הגנב של הנקניקיות
אי אפשר היה להתעלם מהחתול הזה. פשוט בגלל שהוא היה גונב מהחנות המכולת הקטנה של אלון, וכל כך מתוחכם בדרך שבה עשה זאת, שאי אפשר היה אפילו להתרגז. להפך.
אלון ממש התחיל לחכות לרגעים האלה. בכל פעם שהיה מתחיל המבצע, הוא שלף את הטלפון ותיעד את הכל, ואחר כך בערב היה מראה לדנה, אשתו, והם היו מתפקעים מצחוק. ככה זה הלך:
החתול, שקיבל את השם ים, תמיד היה יושב זמן ממושך על השטיח בכניסה, מתנהג כאילו הוא סתם עושה פה מנוחה קצרה, לא מתעניין בכלום. ים היה משגיח בסביבה, ודואג שלא יהיה אף אחד. אלון היה מתחבא מאחורי המקרר הגדול, מצלם הכל מבלי להתגלות.
ים היה מתגנב בזהירות פנימה, הולך ישר לשולחן שעליו פיתה אלון נקניקיות. פתאום היה מזנק, חוטף נקניקיה או קבנוס, וממריא איתה בריצה החוצה. אבל הרעב היה גובר עליו, וכמה מטרים בלבד מהמכולת, היה נעצר וזולל הכל במקום.
אלון היה יוצא בעקבותיו, שואל בקול רך אך לא מתקרב:
“טוב, ים, טעים?”
החתול היה מריאו כאילו עונה כן, תודה.
יופי, תבוא שוב, חייך אליו אלון.
אולי תתפלאו למה בכלל הנקניקיות היו שם, מכל המקומות, מוצגות על שולחן לא במקרר, לא ממש לעיני כל, מפוזרות אחת אחת? הסיפור פשוט.
אלון היה בעל מכולת עם לב ענק. יום אחד הופיע ים ליד החנות רזה, עייף, אבל בשום אופן לא התקרב לאנשים ולא לקח אוכל מהיד. אז אלון חשב על פטנט: הניח נקניקיות קרוב לכניסה, כדי שים יוכל לגנוב באומץ, לתת לעצמו תחושת ציד. בהתחלה זה עבד, בהמשך פיזר את הנקניקיות עמוק יותר, עד שלבסוף הכין פינת האכלה מיוחדת, על המדף התחתון ליד הרצפה.
ים כבר מזמן היה יכול להיכנס, לקחת ולצאת, אבל כמו שאלון סיפר לכל הלקוחות: זה ההרגל. מה שנגנב הרבה יותר טעים.
בהמשך, העמיד אלון מחוץ לחנות קערה גדולה עם מים, קערת פלסטיק עם האוכל הכי טוב לחתולים, ואפילו קופסה עם חול. ליד, שם בצל, הניח גם מלונה עם שמיכה בשביל מזג האוויר הקר.
ים עוד נשמר ולא התקרב לבני אדם, אבל אהב לדבר. בכל פעם שאכל, אלון הצטרף אליו, פתח שיחה קטנה, וים בתגובה המיאו כמתבקש.
אבל לאחרונה הטרידה את אלון שאלה גדולה. ים נראה פתאום בריא, שמנמן, ובכל זאת המשיך לגנוב נקניקיות מדי יום, ולברוח מעבר לפינה. אלון ניסה להבין לאן הוא הולך אבל ים העלים אותו כל פעם.
בסוף קנה אלון מצלמה נסתרת, שחיבר למחשב שלו בחדר האחורי. ואז, יום אחד, ראה את האמת.
מבעד לחלון במרתף הבית ליד הפינה, יצא גור חתולים כתום, שרץ ברעב אל הנקניקיה שים הביא לו.
למחרת בערב, דנה כבר הייתה נסערת, דמעות מכסות לה את הלחיים כשצעקה לאלון:
מחר! שמעת? מחר אתה מביא את שניהם אלינו הביתה!
אבל קל זה לא היה. ים כבר התרגל לישון בחנות, אפשר היה להרים אותו, אבל הגור הכתום היה נשאר רחוק, לא נתפס.
הימים עברו. אלון עקב כל ערב במצלמה איך הגור הכתום מדי פעם בא שותה מים מהקערה של ים, מנמנם במלונה, אבל ברגע מישהו ניסה להתקרב, היה בורח כמו אש.
והכל השתנה ביום ההוא. אלון שמע רעש מוזר מהכניסה, כשלא היו לקוחות. יצא מאחורי הדלפק וראה את הגור הכתום יושב על הסף ומיילל.
מה קרה, קטנציק? שאל אלון.
הגור רץ אליו מעט מועד, הביט בו בעיניים גדולות, ומשם הוביל אותו החוצה. אלון לא היסס והלך בעקבותיו. מאחורי הבית, שכב ים, המיאו בכאב כלב תקף אותו ונשך ברגל האחורית. ים הצליח לברוח, אבל הפצע היה עמוק.
הגור דחף בראשו הקטן את ים, ומיד התחיל למיילל שוב.
“אוי, אלוהים,” אמר אלון.
הוא פשט את המעיל, הניח בו את ים, הרים את הגור בעדינות ודחף לכיס. נעל את החנות ובמהירות לקח את שניהם לווטרינר.
חמש שעות חיכו שם. הווטרינר סידר את הפצע ותפר, ובינתיים אלון והגור, שקרא לו אש, כבר נהיו חברים טובים. אש התגלה שובב, עליז וסקרן.
בערב סגר אלון את החנות, החזיר הביתה את ים שעדיין לא חזר לעצמו, ואת אש המתפלפל. דנה הייתה בעננים. ומה עושה אישה מאושרת בארץ? נכון מתחילה להרים טלפונים לכל החברות. זה היה טקס: שיחה, המלצה, התלהבות, שוב שיחה.
כשסיימה, בעלה, ים ואש כבר ישנו מתוחים לאורך המיטה.
מצב נהדר, איפה יש מקום בשבילי? שיחקה דנה.
בכל מקרה, אש מיד פינה לה מקום, התקרבל אליה ודחף בכפות הקטנות.
וככה מצאו כולם בית חם.
היום שני החתולים ים הגדול והשובב ואש הקטן והגור, מנהלים חיים טובים ובעיקר לא מזכירים בכלום את חתולי הרחוב שהיו.
לפעמים, ים מלקק את אש מתוך הרגל, וזה אפילו לא מתנגד.
ומול החנות הקטנה של אלון, מעבר לכביש יש חנות נעליים. המוכרת שם רצה כל הזמן לקנות אוכל לחתולה אפורה שהתמקמה אצלה. אולי יום אחד תיקח גם אותה הביתה?
ואולי, אולי יום אחד ייקחו את כולם? וחתולים יהפכו למצרך נדיר, שאותו יחלקו לפי תור ולפי קורס מיוחד? איך זה ישמע לכם?
אולי באמת זה עוד יקרה.
