איך זה למכור?! צעקה סופיה ברק, מבולבלת, מתבוננת בבנה. איך אני אחיה? במדרכה? בתחנה? או שאתה מתכנן לשים אותי בבית קשיש?
אמא, למה את מתחילה שוב תנחם יובל.
אתה רוצה להציע לי קופסאת מכונת כביסה? המשיכה בקול גבוה יותר. איבדת שפיות, יובל?!
אל תצעקי. רק מנסה להציע שנדון באפשרויות
מה יש לדון בו?! בית זה לא חפץ שניתן למכור כשקשה! קפצה מטה מהשולחן. נולדתי כאן, אתה גדלת כאן. ואתה החלטת לשים אותו למכירה!
באותו רגע נכנסה לבית בלי לחטף, השכנה לידיה וייס.
סופיה! למה את יושבת כאן כמו קבורה? את אמרת שהשנה תשתלי את כל השדות. בחורף שעבר כמעט נשטף! איפה התכניות שלך לעיר?
לידיה, ניסיתי, באמת סופיה הניבה מבט למטה. הנבטים רק מצמיחים, ואני לא מצליחה להרים את היד להרוס אותם
למה להרוס! לפני חודש נתתי לך את המספר של אוריה, נגר מלימן! הוא היה מפרק את השדה כולו ומזמן אותך! תשתילי משהו שימושי, ולא רק ורדים לשעת ההזדקנות
יובל אמר שאולי בקיץ יבוא עם חברים. שׁוֹאֹות, מדורה. ואני רק יש לי שיחי שושנה
תפסיקי עם ה”ורדים” האלו! חייכה לידיה. חמש שנים האחרונות בנך מגיע שלוש פעמים, ותמיד עם בירה, לא עם מנגל.
הוא עובד. יש לו הרבה עניינים
זוכרת את החורף ההוא? לא היה אוכל, לא היה תרופה! טוב שהגעתי אלייך. איפה היה הבן “העובד” שלך? אפילו לא מצליחים להתקשר!
הוא תמיד מגיע כשקוראים לו
סופיה, את כמו נערה: מאמינה ומחכה. הזמן חולף. צריך לחשוב בראש, לא בלב. השדות דרושים לך יותר משיחי הוורד!
אולי אכן אשלים את השדות. במקום השושנות שכבר פורחות
זה נכון. ומה של בתך? איך היא?
כמו תמיד. יובל מדבר איתה מדי פעם ימי הולדת, ראש השנה וזהו.
יובל מבקר אותך פחות ופסוקים שלך מצטמצמים. לא רוצה לחרוץ, אבל משם תלך השקט.
סופיה ברק גרה בכפר ברק, ליד השומרון. לפני עשרים שנה היא נשארה לבד עם הילדים בעלה נהרג בדרכים. הבת הראשונה, אילה, הייתה חכמה, למדה מוקדם, עבדה במכבס ובמטבח. יובל נולד מאוחר יותר, כשאמא כבר הייתה מעבר לארבעים, והפך למקור הנחמה. הפער ביניהם חמש עשרה שנה. זמנים שונים, חינוך שונה.
אילה עזבה ראשונה.
אמא, אני רוצה להתגרש.
מִי? הרומן מהשכונה? לא אתן לו! אין לו מקצוע, אין לו השכלה, אין לו תרבות!
זה חיי, אמא. אני כבר שמונה עשרה.
ראית את הבטן שלו? שם לא תמצאי נשמה הכל מלא שומן!
זה לא חיצוני, הוא טוב, חכם. מצאו לו עבודה בתל אביב.
ואת תלכי איתו?! ואני כאן לבד?
אלמד ואחיה.
סופיה בכתה וביקשה. אבל אילה, לאחר שאספה את חפציה וקפצה מהחלון, נעלמה. לא מכתבים, לא שיחות. רק שמועות נדירות דרך מכרים.
יובל חיי זמן רב עם אמא. הוא הקים חצר למנוחה: פרגולה, נדנדה, מנגל, מדשאה, פרחים. שום שדה, שום תפוחי אדמה.
אמא, למה את צריכה שדות? בכפר ברק נפתח חנות! יש הכל תפוחי אדמה, קישואים, ירקות. למה תהיי עומדת?
טוב, אצלנו זה להיות בעלים של המקום
זה היה הרגל של פעם! עכשיו אנחנו במאה העשרים ואחת!
