שוב בת? זה נראה לי כמו בדיחה כבר ארבעה דורות במשפחה שלנו עבדו ברכבת! ומה הבאת לנו אתה? אני אני באמת כל כך לא בסדר? כמו אבא שלי?.. ומה דעתך?
אילונה גנחה חמותי. לפחות השם בסדר. רק למה כל זה טוב? למי תועיל הילדה הזאת, אילונה שלך?
איתי שתק, עיניו תקועות בטלפון. כשאשתי שאלה לדעתו, הוא רק משך בכתפיו:
זה מה שיש. אולי בפעם הבאה יהיה בן.
נועה הרגישה משהו מתכווץ לה בפנים. בפעם הבאה? ומה, הילדה הקטנה הזו רק חזרת גנרלית?
אילוניה שלנו נולדה בינואר זעירה, עם עיניים ענקיות ושיער כהה ושופע. איתי הגיע רק כשהוצאנו אותה מבית החולים, עם זר צבעוני וחבילת בגדי תינוקות.
יפה, אמר בזהירות כשהציץ לעגלה. דומה לך.
אבל האף שלך, חייכה נועה. וגם הסנטר העקשן.
די כבר, סינן איתי. תינוקות בגיל הזה נראים כולם אותו הדבר.
רותי פוקס פגשה אותנו בבית בפנים חמוצות.
השכנה חנה שאלה, נכדה או נכד. התביישתי לענות, רטנה. בגילי לטפל בבובות
נועה הסתגרה בחדר הילדים ובכתה בשקט, חובקת את בתה.
איתי עבד יותר ויותר. התחיל לקחת ג’ובים בשכונה, עשה משמרות נוספות. אמר שמשפחה זה יקר, במיוחד עם תינוקת. חזר בערב מותש, שותק.
היא מחכה לך, לחשה לו נועה כשעבר ליד הדלת של הפעוטה בלי להציץ. אילוניה תמיד מחייכת כששומעת אותך.
אני עייף, נועה. מחר צריך לקום מוקדם.
אפילו שלום לא אמרת לה
היא תינוקת, היא לא תבין.
אבל אילוניה הבינה. נועה ראתה איך היא מסובבת את הראש לדלת כשאיתי נכנס, ואז שותקת ארוכות כשהוא נעלם. דלתות וסורגים.
כשהייתה בת שמונה חודשים, אילוניה חלתה. החום עלה לשלושים ושמונה, אחר כך לשלושים ותשע. נועה קראה למדא, אך הרופא המליץ לחכות עם אקמול. בבוקר קפץ החום לארבעים.
איתי תתעורר! נועה טלטלה אותו. אילוניה ממש לא בסדר!
מה השעה? איתי פקח עיניים בקושי.
שבע. לא עצמתי עין בלילה. צריך לנסוע לבית חולים!
אולי תחכי עד הערב? יש לי משמרת חשובה בעבודה
נועה הביטה בו כאילו היה לא מוכר.
הילדה שלך בוערת מחום, ואתה חושב על העבודה?
אבל לא מתה היא! ילדים חולים כל הזמן.
נועה הזמינה מונית בעצמה.
בבית החולים קיבלו את אילוניה מיד למחלקה. החשד היה לדלקת חמורה הציעו לה נקע מותני.
איפה האבא של הילדה? שאל הרופא. צריך אישור משני ההורים.
הוא בעבודה. יגיע בקרוב.
נועה התקשרה לאיתי בלי סוף. הפלאפון היה מנותק. בשבע בערב סוף סוף ענה.
נועה, אני במוסך עסוק
איתי, לאילוניה יש חשד לדלקת קרום המוח! צריך את האישור שלך ללומבר פאנקשן! מחכים לך!
מה? איזה פאנקשן? אני לא מבין כלום
תגיע עכשיו!
לא יכול ממשמרת עד אחת עשרה. ואחר כך קבעתי עם חברים
נועה ניתקה בלי מילה.
היא חתמה לבד לאמא מותר. עשו לאילוניה את הבדיקה בהרדמה מלאה. כל כך קטנה הייתה על המיטה הענקית.
התשובה תהיה מחר, אמר הרופא. אם זו דלקת קרום המוח, נצטרך חודש וחצי לפחות אשפוז.
נועה נשארה לישון איתה שם. אילוניה שכבה מחוברת לאינפוזיה, קטנה וחיוורת. רק בית החזה נע בעדינות.
איתי הגיע למחרת בצהריים, לא מגולח, עייף.
מה מה איתה? שאל מהסס, לא מעז להיכנס.
לא טוב, ענתה קצרות נועה. עדיין אין תשובה.
מה עשו לה? זה איך קוראים
ניקור מותני. לקחו נוזל בגב לבדוק.
פניו של איתי החווירו.
כאב לה?
היא הייתה מורדמת. לא הרגישה כלום.
הוא נעמד ליד המיטה והשתתק. אילוניה ישנה, כף ידה הקטנה מחוברת לאינפוזיה.
היא היא כל כך קטנה, מלמל. לא תיארתי לעצמי
נועה שתקה.
התשובה הייתה טובה לא דלקת קרום המוח, סתם וירוס קשה. אפשר להשתחרר, אבל להישאר במעקב.
מזל גדול, אמר הרופא. עוד יום-יומיים והיה מסוכן.
בנסיעה הביתה איתי שתק. רק כשחנו ליד הבניין שאל לאט:
אני אני באמת כזה אבא רע?
