רק לא שוב, לחשה מרים לעצמה, כשהביטה בכיור המלא במים סבוניים.
השעון על הקיר במטבח מיהר בכבדות לעבר “1:15”. הדירה שקטה לגמרי. בחדר הצמוד ישנה בשקט הקטנה, תמר. בחדר השינה, כנראה, כבר נרדם יגאל. האור הצהוב מהמנורה שולח מעגל עייף על השולחן, ועליו מגבת תה עם תה קמומיל שכבר התקרר.
צלצול בדלת פילח את הדממה, חד כמו סכין. שוב, בעקשנות, עם הפוגות קצרות שמהן נולד התקווה האיומה: אולי הפעם יוותר.
מהחדר נשמע קול מנומנם אך מזהה של יגאל:
שוב הוא?
מרים ניגבה את הידיים בחלוק, בלמה פיהוק שהיה רוצה להמיר בסימן: “אני ישנה, תעזבו אותי”, ויצאה אל הדלת. בדרך עברה בה סערת רגשות: עייפות מעיקה, קצה של בושה על שחשה עייפה, וקורטוב מציק של חמלה.
מבעד לעינית דמות מוכרת: רחב כתפיים, מעיל עור ישן מהודק, כיפה משוכה אחורה. זה היה אביו של יגאל, מאיר בנימין. תמיד עומד כך, חצי מפנה, נשען ביד אחת לקיר ובשנייה מחבק קופסת קרטון גדולה.
ליד רגליו מונחת שקית סופר-סל, ירוקה, ומרים כבר יודעת: יש שם עוגיות טחינה. תמיד אותן.
פתחה את הדלת.
מירי! פניו של מאיר הוארו כאילו היה צהריים. לא ישנים? יופי. אני פה רק לעשר דקות, באמת.
ערב טוב, מאיר, השתדלה לחייך אנחנו… לילה כבר.
די, הלילה רק התחיל! נופף בידו. ואני עוד מסתדר, כל עוד הרגליים סוחבות. לא תתני לזקן להיכנס? הבאתי… אוצר.
הרימו את הקופסה. על המכסה דהויה מדבקה: “סרט 8 מ”מ”. בצד מישהו שרבט פעם בעט: “1978. חנוכה. בבית”. ריח אבק וארונות ישנים ומה שעבר נשקף לכל.
מצאתי, תארי לך! הוא כבר דוחף רגל בדירה. אצל השכן התגלגל שנים. אמרתי לו: “זה שלי”. לא האמין, עד שהבין את כתב היד. שושנה, אשתי ז”ל, כתבה.
השם של שושנה, שנפטרה לפני עשור, הדהד במסדרון כמו רוח.
יגאל הציץ מהחדר, מכווץ עיניים מהאור, עם טי שירט ישנה ומכנסי טרנינג.
אבא… כבר אחת בלילה.
הנה! קרא מאיר בהתלהבות הכי טוב להיזכר בלילה. כשהייתי בגילך, זה היה זמן המסיבות! מה אתה מתלונן?
הצלילים העליזים שלו התנפצו בראשה של מרים; לצד העייפות הכבדה הרגישה טיפונת אשמה. “הוא לבד. שם חשוך לו, אולי קצת מפחיד”.
בואו למטבח, הציעה ולחצה בכוח על הפיהוק. רק שקט, תמר ישנה.
בטח, בשקט, הבטיח, משיל את המעיל כמו עכבר.
עכבר, חשבה מרים, שצועק כמו סירנה של מד”א.
***
במטבח מאיר תמיד התמקם על אותו כיסא הכי קרוב לרדיאטור. “הגב שלי לא אוהב משבי אוויר”, אמר תמיד. מרים מניחה לו כוס, מוזגת תה אוטומטית, כבר בלילה היא משרתת קבועה.
יגאל, עדיין בוהה, מתיישב מולו ומסתכל על הקופסה.
מה זה?
סרט ישן, מכריז מאיר בחגיגיות. אתה קטן שם, אבא שלך, אמא שלך, חנוכה, סופגניות וטלי עם החיוך שלה…
מרים נשענת על השולחן, הראש תומך את היד. דקות מתקדמות “1:27”, “1:28″… ומאיר בכלל נדלק.
