פיצפוצה
הוא קרא לה “פיצפוצה” כבר בפגישה הראשונה, כשנפל על הכיסא שלידה, אדום כזה, קטיפתי, ספוג בזיכרון אלפי מרפקים, בדיוק כמו זה של מתחת לשני.
דקה סקר בעיניו את האולם, אחר פנה לשכנה.
מה נהיה, פיצפוצה, משתעממת? נאנח, ניסה להניח רגל על רגל, אבל המעבר הצר באולם הקונצרטים דפק לו את הקטע, הנעל האלגנטית שלו נתקעה בגב המושב שלפניו, הקרסול עיקם את עצמו בזווית לא מספקת, מיכה צמצם עיניים.
נועה עשתה את עצמה שלא שומעת, דבקה למבטה לבמה, כאילו משהו מרתק קורה, למרות שכלום לא הלך שם שולחנות ערוכים בטור, פודיום, אנשים שמהדסים הלוך ושוב, מסדרים אוזניות כרגיל בכנסים. וגם חום מסנוור.
נועה תמיד התקשתה במקומות עמוסים, להתחכך בכתפיים של זרים ולדעת שאין לאן לברוח, זה גומר אותה.
נו, מיכה גירד את הסנטר, פה לא נשמע שום דבר חדש, פיצפוצה. שום דבר. קראתי את כל הדוחות יש לי עבודה כזאת, תראי. הכל חרטא.
נועה הסתובבה, הביטה בגבר, פנים פוקר.
לבוש טיפ־טופ חליפה, עניבה, נעליים מבריקות. אבל לא הסתדר. כאילו הלבישו דמות גזורה מקרטון בתלבושת לא מתאימה. בריון, ליצן, בדחן כזה. והשיער שלו דוקר בעמידה, ועוד שתי מערבולות כאלה, כמו חלה של שבת.
מיכה, הגיש לה כפפה של יד גבר עבה, לא מאפשר לה אף מילה. רוצה שנלך לאכול משהו? את רזה מידי! אני חייב לדאוג שתאכלי. זהו זה. קום נעוף מכאן!
החשיכו אורות, הבוסים וראשי המדורים עולים על הבמה והקהל מוחא כפיים, אבל מיכה בשלו, סוחב את פיצפוצה שלו, דורך לאנשים על רגליים, מתנצל, טומן שוב את העניבה בתוך הזקט, עושה פרצופים למי שמשעמם אותו.
מה אתה עושה?! תעזוב אותי! ניסתה נועה להיחלץ, מדדה אחריו אל היציאה.
יצאו לפואייה בדיוק ברגע שהנאומים הגיעו לשיא, מאחור נשמעה דפיקה במיקרופון שדורשה שקט.
תשחרר! אני חייבת לחזור, לסכם, יש לי משימה, נועה אחזה במחברת, נשמטה לה העט, התכופפה להרים מיכה כבר שם לה אותה ביד.
עזבי אותך מכתיבה, פיצפוצה! אשלח לך הכל במייל. עכשיו אוכל. קודם כל מים. את חיוורת. דופק מהיר. רואה? לוחץ לה על פרק היד, מנענע בראש קודם אוויר, אחר כך אוכל, כנסים? שייסרף העולם.
נועה מודה לעצמה שבאמת לא טוב לה. הלב עובר על מאתיים, מרעיש ברקות. אף פעם לא טיפלו בה ככה, לא דאגו ברוך. היא תמיד זו שמטפלת באמא, בבעל, בילדה. זה פתאום מוזר לא חוויה בשגרה.
ומיכה? פתאום נתן לה הרגשה שמותר לה להתפנן.
היא לא שמה לב, מצאה את עצמה ליד שולחן במסעדה ביתית מול האולם, כשלמלצר יש כבר מיץ תפוזים סחוט, צהוב־כתום, זורח כאור שדרות רוטשילד בקיץ.
הנה, לשתות, מיכה דוחף לה את הכוס, ועכשיו מה נאכל?…
היה ברור שהוא בעניין שלה. נועה חמודה, דקה, אין מה להוריד. אולי הייתה זוכה ליותר הערכה אצל חמישים אחוז מגברברי ישראל, אילולא החזות הנצחית של עייפות ואפאטיות. שנות הארבעים, משפחה, אהבה אין, נמאס לה כל, ממי תפרח?
אבל מיכה? הוא אוהב עייפות. פיצפוצה עייפה מחיים? בשבילו בול.