נועה סידרה את אילוניה הישנה על הידיים והביטה בו.
מה דעתך?
חשבתי שיש המון זמן. שהיא קטנה, לא מבינה. ואז השתתק. כשהסתכלתי עליה עם כל הצינורות האלה נבהלתי שאולי נאבד אותה. והבנתימה נאבד.
איתי, היא צריכה אבא. לא רק מפרנס ומביא כסף. אבא שבאמת מכיר אותה. שיודע איך קוראים לה, מה הצעצועים האהובים עליה.
איזה? שאל בשקט.
קיפוד גומי ורעשן עם פעמונים. כל פעם שאתה נכנס הביתה, היא גולשת אל הדלת, ממתינה שתרימו אותה.
איתי השפיל מבט.
לא ידעתי
עכשיו אתה יודע.
בבית התעוררה אילוניה ובכתההבד נשבר בגרונה. איתי כהרף עין פנה אליה והסס.
אפשר? שאל את נועה.
היא הבת שלך.
הרכיב אותה בעדינות על הידיים. הילדה דעכה ונרגעה, חוקרת בעיניים גדולות את פניו.
שלום, מתוקה, לחש. סליחה שלא הייתי שם כשהיה לך קשה.
אילוניה שלחה יד קטנה וליטפה את לחיו. פתאום הרגיש מחנק בגרון.
אבא, אמרה אילוניה ברור.
זה היה המילה הראשונה שלה.
איתי הביט בנועה בעיניים פעורות.
היא היא אמרה
כבר שבוע אומרת, חייכה נועה. אבל רק כשאתה לא נמצא. חיכתה לטיימינג הנכון.
בערב, כשהילדה נרדמה על כתפי אבא שלה, הוא הרים אותה אל המיטה. היא לא התעוררה, רק הידקה את אצבעותיה לאצבעו בשנתה.
היא לא רוצה לשחרר, הפתיע איתי.
מפחדת שלא תחזור, הסבירה נועה.
הוא ישב עוד חצי שעה ליד המיטה, לא מעז להוציא את האצבע.
מחר אקח חופש, אמר בשקט. וגם מחרתיים. רוצה רוצה להכיר אותה באמת.
ומה עם העבודה? המשמרות?
נמצא דרך אחרת. או שנחיה יותר בצמצום. הכי חשוב לא להחמיץ איך היא גדלה.
נועה חיבקה אותו.
יותר טוב מאשר אף פעם.
לא הייתי סולח לעצמי אם הייתי מפספס ושוכח איך קוראים לצעצועים שלה, לחש איתי, בוהה בבתו הישנה. או שהיא יודעת כבר להגיד אבא.
שבוע אחר כך, כשהחלימה לגמרי, יצאנו שלושתנו יחד לגן ציבורי. אילוניה ישבה על הכתפיים של איתי, צוחקת ותופסת עלים נושרים.
תראי איזה יופי, אילוניה! הצביע איתי על עץ תאנה צהוב. ותראי, שם סנונית!
נועה הלכה לצידו וחשבה: לפעמים כמעט צריך לאבד משהו כדי להבין כמה הוא יקר.
רותי פוקס פגשה אותנו שוב בבית בפנים חמוצות.
איתי, חנה אמרה שהנכד שלה כבר משחק כדורגל. והנכדה שלך רק עם בובות.
הבת שלי הכי טובה בעולם, ענה איתי בשקט, מושיב את אילוניה על השטיח ומגיש לה את הקיפוד הגומי. בובות זה נהדר.
אבל השושלת תסתיים
היא תמשיך. אחרת, אבל תמשיך.
רותי רצתה לענות, אבל אילוניה זחלה לעברה, מושיטה ידיים.
סבתא! אמרה בפירוש וחייכה חיוך רחב.
החמות אספה אותה מופתעת אליה.
היא היא מדברת!
אילוניה שלנו מאוד חכמה, אמר בגאווה איתי. נכון, מתוקה?
אבא! צהלה אילוניה ומחאה כפיים.
נועה ראתה את התמונה הזו וחשבה: לפעמים הדרך אל האושר עוברת דרך כאב. והאהבה הכי חזקה, היא זו שגדלה לאט, כשכמעט מפסידים משהו שאין לו תחליף.
בערב, כשאילוניה נרדמה, איתי שר לה שיר ערש בשקט. הקול שלו היה חם, קצת צרוד, והילדה מקשיבה בעיניים פקוחות לרווחה.
אף פעם לא שרת לה קודם, שמה לב נועה.
המון דברים לא עשיתי קודם, ענה בשקט. עכשיו יש לי זמן להשלים.
אילוניה נרדמה, אוחזת חזק באצבע של אביה. ואיתי לא משך אותה ישב בחושך, מאזין לנשימה של הילדה וחושב כמה חיים אפשר להחמיץ אם לא עוצרים בזמן ומסתכלים היטב על מה שבאמת חשוב.
ואילוניה ישנה וחייכה מתוך שינה עכשיו היא ידעה שאבא שלה לא יעזוב לעולם.
את הסיפור הזה שלחה לנו אחת הקוראות. לפעמים החיים לא צריכים רק החלטה, אלא גם מבחן כואב באמת כדי להעיר באדם את התחושות הכי אמתיות ואוהבות. האם גם אתם מאמינים שבנאדם יכול להשתנות ברגע שהוא מבין מה עלול לאבד?