אני זוכר ההיא שנה, פתחונות פתוחים, אחרי חצות, גידי ובתיה פתאום דפקו על הדלת עם קרמבו; חורף בירושלים, גשם, ואנחנו אומרים: “בית פתוח כל הזמן”. שושנה אמרה אז משפט: “בלילה פותחים דלת לאלה שממש זקוקים”.
מרים מהנהנת. כל מילה דבקה אליה.
אבא, ממלמל יגאל, נקרין איזו פעם את הסרט?
אין לי מקרנה, מודה מאיר אולי אצלכם? אם לא, אמצא פתרון. בינתיים אשחזר.
והוא מתחיל: איך קנו מצלמת פילם, איך שושנה צחקה כשהשלג נחת על הצעיף, והקולות שלו חמים כמו קפה טורקי. אצלו הלילה זו רק פסקה בין סיפורים.
מרים מקשיבה ברקע, מודעת רק למסכמות של העייפות: “ב-7 להעיר את תמר, לגן, דוח בעבודה, עיניים נעצמות…”
***
רחש קל העיר אותה.
בפתח המטבח עמדה דמות קטנה, פיג’מה ורודה, תמר משפשפת עיניים, שיער פרוע.
אימא… היא ממלמלת.
למה קמת? מרים מזנקת, מרימה, שלא תיפול.
אני… רוצה מים. ושוב חלמתי על סבא.
מאיר שומע את המילה “סבא”, ומאיר:
רואים! הוא נעמד זקוף. ילדים מרגישים קשר.
תמר מסתכלת בו בבלבול.
כל לילה אתה בא בחלום, אומרת ברצינות דופק, דופק, דופק. אני לא מצליחה לנעול את הדלת, כי הידית חמה מדי.
בטן מרים מתכווצת. יגאל מציץ.
איזה חלומות…?
זה לא חלום רע, מתעקש מאיר הלב שלה נמשך לסבא.
“לשקט”, חשבה מרים אך אמרה:
תמרוש, בואי, בחזרה למיטה. סבא יבוא… ביום.
בלילה, גם?
המבט של מרים פוגש את של מאיר. מבולבל, ילדי.
עדיף ביום, אמרה ברכות.
תמר מתבכיינת, נצמדת אליה. מרים מרגיעה, מחזירה אותה למיטה, ומקשיבה: מאיר שוב מספר במטבח כאילו אמצע היום.
חושבת: כל “רק עשר דקות” הופך לשעה של שיחות, עוגיות, תה, מסטיק בעיניים, וגיהוץ בשגרה.
שעון במסדרון מתקתק. מרים לוקחת נשימה עמוקה. הסבלנות שלה מתחילה להיגמר.
***
שוב… אחת בלילה, התלוננה מרים שבוע קודם בשיחת טלפון עם יהודית, חברתה מהאוניברסיטה. אין בושה. דומה שאנחנו “קפה לילה כל הלילה”.
מירי, את אווירון ניחמה אותה יהודית נפלת על שד לילה של דור ההורים.
תודה באמת, חייכה מרים ברצינות. אני קופצת מכל רעש, אפילו לשירותים קשה לי ללכת בלילה בלי לחשוב “הנה, הנה הוא מגיע”. שעה, חצות, אחת… תמיד “כמה דקות”.
זה אתגר “לילה לבן”, תהי גאה, צחקה יהודית בקצה תוכלי לזכות בפרס: עוגיות טחינה!
מרים, בלי להתכוון, מחייכת.
תמיד עוגיות טחינה! כבר נמאס.
זה כבר הפך סמל, אומרת יהודית כשהוא יתחיל להביא עוגיות שוקולד תתחילי לחשוד.
אז תעשי לו הפוך: תתקשרי אליו בעצמך באחת בלילה!
זה אכזרי.
סתם צוחקת, אמרה יהודית אבל תציבי גבולות, כי מבחינתו הכול בסדר.
זה סבא שלו, מרים נאנחת הוא לבד. אישה הלכה לעולמה, יגאל בן יחיד. איך אגיד: “מאיר, אל תבוא בלילות”? לב, לחץ דם, רק זיכרונות יש לו.