אני לא צריכה כלום. עוד שניה חוזרת, בסדר גמור. ניסתה למחות.
לא יקרה! קטע מיכה, קודם דג לברק עם ירקות, קצת סלט, ו מה בא לך לשתות, פיצפוצה?
הרימה עיניים גבר יפה, טרי, מבולגן, ריח סיגריות ובושם, שרירים הכל. הסתכלה עליו, סמקה, כיווצה גבות.
היא השתגעה. גבר זר, גונב אותה למסעדה, אוכל, קורא לה פיצפוצה, מסדר לה שביל בשיער בלי לשאול. והיא מתמרחת, מתפוגגת בפנים.
ואיפה שנגע כאב מתוק, עור סומר.
היו שם יין לבן, סיפורים: בנעורים, עבד בבניין, נסע לאילת, הקים עסק יחד עם יואב, החבר, בנו קוטג’ים, עשו חיים. כולם רוצים בית חם, מודרני, אנחנו ידענו איך. תאכלי, תאכלי, ודחף לה את הצלחת, הרמתי כוס לחיים, פיצפוצה! נשבע לך, מהרגע הראשון אמרתי: את זאת צריך להאכיל! רוצה שנזמין עוד?
הנידה ראש. הילדה נטמעה: מהיין, מהאוכל, מהעובדה שמישהו סוף סוף דואג, מגונן, לא כי היא אימא/אישה/מארחת, אלא כי היא “פיצפוצה”, חולנית ורזה.
בבית? שונה. כל ילדותה הייתה לבד עם אמא. אמא עבדה, הייתה כבר בבוקר מחוץ לבית, נועה אכלה לבד, בערב חיכתה לָאֵם, חיממה לה אוכל, ניקתה, עד שאמא התמוטטה על הספה. בחגים תמיד מלא שכנים, ידידות, בני דודים רחוקים שצצו עם בקבוק עראק ופטישים לשבירת אגוזים. מולה, נועה שומרת שאמא לא תתמוטט אחרי הכוסית הראשונה. אמא הייתה נרדמת על השולחן, נועה מעירה אותה במרפק, לפעמים אמא אפילו מתעקשת לעוד שוט. שמחה בוודקה שמפניה זה שטויות. הילדים לא נולדים מתי שמתאים לך להיות ילדה בעצמך
נועה התחתנה מוקדם. דניאל כמעט עשור מעליה, גבר-הייטק, רק לא חם מדי, לא מדבר, סתם קיבל אותה כעוד בורג במערכת החיים המסודרים שלו. רצתה רומנטיקה? הייתה קצת. הגוף דורש, נרגע. בית, שקט, סוף כל סוף לא אמא עייפה, לא רגליים נפוחות, לא חדר ישן היא חיה עם בעל, דירה משל דניאל, מרפסת, חדרים, מדף ענק של ספרים. כולם קינאו. עצמאית, לא עם חמות חלום ישראלי.
ומאז נועה תמיד נוני או נועה רביב. דניאל, אמא, חברות כולם זה.
פתאום “פיצפוצה”. יין, אוכל, מישהו שואל מה אכפת לה, מה היא רוצה.
לדניאל לא היה אכפת אף פעם. הוא אמנם דן בנושאי קניות, הגדולות, חופשות אבל זה כמו לשמוע הודעה קולית ברקע החלטה סופית. לא משנה מי מסכים.
אבל מיכה? עוד לא התיישבו, כבר דאג שחם, שלא יהיה רוח.
מישהו חושב עליה.
שאל אותה על המשפחה, בת מיה, סטודנטית לשפות, נועה דאגה לה למורה פרטית מדהימה עכשיו היא בדרך לחילופי סטודנטים.
את מיה הם לא חיכו. זו לא הייתה משאלת נפש זו מטרה של דניאל לפי יומן. עבודה, הריון, נבצע. ההריון לא הגיע. עבדו על זה. ואז נכנס ואז דניאל שמר מרחק, לא ליטף, לא התעניין. אחרי הלידה אמר תודה, הביא בלונים, צפה במשקל של התינוקת, דאג לאכול, החזיק את מיה בלילה, הלך לחיסונים איתה.
קשה לך? שואלת חברה טובה, הדס, תינוקת זה לא פיקניק, דניאל עוזר?
נועה מושכת כתפיים. עוזר קצת.
נעים להתלונן, להיות הקורבן, שירחמו. ומיכה מרחם, מאכיל, מפנק, דואג לה, נועה שוב נבוכה, מתגוננת.
