הטלפון צלצל בדיוק בצהריים, חותך את השתיקה הכבדה של ההמתנה.
מרים כהן הרימה את המאזין בחיפזון, מרגיעה את הקיפול הדמיוני של השולחן המוזיקלי.
יואב? בן?
היי אמא. מזל טוב.
קולו של יואב נשמע עייף, כמעט עמום, עם קרצוף של רטטיםכמו שמדבר מתחת למרתף.
אמא, בבקשה אל תיכעסי. אני באמת לא יכול. בכלל.
מרים קפאה במקום. עיניה ננעצו בקערת סלט קפוא עם שרימפס, שהייתה במטבח מהשעה חצות.
איך זה “לא יכול”? יואב, לי יש שבעים, יום הולדת.
מבינה, אבל יש משבר בלתי צפוי. פרויקט תם, הלחץ גבוה, את יודעת מה התחום שלנו. השותפים קשים, הכל תלוי בי.
אבל הבטחת
אמא, זה עבודה, לא פינוק. כרגע לא אוכל לנטוש הכל ולפגוע בצוות. אין לי דרך לברוח.
שתיקה ממלאה את השיחה, רק רעש הקו נשמע ברקע.
אני אבוא אלייך בשבוע, נדבר לבדו. בסדר? נשיקות.
צפצוף קצר.
מרים שמה לאט את המאזין. שבעים. משבר בלתי צפוי.
הערב עבר בטלית של ערפל. שכן הלנה, שכנה מהקומה למעלה, הביאה פלטת שוקולד מרטף “הקיבוץ”. שתינו קוקטייל קוניאק “למזג”. מרים ניסתה לחייך, הנהנה, מדברת על סדרה, אבל החג נצמד למטבח שלה ונכבה, אפילו שלא התחיל.
בשעה מאוחרת, בחולצת הפיג’מה הישנה, היא תפסה את הטאבלט. ברוחב אצבעה גללה בממשק של “וואצאפ”. נצצו פוסטים של בתי כנסת, חתולים, מתכונים.
פתאום הבזק חזק וכואב.
הדף של רונית, חמותה.
פוסט חדש, לפני עשרים דקות.
מסעדה. “הדולפין”. קישוטי זהב, מלצרים בכפפות לבנות, מוזיקה חיה, כוסות קריסטל.
רונית. אמה, רחל, לבושה בפירור, עם זר ענק של ורדים אדומים.
ויואב.
בחולצה לבנה חלקה, מחבק את חמותו.
מחייך.
אותו יואב, עם ה”משבר” וה”שותפים הקשים”.
מרים הגדילה את התמונה. הפנים שנראו שמחות וחמות.
הכיתוב: “חוגגים יום הולדת לאמא האהובה! 65! העברנו לסוף השבוע כדי שנוח לכולם!”
“נוח”.
היא נזכרת היטב כשיום הולדת של חמותה עבר לפני שבוע, ביום שלישי. העברו. ליום הולדתה.
ליום הולדתה השבעים.
היא המשיכה לגלול.
יואב מרימה גביע ומרים נאום.
רונית וצחוקם מתמזגים, הראש נופל אחורה. על השולחן: צלופחים, יין, מבחר מטעמים.
עבודה.
היא מביטה בפניהם המרוצים של בנה.
הבעיה לא הייתה במסעדה, לא בזר. הבעיה הייתה בשקר.
שקר קר, שקט, יומיומי.
מרים סגרה את הטאבלט.
החדר, מלא בריח של אוכל שלא נאכל, נראה ריק.
יום הולדתה הפך לתאריך בלתי נוח.
יום שניתן לדחות למען חג של אחרים.
בבוקר שני, הריח הכואב של ארוחה פגומה קלטה אותה.
הקולינריה שהכינה כמעט יום שלם, כבר ריקה. סלט השרימפס שקוע ברוטב מיונז. בשר אפוי מכוסה ברפלקס חלקלק.
