המסעדה ריחפה מעל העיר כמו מקום שנבנה כדי להשאיר את הסבל בחוץ

המסעדה ריחפה מעל תל אביב כמו מקום שנבנה במיוחד כדי להשאיר את הצרות למטה.
אור קריסטל בהק מסביב לשולחנות שיש בגוון פנינה.
קו הרקיע בער בכחול חשמלי מעבר לזגוגיות.
אורחים בלבוש יקר שוחחו בלחישות מהוסות, כאילו שום דבר מכוער לא יכול לעלות לגובה כזה.
ואז, באמצע כל היוקרה והנימוס, נכנס ילד אחד ישר פנימה.
הוא היה רזה, מלוכלך, לבוש בבגדים קרועים שהיו קטנים מדי וגם עתיקים מדי, הכל בו נראה כאילו הוא בדרך לאיבוד או הביתה או שניהם. הילד נעצר מול גבר עם חליפה כחולה שישב בכסא גלגלים, והביט בו בשקט שלא חשב מורכב כל כך אפילו לפני שפתח פה.
“אדוני. אני יכול לתקן לך את הרגל.”
כמה סועדים סובבו את הראש.
האיש העשיר הניח את גביע היין שלו לאט והעלה רמז לחיוך.
לא חיוך נחמד.
חיוך משועשע של מי שרגיל לראות דברים מסתדרים לטובתו.
“אתה?”
הילד הנהן פעם אחת, בלי חיוך, בלי שמץ של היסוס או מבוכה ילדותית.
“רק כמה שניות.”
המשפט הזה עשה את כל החדר דרוך יותר, כאילו נפתח כאן שידור חי בחינם מהיקום.
העשיר התכופף מעט קדימה, משועשע מהרעיון שמישהו אחר יפול בפדיחה של החיים לעיניו.
“אני אתן לך מיליון שקל.”
הילד צנח מייד על הברכיים ליד כיסא הגלגלים.
וזה כבר היה שובר שגרה כי הוא לא צחק, לא חיפש עיניים שיאשרו, לא היסס לשנייה. פשוט זז, כאילו זה בדיוק מה שבא לעשות.
היד שלו ריחפה מעל הרגל של האיש, של השוק העולה על מתקן הרגליים הנוצץ.
המוזיקה ברקע דהתה בהפגנה.
העיר שבחוץ התרחקה עוד סנטימטר מהחיים.
הילד הרים את המבט פעם אחרונה:
“תספור איתי.”
האיש העלה גיחוך, עדיין בטוח שהוא הראשי בסדרה שכולם יזכרו.
“זה מגוח”
הילד אחז את האצבעות ברגל.
התגובה הייתה מיידית.
כל גופו של הגבר התכווץ כאילו זרם חשמל אמיתי עבר דרכו.
היד שלו התרסקה על שפת שולחן השיש.
היין רעד כל כך חזק שכמעט נשפך.
הסועדים בהו.
קולו של הילד היה רגוע, נמוך.
“אחת”.
פניו של העשיר שינו הבעה – הציניות נעלמה ראשון, אחר כך הגיע הלם, ואז משהו עמוק יותר.
“רק רגע,” לחש עם פחד.
“שתי”
רעד קל, אמיתי.
הוא הביט על הרגל שלו כאילו כרתה ברית עם השטן. אז הביט בילד עיניים יציבות, של מישהו שראה הכל.
“מה”
הכתפיים שלו נטו קדימה כמו שמישהו עומד לקום.
ורגע לפני שהחדר קלט, לחש הילד:
“אמא שלי אמרה שתזוז ברגע שאגע בך.”
הפעם, האיש בחליפה הפסיק להיראות עשיר.
הוא התחיל להיראות פשוט מפוחד.
לא הפחד החלק של להפסיד כסף.
לא הפחד המלוטש של מבוכה ציבורית.
משהו ישן יותר.
עמוק יותר.
ידיו נצמדו כל כך חזק למאחזי הכיסא, שהפרקים הלבינו.
הילד לא מצמץ.
סביבם, אף אחד כבר לא דיבר. מזלגות נותרו עדיין באוויר. אישה ליד החלון הרימה נייד אבל לא לחצה להקליט. גם הפסנתרן בקצה החדר נתקע ככה, אצבעותיו באוויר מעל קלידים.
האיש בהה בילד.
“מה אמרת?”
הילד שחרר את הרגל לאט וקם בעדינות.
הוא היה קטן קטן מדי בשביל למשוך ככה תשומת לב אבל כאילו גרביטציה השתנתה לכולם.
הוא חזר:
“אמא שלי אמרה שתזוז ברגע שאגע בך.”
נשימתו של האיש נהייתה לא סדירה.
“לא.”
בהתחלה שקט.
אחר כך חזק יותר:
“לא.”
העיניים חיפשו בו, לא עליונות, לא זלזול
זיהוי.
הכרה איומה.
מתחת ללכלוך, מתחת לשיער הסבוך, היה משהו אחר.
משהו שנבחר לשכוח חמש עשרה שנה.
השפתיים שלו רעדו:
“נועה?”
הילד שתק.
אבל שתיקה לפעמים עונה יותר מהר מכל משפט.
רחש עבר במסעדה.
ופתאום, האיש דחף את עצמו מעלה
וקם.
ממש עמד.
לא רק קפץ קצת ולא התנדנד.
עמד.
אנחת הלם פילחה את האוויר כמו כוס זכוכית נשברת.
מישהי צרחה.
מלצר הפיל מגש שלם של כוסות קריסטל.
אף אחד לא הסתכל על זה.
כי עכשיו, האיש שאף אחד לא ראה הולך כל כך הרבה זמן עמד באמצע “מסעדה מעל תל אביב”, ומול ילד שהזכיר לו רוחות מהעבר.
עשה צעד.
ועוד אחד.
הברכיים רעדו, אבל הם נסעו איתו.
דמעות צברו לו את העניים לפני שהבין למה.
“זה לא הגיוני”
הילד הטה ראש,
“לא,” אמר בשקט, “הבלתי אפשרי זה להעמיד פנים ששכחת אותה.”
האיש קפא.
הפנים שלו התרוקנו מכל צבע.
ולראשונה, הכסף היה לא רלוונטי.
כי הזיכרון סוף סוף התיישב.
הילד שלף מכיס הפנימי בג’קט משהו קטן.
תמונה.
דהויה, מקופלת בקצוות.
הניח אותה ליד גביע היין שעל השולחן.
האיש הביט וצלל חזרה לכיסא כאילו רגליו נעלמו מהעולם.
בתמונה: הוא, צעיר יותר, ליד אישה עם עיניים כהות וחיוך עייף.
ידו מונחת על הבטן שלה.
ומאחור, בכתב דהוי, מופיעות חמש מילים:
אם הוא אי פעם יחזור.
הידיים שלו רועדות.
“היא הייתה בהריון.”
הילד הנהן.
“היא מתה כשהמתינה לך.”
שקט.
לא שקט של מסעדה, לא אלגנטי.
שקט שמועך את הצלעות.
האיש הרים אליו מבט, שבור, עירום מכל תואר ותדמית.
“אז למה עזרת לי?”
העיניים לא התרככו.
“כי היא ביקשה.”
ואז הילד פנה לדלת הזכוכית, לעיר הבוערת מלמטה.
ברגע אחד לפני שנעלם, זרק מבט אחרון ואמר את הדבר שיילך איתו לכל החיים:
“היא רצתה שארפא לך את הרגליים.”
הילד קפץ בעדינות מבט נוסף,
“אבל לא את הנפש.”