נו באמת, פיצפוצה! קימט מצח מיכה, תאכלי! לא תצאי מפה!
נועה נושכת שפתיים, מביטה בו גיבור-מציל, ואוכלת.
ליווה אותה עד התחנה, ורמזה שלא רוצה המשך ליווי. באותו ערב קיבלה למייל את כל הדוחות.
לפיצפוצה ממיכה!, לפגוש כזה.
נועה טרקה מחשב, אבל מיה כבר הציצה, הרימה גבה.
שמות טיפשיים! סיננה נועה. מסמך רשמי, ומה הם כותבים?!
כנראה מיה כבר לא הקשיבה, שמה אוזניות, עולם משלה
נוני, מיה, אני בבית! בואו לארוחת ערב! קורא דניאל מהדלת.
עייף מהעומס באוטובוס, פושט את החולצה, נשאר במכנסיים, אחר כך מחליף לשורטס מצחיקים עם דקלים, פותח חלון, נושם.
ריח קל של זיעה עתיקה.
נוני, אני לא עושה פה אמבטיה כל שעה! חפרת! העור שלי מגרד מהסבון שלך. מחר אעשה מקלחת! עונה לטענות חרישיות. די. בא נוכל.
אוכלים בשקט, עיניים של כל אחד מסתכלות פנימה. נועה על מיכה, הריח שלו, האכפתיות
ולמחרת בבוקר טלפון לעבודה.
מה נשמע, פיצפוצה? התגעגעתי! אכלת? גונב לה מיכה מהנייד, נועה מתבלבלת, מציצה לוודא שאף אחד לא שומע, מרגישה שהכול חשוף.
לא, לא הספקתי, הרבה עבודה, לוחשת. פיצפוצה! אחת עדינה, חלשה כל הגב שלה מלא רטט.
עזבי, תרדי. אני בבית קפה מולך, לא משהו, אבל צריך לאכול. מחכה!
נועה מגמגמת משהו רפה, מתרצת, נכנסת למעלית, הלב בוער. כולם יודעים, נועה רביב הולכת לפגוש מאהב.
ככה קראה לו בלב “מאהב”. מרגש.
הפעם במפגש: מיכה בגינס, חולצה, שוב קצת פרוע וטרי.
הם שותים קפה, נועה מספרת סיפורים, מיכה מאזין.
פיצפוצה, את יודעת שאת יפה? קוטע פתאום. בא נקנה לך שמלה חדשה! יש לי קשרים, רוצים לראות אותך בשמלה!
ואכן ראה לא מייד, אבל בערב, במרכז עזריאלי, יושב על ספסל, מחכה שהמוכרות יטפלו בפיצפוצה.
בוהים בה כמו בציירה עיניים רעבות, לוהטות. דניאל לא דומה.
לא ידעתי שככה מסתכלים עלי, לוחשת הדס לחברתה. רק בסרטים, לא שיערתי שאי פעם אישה יכולה להרגיש ככה.
ומה עם דניאל? תוהה הדס, לאחר נשימות עמוקות.
לא יודע כלום. ולא צריך. גם אני עוד לא יודעת! נועה מתנערת. אל תגידי כלום! תחביאי לי את השמלה בדירה. מה אסביר? יקרה! מה עושים?!
הדס מושכת כתפיים. מה שיהיה יהיה.
החלה לחזור מאוחר, חותכת חמאה, לא בולעת, אוהבת לבהות. אמא, תביאי לי לחם! מיה צועקת, קמה בעצמה, שוב אין לחם, נגמר, מציינת בעצבנות.
נועה מהנהנת ונעלמת לחדר. חולמת.
דניאל ומיה מביטים בה.
היא חולמת, הידיים נוטפות. מיכה עדין, מתנשק, לועג לה בהומור, מפנק, מעניק מתנות שמסתתרות אצל הדס, מדי פעם מעביר לה כספים באפליקציה, לפעמים באמצע הלילה שולח הודעות. נועה רצה לשירותים, מנקה הודעות, דוממת הנייד, חוזרת למיטה.
דניאל גונב אותה לחיבוק, ממלמל. נועה לא זזה. כואב לדעת שעשרים שנה הייתה נועה, בלי אף פעם להיות פיצפוצה. עכשיו? מיכה זה האושר.