מרים לקחה פח אשפה גדול.
במדד, מנה אחר מנה, היא הוציאה את החג שלה.
העבודה שלה, הציפייה שלה.
זה היו רוליני חצילים שיואב אהב כל כך. פיסות נאפוליאון שהייתה גאה בהן.
כל תזוזת כף גרמה לכאב משונה בלב.
זה לא היה רק פגיעה. זה היה מחיקה.
הם פשוט חצו אותהבענווה, בטענה של “משבר”.
היא ניקה את הכלים, נשאה חבילה כבדה, מרוכזת בחכות.
הוא היה הבטיח “אגיע בשבוע”.
הטלפון צלצל רק ביום רביעי.
היי, אמא! מה שלומך? סליחה, הייתי עסוק ממש.
אני בסדר, יואב.
שמעת, אני מביא לך מתנה. אתן לך חמש עשר דקות, אחרי זה רונית תאסוףיש לנו כרטיסים.
כרטיסים?
לתיאטרון החדש שרונית קיבלה.
הוא הגיע אחרי שעה. מנף קופסה כבדה.
הנה. יום הולדת שמח שוב.
על הקופסה: מכשיר לחות אוויר עם יוניזציה.
תודה, אמרה בעדינות, מניחה את המתנה על הרצפה.
רונית בחרה, זה מוצר מצוין. לבריאות.
הוא נכנס למטבח, מילא כוס במים מהברז.
אמא, אין מה לאכול?
כלתי את הכלספה ביום שני.
יואב מצמצם גבות.
למה לא קראת? הייתי לוקח
מרים הסתכלה עליו בשתיקה.
היא, שתמיד מחפשת תירוץ, חשבה שאולי רונית היא שהניעה אותו. אולי הוא לא רצה. אולי לא ידע.
אבל הוא עומד שםוממשיך לשקר.
יואב,
כן?
ראיתי את התמונה.
הוא קפא, עם כוס ביד. מסתובב באיטיות.
איזו תמונה?
מהמסעדה, שבת, בעמוד של רונית.
פניו רעדו, נוקשיםכועסים.
אה, ברור. ובכן, מתחיל
אמרת שזה עבודה.
אמא, מה ההבדל?..
ההבדל הוא שאתה שיקרת לי.
יואב שם את הכוס על השולחן בכוח שגרם למים לזלוג.
לא שיקרתי! היה לי עבודה! חיבשתי הכל עד שישי, לא ישנתי כל הלילה!
ומה שבת?
שבת רונית ארגנה לי חג! את יודעת רוניתהיא רוצה שהכל יהיה “כפי שצריך”! למה?
קולו עלה, נמרץ.
האם הייתי צריך לפרוץ? לא רציתי ללכת לשום מקום! נמאס לי!
מרים מביטה בו בשתיקה.
זה הילד הבוגר, ארבעים, שצעק רק כי נחשף לשקר.
יכולת רק לומר אמת, יואב. לומר: “אמא, לא אבוא, אנחנו חוגגים אצל רחל”.
ומה היה משתנה? קרא בקול. שתבזבז לי שבוע של דאגות?
“שתבזבז לי שבוע של דאגות”.
זה כל המשקל.
זה משפחה. המשפחה שלי. הייתי חייב להיות שם. אתה רוצה שהקשר שלי עם רונית ייהרס?
הוא מביט בה בזעם חבוי.
הוא מגנה, ובכך גורם לה להאשים אותו.
פעמון הדלת צלצל.
הנה, רונית מגיעה. הכל, אמא, אני לא חוזר.
הוא תפס את המעיל.
תסדר את המכשיר, שם הוראות. דבר שימושי.
הוא יצא, משאיר אותה לבד במטבח.
מרים מביטה בטביעת המים על השולחן.
הקשר נמתח.