גם לך יש לב, ויש ילדה, ויש עבודה. גבול זה דאגה לעצמך, לפעמים גם לו.
מרים שותקת. “גבולות” צורב לה. תמיד חשבה שכלה טובה היא סבלנית.
***
הביקור הראשון של מאיר היה חצי שנה אחרי מות שושנה.
אז עוד חשבה שזה חד פעמי. כאב, שרק חולקים בלילה.
הם שכבו שניהם במיטה, צורף חלון אור קטן. שקט כבר נהפך כמעט לשינה, כשלפתע דלת חורקת.
מי זה? נבהלה מרים.
הצלצול נדבק: לא עוזב. יגאל קם, שוקל אולי בעיה:
אולי זה משהו דחוף.
כשפתחו מאיר, בלי מעיל, בסוודר ישן. העיניים מבריקות.
סליחה… התנצל, נכנס לפני שהוזמן לא יכולתי… השקט בבית קשה.
ריח טבק וכפור. בידו שקית עם העוגיות הידועות.
אבא, משהו קרה? לחץ דם?
לא, הניד בתוגה פשוט… התגעגעתי.
מרים ממש ריחמה עליו. חשבה על הלוויה, על התמונה שלו בחליפה ומבט אבוד.
הושיבו אותו למטבח, שתה תה בדממה. הזכיר פתאום:
שושנה אהבה לשתות תה בלילות…
ידיו רעדו, כשפירר את העוגיה.
בחנות ראיתי את העוגיות, אמר שם הכרנו. יד לפה, אני לוקח קופסה והיא גם. צחקה: “אתה תיקח אני על דיאטה”. ואז ידעתי שאתחתן איתה.
מרים, לראשונה, לא כעסה. רק ריחמה.
תבוא כשתצטרך, אמרה לו אז בלחש. אנחנו כאן, קרובים.
מילאה אחרי זה. מאיר באמת בא כשהיה צריך לצערה, זה היה כמעט תמיד אחרי חצות.
שני ביקורים, שלישי, עד שחדלו לספור.
***
כשמרים ניסתה לשוחח עם יגאל, הוא מעלה כתפיים.
הוא תמיד היה ינשוף, נימק עובד, קורא בלילות. גם כשאני הייתי קטן, היה יושב במטבח אחרי שתיים בלילה עם ספרים.
אבל אז זה היה בבית שלו, תיקנה עכשיו אצלנו.
הבית שלנו עבורו… המשך הבית שלו, מתנצל יגאל וגם בטח מפחיד ובודד שם. במיוחד בלילות.
וגם לי מפחיד, מודים מרים לא מצליחה לישון. כל צלצול מריץ אותי כמו הזעקה.
יגאל שותק, מתבייש. “אבל הוא אבא” עומד ביניהם כשובר שיחה.
פעם, מרים פשוט לא יצאה מהחדר. התדרדרה ל”אני ישנה; יגאל פתח. חצי שעה חלפה, והיא שמעה מלמול שקט.
הציצה: מאיר לבד עם ערימת תמונות, למנורת שולחן זוהרת צהוב.
שושי, זה את… לוחש בפורים ההוא אמרת שאני אפסיק לאהוב אם תשמיני. ואני שתקתי כמו טיפש.
הפך עוד תמונה.
יגאל פה, תינוק, זב חוטם. מול הטלוויזיה הישן שלנו. זוכרת את הלילה שגידי בא בשלוש בלילה? “דלתות סגורים רק כשתמותי”, אמרת.
דיבר אל העבר, בתחינה: “בבקשה, אל תסגרו לי את הבית”.
מרים פעורת לב: מאיר הוא ילד מבוגר, הלכוד בליל בדידותו.
***
פעם החליטה להשתחרר מהמתח.
היה קיץ, חגיגי. חלוק משי צבעוני, מכסה עיניים מתנה מיהודית; הדלת נפתחת חגיגית.
ברוכים הבאים ל’סינמטק הלילה’, מכריזה תה, עוגיות וחוסר שינה, עדלאידע.