סופיה הסכימה. חיה צנועה, אבל בנעימות. יובל מביא לה מזון, תרופות, נוהג איתה לרופאים. אחר כך פגש בחברה מרינה. נישאו. סופיה קיבלה אותה, אבל הם לא התאימו זה לזה. היא לא הסתרה בבזוי כלפי החיים הכפריים ובייחוד כלפי החמות.
בביקורו הרגיל של יובל, כמו תמיד, הוא חיבק את אמא, שיחק על השולחן, והביא מצרכים.
אמא, רציתי לדבר. יש לי רעיון ממש משתלם.
שוב על העסק?
אמא, בכפר ברק קונים קרקעות! רוצים לבנות קיבוץ קונספט של בתים יוקרתיים. תשתמשי בתשתיות, הכל כמו שצריך. אם נמכור את הבית עם החלקה נוכל לקנות דירה של חדר אחד בירושלים. ויש לי עוד כסף להתחלה.
חכי איפה אני? איפה אחיה?
אמא, אל תתעקשי. אפשר לחשוב על משכנתא או לשכור דירה, לא ברחוב!
אתה רוצה לשים אותי בדירה? מה עם הבית המשפחתי שלנו, עם החצר של כל הדורות? זה הבית שלנו!
אמא, זה רק בית. ישן וקשה. עד שהמחיר יישאר צריך למכור.
אף פעם! סופיה כווצתה. כל עוד אני חיה, הבית יישאר. אפילו לא באשפז!
יובל נעלם, תפס את המפתחות ויצא מבלי להיפרד.
סופיה יצאה לחצר. על השיח שושנת ורדים בחצי פורה. ביד אחת היא החזיקה קוצב, וביד השנייה גרזן. החליטה לחפור את השיח כדי לשתול ירקות, אבל לא הצליחה להזיז אותו.
עדיין לא? קראה לידיה מהגדר.
אין לי כוח. אין במו ידיי, ואין בלב.
כבר מאוחר! העונה נגמרה. יובל שלך אולי לא יחזור.
מה תמליצי לי?
תחשבי ברצינות. תסדרת הכל נכון תקבלי דירה של חדר אחד בירושלים. קרבה למרפאה, לחנות, חום, שכנים. ציוויליזציה.
סופיה לא יכלה לישון כל הלילה, חשבה. בבוקר עלתה באוטו וקראה לירושלים, אל יובל. החליטה להתפשר ולדבר בשלווה.
היא עלתה לקומה השלישית, נעמדה לפני הדלת.
מתוך הפנים נשמע קול:
וירה, היא לא רוצה למכור! עקשנית כמו בולט!
אז לך כמוביל משא! איך אפשר לשמור על העסק שלנו? אנחנו על הסף, ואת מתרשמת! שי
סופיה נחרדה, ואז דפקה בחוזקה.
יובל? פתח יובל.
תודה שסגרת אותי, בן! קולה רועד. באתי לדבר, להתפייס. ועכשיו תדע: אני לא מוכרת! אף פעם! עדיף שאקח את התבלינים לאדמה, ולא אליך למען העסק שלך!
אמא
צא משם עם השדים שלך! קראה בקול רם. תנו לאבותיהם למכור דירות! והבית שלי אל תגעו!
סופיה הסתובבה והלכה. לילה שלמה חיכתה בתחנת הרכבת. בבוקר חזרה הביתה. שלושה ימים נשכבה, ואז הרימה את הגרזן, אך לא הצליחה לעבור את השיח.
בבוקר, מישהו דפק בפתח.
מי שם?
אמא, זה אני. אילה.
אילה? קפצה סופיה. בתי שלי
איך את?
כאילו הקול רעד.
יובל התקשר. אמר שאת משוגעת, לא רוצה למכור את הבית. וחשבתי: היא כבר כל כך ואז הבנתי הגיע הזמן לחזור.
בתי אבל אנחנו
מתי זה היה? יש לי שלושה ילדים. ועכשיו אני מבינה אותך!
ילדים?
שתי בנות ובן. ורומא? עכשיו הוא ספורטאי, עובד בתחום ההייטק.
ואת?
נבקר אצלכם בסופי שבוע. אביא גם מזון וגם מה שצריך. אנחנו קרובים עכשיו, אמא.
השדות?
לא יהיו לך צורך בשדות. עכשיו יש לך נכדים.
סופיה בכה, חיבקה את בתה.