הניסיון שלה לדבר בשלווה, “במעשה של מבוגר”, נכשל. הוא לא רק שיקרהוא בחר בשקר כדרך קלה לתקשר. והיום שלה הפך לחוסר נוחות.
שבוע עבר במצב של קיפאון רך.
מרים פתחה את המתנה. “דבר שימושי”.
היא נלחמה עם ההוראות, מלאת מים במיכל, חיברה לחשמל.
המכשיר גרגר. נצנץ אור כחול רך, והקול הרעשתי נמשך בחדר.
והריח או יותר נכון, היעדרו.
האוויר, שתמיד נשא ניחוח ביתיספרים ישנים, צמחים מיובשים, רוטב “אדום ישראלי” שהקצתה על נרהפך לבלתי צבעוני, מת כיבוש.
כאילו מישהו הגיע ושפך כימיקלים על הבית, מוחק כל זיכרון.
היא ניסתה להסתגל. “רונית בחרה”.
המכשיר רעד, הבהיר, “ויעונז”. מרים הרגישה שהאוויר המנקה החדש מקשה עליה לנשום.
היא פתחתה חלון, אבל הבלתי-צבעוני לא נעלםהוא רק התערבב ברוח קרה, הפך אותה לקפואה וחסרת חיי.
ביום ראשון, היא ניגרה את הדף בקפיטריית הספרים.
ידיה עברו על המדפים עד שהגיעה לתמונה.
היא היתה בגיל חמשים. יואב, אז סטודנט, מחזיק אותה על הכתף מחייך, שיער מתבזבז ועיניים כנות.
בגב התמונה, דיו דהו: “לאימא הכי טובה ואהובה בעולם! בנך”.
מרים ישבה על הספה.
היא הציצה לתמונה ולרעש השקט של המאוורר.
זה היה בנה האמיתי. זה שהעביר כרטיסי ברכה והביא מימוזות על מלגה.
זה היה “הדבר השימושי” שהביא איש עייף, כדי שלא תאחר.
האמונות שהיא שמרה, האמונה שהוא “טוב, רק נאלץ”, נמסו.
היא ראתה הכל קר, חד, כמו ניתוח.
היא לקחה את הטלפון.
החלה לחייג.
יואב, שלום.
אמא? מה קורה? בקולו נשמע דאגה רגילה.
כן. תבוא, בבקשה.
יש לי תוכניות, אמא. רונית
תבוא. וקח את המתנה של רונית.
הפסקה.
מה משמעות “קח”?
זה אומר. הוא לא צריך אותי. תבוא.
היא השיחה.
הוא הגיע אחרי ארבעים דקותזועם, אדום, מהדלת.
מה קורה? מה משמעות “מתנת רונית”?
מרים עמדה במרכז החדר. רגועה.
הוא לא נדרש לי, יואב. קח אותו.
היא הצביעה למכשיר שהגרגר בפינה.
אתה מצחיק? זה יקר! זה בשביל בריאותך!
בריאותי, יואב זה כשבני לא משקר ביום הולדתי השבעים.
הוא רעד כאילו קיבל מכה.
שוב עליך! כבר הסברתי!
לא. לא הסברת. רק צעקת ועזבת.
אלוהים, למה אתה מתעקש על אותו היום? קיבלנו באתנהמה זה? פשע?
פשע זה לשקר, יואב.
שיקרתי כדי שלא תדאגי!
שיקרת כדי שנוח לך, ענתה בשקט. כדי שלא תצטרך לקבל שהאמא של רונית חשובה יותר משלך.
המילה פגעה בו.
הוא פתח פה, וברק הטלפון רענן.
הוא תפס אותו. על המסך “ניקו”.
יואב בעט עיניים אל האמא, אל הטלפון ולחץ “ענה”.
כן, ניקה.
אני בא הביתה. שוב על אותה סצנה עם המתנה.
לא יודע מה היא רוצה! הולך!
הוא שם את המאזין.
הביט במרים.
פעם ראשונה, האמת באה לידי עיניו.
