שוב בת? זה כבר ממש בדיחה!… במשפחתנו ארבעה דורות של גברים עבדו ברכבת! ומה אתה הבאת?
אני… אני באמת כזה לא טוב? כמו אבא…?
ומה דעתך?
דקלה… משכה בחמותה. נו, לפחות שם רגיל. אבל מה יש לה מזה? מי ירצה את הדקלה שלך?
נועם שתק, עיניו תקועות בטלפון. כשהאישה שאלה לדעתו, רק משך בכתפיו:
מה שיש זה מה שיש. אולי הבא יהיה בן.
רחל הרגישה פתאום קור בבטן. הבא? ומה, הקטנה הזאת רק חזרה גנרלית?
דקלה נולדה בינואר קטנטנה, עיניים ענקיות והרבה שיער שחור. נועם בא רק ליום השחרור מהבית חולים, הביא זר נרקיסים ושקית בגדי תינוקת.
יפה, אמר, מציץ בעדינות לעגלה. דומה לך.
והאף שלך, חייכה רחל. והסנטר העקשן.
נו באמת, נופף ביד. כל התינוקות אותו דבר בגיל הזה.
רותי, אמא של נועם, קיבלה אותם בבית בפנים חמוצות.
השכנה אסתר שאלה נכד או נכדה. התביישתי לענות, רטנה. בגילי לשחק בבובות…
רחל נכנסה לחדר של הילדה, חיבקה את דקלה ובכתה בשקט.
נועם עבד יותר ויותר. לקח עבודות צד בשכונה, משמרות לילה. אמר שמשפחה יקרה, במיוחד עם תינוקת בבית. הביתה חזר מאוחר, לא דיבר כמעט.
היא מחכה לך, רחל ניסתה לפנות אליו כשעבר ליד חדר התינוקת מבלי להסתכל. דקלונת תמיד שמחה כששומעת את הצעדים שלך.
עייף אני, רחל. מחר צריך לקום מוקדם.
אבל אפילו לא אמרת לה שלום…
היא קטנה, לא תבין.
אבל דקלונת הבינה. רחל ראתה איך היא מסובבת את הראש לדלתות, מאזינה לצעדים, ואיך עיניה מחפשות אחרי שיוצא ונעלם.
כשהייתה בת שמונה חודשים, דקלה חלתה. קודם חום של 38, אחר כך 39. רחל הזעיקה מד”א, אבל הרופא אמר שאפשר להישאר בבית ולתת לה אקמול. בבוקר החום עלה ל-40.
נועם, תתעורר! טלטלה אותו רחל. דקלה לא בסדר!
מה השעה? פקח עיניים באיטיות.
שבע. לא עצמתי עין כל הלילה. חייבים לנסוע לבית החולים!
כל כך מוקדם? אולי נחכה לערב? היום יש לי משמרת חשובה…
רחל הביטה בו כאילו הוא זר גמור.
הבת שלך בוערת מחום וחושב על עבודה?
נו, לא מתה… ילדים חולים כל הזמן.
רחל הזמינה מונית בעצמה.
בבית החולים קלטו את דקלה ישר למחלקת ילדים. חשדו בדלקת קרום המוח היה צורך בדיקור מותני.
איפה האבא? שאל הרופא הבכיר. דרושה הסכמה של שניכם.
הוא… בעבודה. עכשיו יגיע.
רחל חייגה לנועם פעם אחר פעם. הנייד כבוי. בשבע בערב סוף סוף ענה.
רחל, אני במוסך, לא יכול…
נועם, לדקלה יש חשד למנינגיט! צריכים אותך להסכמה על הבדיקה! הרופאים מחכים!
מה? דיקור? אני לא מבין…
תבוא מיד! עכשיו!
לא יכול, יש משמרת עד אחת-עשרה, אחר כך קבענו עם החברה…
רחל ניתקה בקור.
החתימה בעצמה כאמא. העבירו את דקלה לבדיקה בהרדמה מלאה. נראתה ככה קטנה, שוכבת על המיטה הגדולה ההיא.
התוצאות מחר, אמר הרופא. אם זה מנינגיט זה טיפול ארוך. חודש וחצי לפחות.
רחל נשארה לישון בבית החולים. דקלונת מתחת לעירוי, לבנה וחסרת תנועה. רק החזה עולה ויורד לאט.
נועם הגיע רק למחרת בצהריים. לא מגולח, פנים עייפות.
נו, איך היא…? שאל מהסף, לא מעז להיכנס.
לא טוב, ענתה רחל בקור. מחכים לתוצאות.
מה עשו לה? את זה… איך קוראים לזה…
דיקור מותני. לקחו נוזל מהגב.
נועם החוויר.
כאב לה?
הייתה בהרדמה. לא הרגישה כלום.
נגש בערגה למיטה. דקלונת ישנה, יד קטנטנה חשופה, הקטטר מודבק לפרק כף היד.
היא… כל כך קטנה, לחש. לא הבנתי…
רחל שתקה.
התשובה הגיעה אין מנינגיט, רק וירוס עם סיבוכים. אפשר לשוב הביתה, ברפואה בקהילה.
מזל, אמר הרופא. עוד יום-יומיים היה גרוע יותר.
