצה…
מה פתאום יואל? שאלה שירה.
פגשתי אותו בעיר. התגרש. גר לבד… ודווקא נראה טוב.
חשבונות מן העבר פתאום עלו. אבל לא אמרה דבר.
פגשה את יואל במקרה בבית קפה קטן. הוא מיושן, עייף, סיפור של גבר אחרי גירושין. התחילו לשוחח, שירה סיפרה על חייה, יואל על בנו, על כך שהוא בונה לבד בית בפרדס חנה.
ולמה את לבד? חייך.
כי ככה יצא, נאנחה שירה.
גם אני לבד, ענה. טוב שפגשתי אותך.
הזמין אותה לסופ”ש רצה להראות לה את הבית שהוא בונה בעצמו. הם טיילו, דיברו. פתאום קפצו גנבים יואל ביקש ממנה לעמוד מאחור.
לא, התעקשה, לקחה פטיש גדול ויצאה איתו מול הגנבים.
הם בהו בה, ונסו.
יואל לא שכח זאת ולא נשארו מחיצות. אחרי חודש ביקש ממנה להינשא לו.
החתונה היתה קטנה, יפה. המשפחה כולה הגיעה, כולל דן, שהתעקש שלא לבוא אך גלי הכריחה אותו.
יואל, נרגש, לחץ את ידי דן:
תודה על הבת שלך, דן. תודה.
דן, פעם ראשונה, חייך אל ביתו.
שמור עליה, לחש. קשוחה, אבל יש בה רוך, כמו אמא שלה.
הילדונת הקטנה, עיניה בורקות, קראה ליואל “אבא”.
לאחר החתונה, חייו של דן השתנו נהיה רך עם הילדות, החל פוגש את שירה יותר. היה מגיע לבקר, משחק עם הנכדה, משוחח עם יואל בשקט בגינה.
שירה, מתבוננת בהם, חייכה לעצמה. “הזמן עושה את שלו. כל המרירות נעלמה, רק הטוב נשאר”.
יום אחד, אחרי ששירה שתלה עצי רימון ולימונים מעשה ידיה, ישבו בגן: שירה, יואל ובתה. השקיעה האירה את השמים.
אמא, את מאושרת? שאלה הבת.
שירה הביטה במשפחה, בגינה, נזכרה בכל השנים, בלילות הקשים.
אני מאושרת.
יואל חיבק אותה:
גם אני.
הבת יצאה לשחק, הם נותרו לבד, מקשיבים לרוח בליל סתיו.
השקיעה דעכה ורק התחושה: הכל עוד לפני, העולם עוד מחכה. עכשיו כבר ידעה יהיה טוב, כי יש בית, כתף, ומישהו לאהוב.