הוא עמד בין שני עולמים אם שקטה שאומרת אמת, ובת זוג שממתינה לכרטיסי תיאטרון.
אמא, אני הוא מתבלבל. זה לא כך
לך, יואב, אמרה. רונית מחכה.
היא הלכה לחלון, מציינת שהשיחה נגמרה.
הוא נעמד שנייה, ואז תפס את המעיל ויצא.
היא נותרה לבד.
היא נגעה במאוורר, נשלפה השקע.
הגירור המונוטוני נחלש.
ברחבות הבית חזרו ריחות מוכרים.
שני ימים חלפו.
הקופסה עם “הדבר השימושי” עמדה בפתח, כמו אזהרה שקטה.
יואב לא חזר. לא לקח את המתנה. הוא רק ציפה שמרים “יתקרר” ותסכים.
מרים הבינההוא לא יגיע.
היא חייגה לחברת המשלוחים.
הכתבה כתובת: מגדל העסקים, קומה א’, משרדו של יואב.
שלמה למשלח, ושניים צעירים נשאו בקשקוש את הקופסה הכבדה מחוץ לדלת.
כאשר הדלת ננעלה, השקט שבפנים היה מוחלט.
הפעולה הסתיימה. בלי מילים, אך בכבוד.
היא החזירה לא רק את החפץהיא החזירה להם את העולם החסר לב, השקר, הניסיון “לקנות” את השקט.
בערב צלצל הטלפון.
מרים הכריזה מיד שמדובר ברונית.
מרים כהן? קולה של החמות רועדת מזעם מכוון.
כן, רונית.
מה זה אומר? החזרת את המתנה? המשלח הכניס אותה למשרד של יואב! כל המנהלים ראו!
לא מתאימה לי.
לא מתאימה? שילמנו עשרים אלף ש”ח! זה היה מתנה מאיתנו!
מתנה, רונית, היא באה מלב. לא כדי לכסות על שקר.
שתיקה קצרה, מופתעת, במאזין.
איך אתה מציג! ברחה רונית. יואב היה על קצה פרויקט, עבד כמו משוגע, ואת אתם תמיד אנוכיים! הכל לא כשורה!
כל טוב, רונית, ענתה מרים בנחת ולחצה “נתק”.
היא ידעה מה קורה שם.
דמיינה את הסערה רונית תזעיק לבנה.
פעם ראשונה, לא הרגישה כלום. היא חיתכה את החוט המגעיל.
הוא הגיע מאוחר. כמעט חצות.
דפיקה עדינה בדלתאחריות.
היא פתחתה.
בפתח עמד לא האיש הזועם שכעס על המון ימים לפני, אלא יואב שלה. עייף, פנים אפורות, מבט ריק.
הוא עבר לשולחן, ישב על כיסא גבוה.
מרי לא הדליקה את האור, עמדה לצידו.
היא אמרה שאם אצא אלייך עכשיו אולי לא אשוב.
הוא הביט לשולחן.
אני אמא. סלח לי.
הוא הרים מבטו.
לא רציתי לשקר.
אבל שיקרתי.
ניקי אמרה שתתעצב אם אומר אמת, ושתהיה יותר רגועה אם אשקר. כך קל יותר.
מרי השתהתה.
זה היה קוריוז של מניפולציות. “קל יותר”.
היא אמרה שהיום שלך הוא “לא כל כך מיוחד”. לא כמו אצל רחל, האורחים, המעמד ומה איתך? השכנה הלנה?
ואת? שאלתה בעדינות. גם את חשבת כך?
יואב נ remained שקט זמן רב.
אני עייף, אמא. עייף מכל.
הוא כיסה פניו בידיו.
רציתי שכולם יהיו מרוצים. אך צץ
הואבאותו רגע היא חייכה, נפתחה לשיחה כנה עם בנה והבינה שלפעמים האמת, למרות הקושי, היא המפתח לשלווה ולחיים שלמים.
