התקווה לא נעלמה בבת אחת. עברו להן שנים-עשר חודשים שלמים בלי אף ידיעה עליו… חיפשנו אותו בכל פינה אפשרית. תלינו שלטים, התקשרנו למכלאות, יום יום וכמעט בלי שעה מנוחה. לאט לאט הפסקנו להגיד “כשיחזור”, ובמקום זה, בלחש, התחלנו לומר “אם יחזור”. ואחר כך, ביום רגיל לחלוטין זה פתאום קרה.
שנה שלמה לא שמעתי שום דבר על החתול שלי. הסתובבנו בכל הארץ חיפשנו אותו בכל חצר, בכל שכונה, ביפו, בתל אביב, אפילו בראשון לציון. תלינו פלאיירים בכל עמוד, שלחנו תמונות בקבוצות פייסבוק. הטלפון לא הפסיק לצלצל: אולי מישהו ראה, מישהו יודע, אבל כלום. עם הזמן למדנו להתרגל לשקט שהשאיר בבית, לריק הזה שידע למלא תמיד.
התקווה לא נעלמה פתאום היא פשוט נשחקה, עוד קצת, ועוד קצת בכל יום. השיחה השתנתה מי שדיבר על “מתי” בהתחלה, הפך בשקט לדבר על “אם”. זה כאב, אבל למדנו לחיות עם זה.
ואז, דווקא ביום בלי שום סימן מיוחד, קרה הבלתי צפוי.
יצאנו אני ונויה, בתי, לטיול אופניים סתמי, בלי לחץ, ובעודנו עושים סיבוב בשכונה, ראיתי לפנינו חתול. משהו בצורת ההליכה שלו הקפיא לי את הלב. ללא מחשבה פשוט צעקתי: “גולן!”
הוא נעצר.
והסתובב.
הקול שיצא ממנו היה צרוד ועמוק ומלא בזיהוי. גל של התרגשות שטף אותי.
הוא רץ אלינו. זרקתי את האופניים ונעמדתי על הברכיים כשהוא קפץ ישר לידיים שלי. הוא תפס לי בחולצה, כאילו פחד להיעלם שוב. תחב לי את הראש לחזה, התפעם והרטיט, פולט גרגורים בקול ובו-זמנית רועד מהתרגשות.
שנה של נתק לא מחקו כלום. לא מבחינתו.
יש קשרים שלא נפרמים עם הזמן. הם מחכים, בשקט, בסבלנות. וכשהאהבה חוזרת הביתה היא יודעת בדיוק לאן לחזור.
היום אני יודע: אהבה אמיתית לא הולכת לאיבוד. היא פשוט מוצאת את הדרך חזרה, מתי שהוא גם אם לוקח שנה.