מסתתרת בדירה שלו קומה גבוהה, חלונות מהרצפה עד התקרה, אין וילונות, תל אביב מהבהבת באורות. שמפניה, מיכה ובדים משי…
חוזרת הביתה, המתח גואה. מרגישה שכולם יודעים על הרומן, מיה בוחנת אותה, דניאל מביט בחומרה.
אז מתחילה להמציא תירוצים, חוזרת מאוחר. שותה קפה נס חולמני ומדמיינת.
נוני! איפה את? קניתי כרוב, צריך לקצוץ. צועק דניאל מהקו, נועה בורחת לבריכה, שבחיים לא ניסתה, אבל מיכה גרר אותה לשם. מים יהודיים, צינה, הבריכה ציבורית פתוחה “גורדון”. נוף אורות הטיילת, אנשים מעטים. נועה מתמסרת לקסם של מיכה, סוף סוף מצאה את עצמה נאהבת
כרוב? מגמגמת, עוטפת מגבת. עזוב עכשיו, אחזור מאוחר, הדס ואני בבריכה. הגב, אימרו שצריך לתרגל. נדחה את הכרוב. ביי!
מורידה את השיחה, מזעיקה את הדס לעדכן, אם דניאל יתקשר.
הדס באה לקפה, מניחה תבלינים קימל, הרי את אוהבת כרוב עם קימל, דניאל הרתיח מים, מבשרת לה הדס בשלווה.
נועה לועסת שפתיים, מגששת במבט לחפש את מיכה. הוא כבר על המקפצה, שרירי, בנות צוחקות למטה, צעירות, מלאות חיים.
יאללה, פיצפוצות, אחת, שתיים, שלוש! קורא מיכה, קופץ למים, נועה שוחה אחריו באופן מביך, עמום, שוחה כמו צפרדע, שוב פרצוף של מסכנה. הבנות כבר פותחות משחק כדורמים, ומיכה במרכז העניינים.
וכשהיא יוצאת, לא מרגיש בחסרונה. יש לו קרוב לוודאי תמיד “פיצפוצה” צמודה חדשה.
בבית, רק אור קטן במטבח.
דניאל הניח לפניה מחבת ביצים.
רעבה, אחרי כל השחייה? לא רוצה נקניק? מוזג לה תה.
נועה מהנהנת “לא”, נמנעת מהמבטים, תוקעת מזלג בשקט בביצה.
יודע או לא יודע? למה הוא ככה רגוע?
נוֹע, פותח דניאל לבסוף, הדס הביאה כל מיני חבילות. רצתה לעזור, שַלחתי אותה. זאתי, אומרת שלך. מה, השתגעה?
נועה מרימה את המפה, בוחנת את החבילות.
גם אני חשבתי שטויות, מתעודד דניאל. תמזגי לי גם תה. אה, שלוף קוניאק, מתחשק לי. מבקש.
נועה קמה, הולכת לארון, ואז קופאת.
פיצפוצה, שומעת מאחור, מסתובבת חיוורת. אמרתי: יש פה פירורים על השולחן, תנגבי. מיה כל הזמן מפזרת זולת. צריך סמרטוט, דניאל אומר ומחזיר את מבטו.
קוניאק שותים בדממה.
אחר כך דניאל קם והולך.
… הדס, הוא פשוט הלך! לבש בגדים, השאיר מפתחות ועזב. הדסי! נועה מתייפחת בטלפון, מביטה במראה, מתעבת את הדמות שנשקפה אליה. הדס! איך הוא יכל? ככה גברים מתנהגים?
נועה הזדקפה, הלמה בשולחן.
ככה בדיוק, נועה. כל אחד אחר היה פשוט מרסק אותך. הוא בחר פשוט לעזוב. שימי לב עזב דירה שלו. ואת עוד מעיזה לומר עליו משהו? צחקה הדס. יודעת, אף פעם לא הבנתי למה את כל כך לא מסתדרת. יש דירה, יש מיה, דניאל לא שיכור, עובד, מטפל. כן, לא מדבר, אבל היה טוב אם היה חופר? רצית שידאגו, רומנטיקה אבל גם את לא תורמת מילה טובה. גברים ילדים, פרגני והוא יעשה פי־מאה. לא תמצאי אצלי תמיכה הפעם, לילה טוב.
נועה הניחה את הטלפון, שברירית, בכתה בשקט.
מיה גמרה סמסטר, נסעה לחברים בכפר. לא דיברה עם אמא, השאירה פתק לא להטריד.
