10 באוגוסט, יום חמישי
חזרתי הביתה שלושה ימים לפני שידעו שאגיע, עם שקיות מלאות בכל טוב מההורים שלי בירושלים ריבות מעשה ידיה של אמא, עוגיות חמאה, תפוחים שטעימים בריח, וגם כמה גבינות קשות שאבא לא מפסיק להכין בגאווה. אני באמת התרגשתי להפתיע את נועה. ספרתי את הדקות באוטובוס מתל אביב, דמיינתי את החיבוק שלה, את החיוך שתאיר לי פנים אחרי שבוע שבועיים שהיינו בנפרד. כמה היה לי קשה להרים את השקיות, מרוב שהן כבדות, וכמובן שהגב הגב שלי שוב התלונן. הרי החודש השישי כבר כאן, והבטן שלי ושל נועה הופכת כל יום לאתגר חדש.
עצרתי מול הכניסה לבניין ביפו ולקחתי נשימה עמוקה. התינוקת נתנה בעיטה קטנה, כאילו מזכירה לי שהיא פה. ניסיתי להגיש לעצמי שנשארו רק עשר דקות הליכה, אבל עם כל השקיות האלה הרגשתי שאין לי כמעט כוח. אז הפעלתי את הטלפון. חייגתי אל נועה.
“אורי, אני פה,” לחשתי אל הטלפון כשהיא סוף סוף ענתה.
היא נשמעה מופתעת, אולי קצת מודאגת אפילו. “מה? למה את פה? חשבנו על שבת!”
“חשבתי לשמח, להגיע לפני הזמן,” השבתי בפשטות, מנסה להסתיר את העייפות. “הגעתי, אני ממש ליד הבניין, רק שהשקיות כבדות מאוד אולי תוכלי להיפגש איתי?”
ברגע הזה שרר שקט מוזר, כאילו השיחה נותקה.
“אוי,” היא אמרה בקול גבוה פתאום, “בדיוק כרגע? למה לא אמרת משהו מראש? לא התארגנתי בכלל!” היא נשמעה אפילו מעט כעוסה. “טוב, תקשיבי, אין כלום בבית. איך שלא יהיה, אני עכשיו בחופש, חשבתי לבשל לנו משהו טעים. יש מכולת בפינה, אפשר שתקני קצת בשר טרי וקצת תפוחי אדמה? אני מסדרת פה הכול!”
עמדתי רגע בהלם. “אורי, את שומעת מה את מבקשת ממני? אני בהריון, הבטן כבדה, עייפה אחרי נסיעה ארוכה, עם שקיות מטורפות, ואני כבר רעבה! באמת? תלכי בעצמך?”
היא לחצה. “נו באמת, בשבילנו! עוד מעט הכול מוכן, את לא תצטרכי לדאוג לכלום בסוף השבוע!”
שמעתי את עצמי כמעט דומעת מהמרמור, אבל שוב לקחתי את השקיות וגררתי אותן יחד איתי למכולת.
הקופאית בקושי הרימה עיניים, אבל אני הרי בקושי הצלחתי לגרור את סל הקניות בין המדפים. הבשר שוקל טונה, והאריזה של תפוחי האדמה איך האצבעות לא נשרו לי, אני לא מבינה. בקושי חזרתי לכניסה של הבניין.
טיפסתי לספסל, ניסיתי לנשום, הרגליים ממש בערו לי. הטלפון שוב צלצל.
“קנית?” נועה שאלה בשמחה.
“כן, אני כבר למטה. תפתחי לי.”
אל תעלי, תחכי,” היא פקדה. “חייבת לסיים פה משהו קטן, חכי לי, עוד עשר דקות.”
“מה?” צעקתי בלי לחשוב בכלל. “אני לא יכולה לחכות! אני בסך הכול רוצה לנוח אחרי היום המשוגע הזה”
“שתי דקות,” היא אמרה וניתקה.
חלפה רבע שעה. חצי שעה. הרגליים שלי כמו סקיות חול. הדלת נפתחה, נועה יצאה עם טי-שירט הפוכה, פנים מזיעות, חיוך מאומץ.
“את פה! איזו הפתעה אבל למה את נראית כאילו רבת עם העולם?” היא שאלה כאילו באמת לא מבינה.
גררתי בקושי את השקיות אחרי, כשעלינו הביתה, ונתתי בה מבט עייף. “למה מריח פה כמו בית מרקחת עכשיו?”
“עוד רגע תראי!” היא חייכה בגאווה.
נכנסנו. צריך לומר הדירה נוצצה. כל הכיסאות עומדים במקומם, המדפים בלי אבק, הרצפה ספוגה. הפסלים שלי נדחקו לפינה.
נו, איך? הפתעה!” היא קרנה מולי.
הסתכלתי סביבה בשקט. “זו כל ההפתעה?”
“מה זאת אומרת?” נפגעה. “ניקיתי חצי יום, ניסיתי לעשות לך טוב. כשהגעת, תיכנסי ישר לדירה מבריקה! עד שניקיתי ככה, מה?”
הרגשתי איך הדמעות גולשות לי על הלחיים. “את יודעת מה זה להכריח אותי לסחוב בשר במצב שלי, אחרי כל יום כזה? היית יכולה פשוט לבוא, לעזור לי לעלות הביתה לא חייבת לשפשף רצפה דווקא עכשיו…”
היא הרימה את הקול. “ציפיתי שתשמחי, ניסיתי, והקדמתי בשבילך! כבר שתיים לפנות בוקר אני מארגנת פה, את נכנסת וכאילו כלום!”
לא הצלחתי להירגע. “אני בהריון, אני צריכה אותך, לא ניקיון! החום, השקיות, כלום לא משנה אם את לא איתי באמת.”
הסערה המשיכה להתגלגל בין החדרים. כשהלכתי להעיף מבט במראה, כבר בכיתי באמת עיניים שקועות, עייפות, כל הסוף שבוע שדמיינתי בפנים פשוט נמס מול עיניי.
המריבה לא נגמרה. אמא שלי, אבא שלי, כל הדודות והסבתות ניסו לשכנע שלא להיפרד, גם נועה שלחה הודעות וטלפונים בלי סוף, ביקשה שאתן לה עוד הזדמנות, שתהיה אמא ואישה אחרת. אבל בליבי, הספיק לי. למה שאשאר עם אישה שמעדיפה דירה מצוחצחת על פני הבריאות שלנו ושל התינוקת? הרי מספיק אישה אחת שמבינה שלפעמים ערימה של כביסה פחות חשובה מחיבוק במדרגות או לפחות מלהיצמד ללבה של זו שמחכה בבית.
הלוואי שיום אחד אלמד לבחור מה חשוב באמת. לא כסף, לא הפתעות מבריקות, לא בשר טרי רק מישהו שירים אותך כשהשקית והלב כבדים מהרגיל.