בדרך הביתה שתק נועם. רק כשכבר חנו, שאל בשקט:
אני… אני כזה לא טוב? כאבא?
רחל סידרה לדקלה תנוחה נוחה, הביטה בו.
מה דעתך?
חשבתי שיש עוד זמן. שהיא תינוקת, לא מבינה. והנה… שתק. כשראיתי אותה, עם כל הצינורות האלה… הבנתי שאני עלול לאבד. ושיש מה לאבד.
נועם, היא צריכה אבא. לא רק מפרנס. אבא שמכיר אותה. שיודע איזה צעצוע היא הכי אוהבת.
איזה? לחש.
קיפוד גומי, ורעשן עם פעמונים. כל ערב אתה נכנס, היא מדדה אל הדלת. מחכה שתחבק אותה.
נועם השפיל עיניים.
לא ידעתי…
עכשיו אתה יודע.
בבית דקלונת התעוררה, בכתה חלש. נועם שלח אליה יד, עוצר.
מותר? שאל את רחל.
היא שלך.
הרים אותה בזהירות. דקלונת הפסיקה לבכות, נעצה בו עיניים גדולות.
שלום, מתוקה, לחש נועם. סליחה שלא הייתי לצידך כשהיה קשה.
היד הקטנה נגעה בלחיו. נועם הרגיש חנק בגרון.
אבא, אמרה דקלה פתאום, ברור.
זה היה המילה הראשונה שלה.
נועם הביט ברחל בהלם.
היא… היא אמרה…
אומרת כבר שבוע, חייכה רחל. אבל רק כשאתה לא בבית. חיכתה לרגע הנכון.
בערב, כשהרדימה אותו על הידיים של אבא, נועם השכיב אותה בעדינות במיטה. היא רק סגרה חזק יותר את ידיה על האצבע.
לא רוצה לשחרר, תמה.
פוחדת שתיעלם שוב, הסבירה רחל.
הוא ישב לידה חצי שעה נוספת, בלי לפלוט את אצבעו.
מחר אני לוקח חופש, אמר לרחל. וגם מחרתיים. אני רוצה… להכיר את הבת שלי.
ומה עם עבודה? משמרות?
נמצא דרך אחרת. נחיה יותר פשוט. העיקר לא לפספס איך שהיא גדלה.
רחל חיבקה אותו.
עדיף מאוחר מאשר אף פעם.
לא הייתי סולח לעצמי אם היה קורה לה משהו ולא הייתי יודע אפילו איזה צעצוע היא אוהבת, לחש נועם, מתבונן בה. או איך היא אומרת “אבא”.
שבוע אחר כך, כשדקלונת הבריאה לחלוטין, הלכו שלושתם לפארק. הילדה ישבה על הכתפיים של אבא, צוחקת, משחקת בעלי שלכת.
תראי דקלה, איזה עצים יפים! הצביע נועם על האלת המסטיק. תראי, שם סנונית!
רחל הלכה לידו וחשבה לעצמה שבפעמים רבות רק כשכמעט מאבדים משהו יקר, מבינים כמה הוא יקר באמת.
רותי קיבלה אותם בבית בחוסר נחת.
נועם, אסתר אמרה שנכדה שלה כבר משחק כדורגל. שלך רק עם בובות.
הבת שלי הכי טובה בעולם, ענה נועם בנחת, מושיב את דקלונת על השטיח, מושיט לה את הקיפוד הגומי. ובובות זה נהדר.
ומה עם המשפחה, זה ייגמר…
לא ייגמר. רק ישתנה. ימשיך בדרך שלו.
רותי רצתה להתווכח, אבל דקלה זחלה לעברה, פושטת ידיים.
סבתא! אמרה ורחבה חיוך.
החמות המופתעת הרימה אותה.
היא… היא מדברת! נדהמה.
דקלונת שלנו מאוד חכמה, אמר גאה נועם. נכון, מתוקה?
אבא! מחאה דקלה כפיים באושר.
רחל ידעה לפעמים האושר נולד מתוך הכאב והפחד הכי גדול. והאהבה העמוקה באמת, לעתים קרובות, נוצרת לאט מתוך המבחן של הלב.
בערב, כששם את בתו לישון, נועם שר לה שיר ערש. הקול שלו היה שקט, צרוד קצת, ודקלה הקשיבה בעיניים גדולות.
אף פעם לא שרת לה, אמרה רחל.
יש הרבה שלא עשיתי, לחש נועם. עכשיו יש לי הזדמנות לתקן.
ודקלה נרדמה, מחבקת את אצבע אביה, והוא לא שלף אותה. רק ישב בחושך, מקשיב לנשימותיה, מבין כמה ים של חיים אפשר לפספס אם לא עוצרים לרגע, להביט סביב ולראות מה באמת חשוב.
ודקלה, גם בחלום, חייכה כי עכשיו ידעה: אבא תמיד פה.
פעם, מזמן, כך קרה. כי לפעמים, הגורל מציב לאדם מבחן גדול כדי להעיר בו את האור. האם גם אתם מאמינים שאדם מסוגל להשתנות, כשהוא מבין מה הוא עלול לאבד?