מאיר מתגלגל מצחוק.
צעירים, איזה קלות ראש! חשבתי שכבר הפכתם פנסיונרים עשר לישון, חמש לקום.
במטבח, היא שולפת מן הארון קפה חדש, מצביעה על השעון:
שרוצה, מקימים מסורת: “אמצע הלילה בירושלים”, תה, עוגיות ואולי מנגינה. רק בבוקר, אין פטור, גן ואפילו דוח.
יש פתגם שאומר, צוחק “יש דלתות שצריך להשאיר פתוחות. מי יודע מתי זה חשוב למישהו?”
המשפט דבק בה, מרטיב פנימה.
“אבל גם צריך לסגור חלונות. אחרת מתקררים”.
מאיר, כרגיל, לא מחפש רמזים; הקטנוניות נגדו, הרגש נהפך זעם קטן שגדל מבפנים.
***
יום אחד מחליטה: לא פותחת דלת.
תמר חולה, חום, לילה לבן. בדיוק נרדמה, צלצול. מרים שותקת, כמו נעלמת. הצלצול מתמשך, שוב שקט.
שעות חולפות, בוקר, יוצאת לשים את הזבל מחכה שם שקית סופר-סל עם עוגיות. ליד פתק קטן: “נרדמתם, לא רציתי להעיר. מ.”
לא תוכחה, לא דרמה. רק העוגיות.
מרים ננעצת רגשות סותרים: למה היא חייבת להרגיש רעה, רק כי רוצה לישון?
***
אחרי עוד ביקור: הבית סמרטוט רטוב, כבד.
תמר חולה, יוצאת יחפה למטבח, מתקררת. בלילה כזה מרים מסתובבת זומבית בעבודה חי על קפה.
בערב שובה, מתפוררת. תוך כדי ערב אמרה בפתאומיות:
אני לא יכולה עוד, בקול שבור.
מה?
נמאס לי מהחיים על פי השעות שלו. זה לא תחנת דלק. יש לנו ילדה, עבודה. אין לי שליטה בבית.
יגאל רצה לומר “אבל הוא…”, אך מרים עצרה:
לא, די. תמיד “הוא אבא”, “הוא לבד”. ומה איתי? אני אישה, אמא, גם לי יש לב, גבול, עייפות.
הוא שותק.
רוצה רק דבר פשוט, כמעט בוכה שכל הביקורים יעברו לערב. לא לגרש, פשוט לשמור על שינה.
הוא שמע.
יכעס…
גם אני כבר כועסת. שנה אני עוצרת נשימה. מספיק.
מכאן נגמר הפחד. בערב שלושתם ליד השולחן.
***
כשמאיר פתח את קופסת הסרטים, הכול התחבר לתמונה אחת.
מצאתי, מתלהב “חנוכה 1979”!
מרים ישבה מולו בשקט.
לפני הכול, הציעה לדבר.
ידו מלטפת את המכסה, מסתיר מתח.
מאיר, פתחה אתה תמיד מוזמן, באמת. אבל לילות קשים לנו. תמר מתעוררת מכל רעש. אנחנו גמורים מעייפות.
מאיר חיוור פתאום.
מפריע אני?
יגאל נאנח, מתגייס לצידה:
לא מפריע. אוהבים אותך, באמת. רק קשה פיזית, וגם לתמר.
מרים מוסיפה:
אני דרוכה מכל צלצול אחרי עשר. הלב נופל. ותמר אומרת שסבא מהחלומות דופק לה על הדלת. הידית לוהטת.
מאיר בוהה בידיים. הן רועדות.
האמת… לא חשבתי שכזה מעיק. פשוט… העברתי איך פעם היינו דלתות פתוחות תמיד.
ואנחנו באמת רוצים לישון בלילה, מחייכת מרים בעדינות. לא כי לא אוהבים, דווקא כי אוהבים.
דממה.
רוצים מאוד שתהיה, נזעקת מהר רק עד עשר. תודיע שנדע להיערך. והשבת סרט, עוגיות, זיכרונות.
יגאל מחזק: באמת, רק שזו תהיה שמחה, לא עונש.
