אמא סוף סוף יצאה לפנסיה, כבר לפני כמה שנים. “הגעתי לקצה,” היא אומרת. “הבריאות לא משהו, העבודה היתה שוחקת, האנשים שם רעילים, ואני כבר לא ילדה. עכשיו אני רוצה לחיות בשביל עצמי, לא בשביל כל השאר.”

אמא שלי סוף סוף יצאה לפנסיה. עברו כבר כמה שנים מאז. “אני עייפה,” היא אומרת, “הבריאות בקנטים, עבודה לחוצה, והשנים נותנות בי את אותותיהן. רוצה סוף-סוף לחיות בשביל עצמי, לא בשביל כל השאר.”
האמת, אף אחד לא העז להתווכח איתה. אמא שלי כזאת שכשמחלטת משהו אין פה מקום לערעורים.
אז עכשיו אמא עברה לבקתה שלה בכפר, והחלה לחיות את החיים הכי טובים שיש: מגדלת פרחים ומלפפונים, מעשנת במרפסת, שותה קפה לפעמים עם קצת ערק, לפעמים עם ספר. מסדרת מסביב, נחה מהעבודה, מזכירה לעצמה כמה טוב שלא יצטרך לארח את הנכדים כל הקיץ כי הם כבר בוגרים.
מדי פעם, אמא מעבירה לנו הדור הבא עצה אסטרטגית:
“אל תצאו לפנסיה לפני שהנכדים מסיימים את האוניברסיטה. זה עקרוני. חשוב שתהיו חופשיים, ומבוגרים מספיק כדי שלא ‘יתלו’ עליכם את הפרנסה שלהם. לנינים כבר תהיו מספיק מבוגרים, אז שזו כבר תהיה דאגה של הילדים שלכם, או של הילדים שלהם. זה לא העניין שלכם.”
באופן כללי, הכל הסתדר לאמא בכפר: מרכזי משלוחים, מינימרקט, אינטרנט, גינת ורדים מתחת לחלון, אוויר צח, שכנים שקטים, חיים רגועים.
אבל אחרי כמה זמן נהיה לה קצת… משעמם. והחליטה להוסיף קצת עניין לחיים: לרצף בבטון כמה מטרים מהחצר הגדולה שלה.
היה צריך לסדר את החניה, לדעתה היא נראתה “לא מספיק ייצוגית”. חוץ מזה, אי אפשר לחכות לטוב מהטבע הרי כבר קיבלנו אינטרנט. באינטרנט היא מצאה בקלות צוות שיפוצים “איתן”, שמוכנים לעשות הכל תמורת תשלום, כמובן.
הגיע היום הגדול. הצוות מגיע חמישה גברים, והמנהל יותם. אמא פשוט קראה לו “יותמי”, למרות שהוא שני מטר גובה וכולו שרירים.
התחילו בשמחה, אבל מהר מאד משהו השתבש. שני מיקסרים של בטון כבר ממתינים, ואמא משקיפה מהצד.
ופתאום יותם מתחיל לזרוק הצעות. איך אפשר לפספס הזדמנות כזו? אישה לבד, מבינה יותר בבישול מאשר בבטון, לפי דעתו של יותם, אז למה לא “לקמבן” עליה עוד כמה שקלים?
יותם מתחיל בשואו:
“אפשר לעשות, אבל ככה אי אפשר, הכל עקום, זה לא ילך צריך להוסיף עוד 12,000 שקל, אחרת אנחנו מקפלים והולכים. תחפשי אחרים.”
אמא הקשיבה, אפילו הנהנה באמפתיה.
“12,000, אתה אומר? אולי 6,000 יספיק? טוב חבר’ה, אני מאמינה לכם. איך לא להאמין לאנשים רציניים כמוכם.”
ואז היא מוסיפה פתאום:
“אבל בואו נתערב. מה דעתך?”
“על מה?” נדלק יותם.
“על ה-12,000. אני מתערבת שאצליח לנהל את הצוות שלך בצורה כזאת שתסיימו הכל לא ביום, כמו שאתה אומר, אלא בשלוש שעות. תספיקו 12,000 אליך. לא תספיקו 12,000 אליי.”
האמת, במקומו הייתי בורח משם. אפילו אם היא נראית קצת תמימה למה להסתבך? אבל הביטחון והחמדנות של יותם היו חזקים מהשכל.
יותם התיישב במרפסת עם קפה לראות מה יקרה. ואמא שלי, רות, שמה מגפיים, ונכנסה לפעולה.
בחמש דקות היא סידרה כל אחד בצוות, שכל אחד יבין בדיוק את תפקידו, מה לשפוך, איפה להחליק, איך לחסוך בזמן ואיפה אסור לטעות. גם למפעילי המיקסר נתנה הדרכה איך בדיוק לשפוך, מתי ולעבוד יעיל.
הכי חשוב היא עבדה ככה שלא היה רגע מיותר, לא תנועה אחת לחינם.
בקיצור, מלכת הבטון.
מה שכמעט גרם להם לגרור את העבודה יום שלם היא סיימה בשעתיים ומשהו, והכל מושלם, ישר, חכם, נקי.
יותם בתחילה חייך בטוח שהיא תישבר. אחר כך הפסיק לחייך. אחר כך החוויר. נזכר בהתערבות. נזכר במילה. נזכר ב-12,000.
ליותם נשארה רק שאלה אחת:
“אבל איך? איך זה בכלל אפשרי? זה לא אמיתי!”
“אפשרי,” רות ענתה בשקט, מנערת אבק בטון מהכפפות.
“כשהגעתם, ראיתם את מחלף ראש העין? הגדול, של שלוש קומות?”
“כן” יותם ממלמל.
“ואפילו נסעתם בו?”
“כן”
“יופי. אני בניתי אותו.”
ואז, כך אומרים, יותם הבין סופית “סבא טוביה” זה לפעמים פשוט מישהי שעבדה שנים בתפקידים שאנשים עדינים לא מחזיקים בהם וריב איתה, זה רק לטובתך.
נזכרתי שוב כמה חשוב בזמנים שלנו לא לזלזל בניסיון של דור ההורים ויש לי עוד הרבה ללמוד מאמא שלי.