מיכה הפציע אחרי שבוע, חיכה מתחת לבניין, צץ מהחושך.
היי, פיצפוצה! לוחש, פנים אדום בתוך צעיף עור. התגעגעת?
נועה התקשרה אליו וכל פעם לא ענה, ופתאום הוא כאן.
מה אתה עושה פה? כמעט ולא נשמע לה קולה.
הגיע תור החובות, פיצפוצה! חיבק אותה.
חובות? אתה?
נועה נבהלה, ניסתה להזיז את היד שלו, אך הוא הידק.
האכלתי אותך? פינקתי? ועכשיו בעיות יש לך דירה מירושה, נרוויח עליה חמש מיליון שקל. צריך למכור! וגם זו, שאת גרה בה. יאללה, בואי, פנימה, נדבר!
פיצפוצה נבהלה, ניסתה לברוח, לא הצליחה. הלכה רועדת אל הכניסה, מתפללת שמישהו יעבור. הרחוב היה ריק.
יאללה, פיצפוצה, פתחי, קפאתי, דחף אותה לדלת.
נועה התפרקה, השתנקה, שקעה בשלג. מיכה פתאום קרס הצידה, נאנק.
מעליו עמד דניאל, בלי כובע, שיער פרוע, מבט של חיית טרף. קילל, הרים אגרוף.
עוף מפה, שמעת? פעם הבאה תשכח כמה אצבעות יש לך! התנפל על מיכה, אבל נועה משכה אותו לאחור.
מיכה קלט, צחק צחוק מרושע דניאל עם קרניים. אבל קיבל אגרוף ושתק.
עוף, אל תסתובב פה שוב! שאג דניאל, לקח את הכובע, קיפל, מחה את האף, פנה אל נועה. באי כבר הביתה. קר פה.
… מה שדיברו כל הלילה, רק הירח ברקיע שמע, השעון מתקתק, וכל העולם סביב שחור, רק שניהם בעל ואישה, מחליטים למה להמשיך הלאה.
אף אחד, לעולם, לא קרא לנועה שוב “פיצפוצה”. ואם היו קוראים, רק הייתה קופאת ומסתובבת.
מיכה לא חזר. היה יותר מדי עקשן שם הבעל.
ולאחר ששמע אותו שיחת טלפון של נועה בבַּקוּם על הדירה שירשה מהאמא, על כך שהיא לא יודעת מה לעשות איתה, על כמה היא שחוקה ועצובה חשב מיכה שיוכל “לעזור” ואולי לגמור גם את ענייני הבנק של עצמו. היה בטוח שאם רק יסובב עבורה נכון תיתן לו הכל. אבל מיהר. הלחץ מהחיים גבר. יואב כבר דרש חוב באגרוף… אז הוא ניסה בכח, ודפק הכל. טוב, יש עוד פיצפוצות בעולם עצובות, לא מחובקות, מדוכאות. מיכה עוד ימצא, יאכיל, יסובב. אחר כך יקח חזרה.
בינתיים פינה את הדירה ההיא עם המשי ונוף לתל אביב. לא נורא. עוד יצוץ למיכה משהו. אם רק יואב יחליט שלום ולא אחרתאבל בלילות כשהמטבח שותק, כשכל הקומות מסביב עייפות נועה שוטפת כלים, המים חמים, העור אדום. דניאל שותה תה, לפעמים עוקץ, לפעמים שם יד שכוחה על כתפה. מדי פעם מחייך, מגיש חצי בדיחה.
והיא שם, מזהה קמטים חדשים ליד עיניו. בפעם הראשונה, נותנת ללחישה נמוכה לפרוץ:
תעשה לי טוסט. עם חמאה, אני לא שמה בעצמי.
ודניאל עומד, מושך שרוולים, פותח לחם, מורח.
באור הקטן של המטבח, בתוך המרווח הדק שבין הרגליים, נועה עומדת. הפיצפוצה נעלמה. נותרה אישה עם לב שמזמן לא שאל מה צריך, אישה שמגלה שבעצם, יש עוד מי שרואה אותה, אבל רק כשהיא פוקחת עיניים אל עצמה.
ולילה נוסף יורד, נועה לא חולמת, לא נסחפת יותר, קערת הטוסט מתחסלת עד הפירור האחרון. דניאל שוטף ידיים, עוטף אותה, שותקים.
לא נסיכה, לא חלשה, לא פיצפוצה פשוט נועה.
ובפעם הראשונה, זה מספיק לה.