מאיר שותק, אחר־כך בערך לוחש: חשבתי על עצמי, לא עליכם. סליחה.
הסתדר אמרה מרים בשבת ניפגש, בו ביום, כמו פעם.
ומה עם הלילה…?
תמיד אפשר להתקשר אם דחוף. אבל לַסְתָם תה עדיף לחכות ליום.
יגאל מושך שפתיים: רוצה לדבר גם ערני.
מאיר מחייך עייף: “עשר דקות” שלי כבר הפכו שנה.
הם לוחצים ידיים, מסכימים. בכניסה, הוא ממלמל: מירי, אם במקרה אטלפן מאוחר…
אדאג, הבטיחה אבל לא תמיד אפתח. אני גם בן אדם.
והמבטים מתמלאים כבוד הדדי.
***
שבת מגיעה.
מקרנה זקנה אצל שכן קיימת פלא. כל הסלון “סינמטק”: וילון סגור, סדין לבן על הקיר. מאיר כמו ילד, מחבק קופסה. תמר בחיק אמא, עם דובי. יגאל משחיל חוטים.
המקרנה זורקת אור, צללים צבעוניים. שושנה בצעיף פרחוני, אורה שוטף את החדר. מאיר צעיר ויפה, מחובק ליגאל הפעוט.
חנוכייה, נר שלישי, סופגניות. מצלמה “גבעולית” ברקע; שלט מקרטון: “הבית פתוח תמיד, גם בלילה, למשפחה”.
כן, לילה, 1:05. כתוב בכתב יד בצד הפילם: “הבית תמיד שמח, ודלתותיו לעולם פתוחות”.
מאיר בוכה, שקט.
מרים חובקת את תמר, שחולמת.
המקרנה סופגת, חושך עדין. תמר ישנה, מאיר מוחה דמעה.
חשבתי שאני מועיל, לחש לא רציתי שתרגישו לבד.
אתה לא לבד, עונה מרים רק בוא אלינו באור.
יומיים אחר כך, מרים קנתה בסופר עוגיות טחינה, וגם תרמוס כסף מהודר.
בתיבה קטנה, צירפה מפתח קטן.
בכרטיס קטן כתבה: “מאיר, אתה מוזמן אלינו תמיד במיוחד בימים. התרמוס לחום, המפתח שתוכל לבוא כשנכון. תעדכן לפני, אוהבים מרים, יגאל ותמר.”
צילצלה אליו ביום, לזמן שינוי.
שלום, ממש יוזמת בוא לתה מחר בבוקר, איך שנוח עד 12.
הוא צחק, ברוך.
זה הזמנה רשמית?
תחילתה של מסורת חדשה, בלי תורנויות לילה.
בבוקר, מאיר הגיע בדיוק ב-10. התעדכן מראש בנימוס. ידיו מחזיקות זר חמניות לתודה. ודובי לילה קטן שמירה לתמר, שלא תחשוש.
זה בשבילך, מירי. על הסבלנות.
ויגאל חיבק אותו. תמר קפצה עליו.
עבר החושך, גיחך מאיר שלום לאור.
בארוחת הבוקר, אור השמש בריבועים על השולחן, תה חם, עוגיות טחינה, תמר צוחקת. יגאל מסביר לאבא על פרויקט חדש, מאיר צוחק בדיחה על רכבת לילה.
וזה אותו מאיר, אותם סיפורים. אבל הזמן נכון. בוקר במקום לילה, ביקור מודע במקום התרסקות.
בערב, רגע לפני שתמר נרדמה, לחשה:
אימא, היום סבא לא הופיע לי בחלום.
ואיך זה?
פשוט ישנתי. בבוקר הוא היה אמיתי.
מרים חייכה בחושך.
ככה עדיף.
בשעה “1:15”, הבית היה שקט. לא צלצול, לא דופק. לראשונה מזה זמן רב, מרים קמה לא מצורך, אלא כי נחה.
ולמדה: גבול לא תמיד פוגע לפעמים הוא שומר, לכולם. סבא לא נעלם, רק עבר מהחושך אל האור.
וזה הניצחון האמיתי של המשפחה הזאת.
