כאשר הודיעה אלינור לאדם שהיא בהריון, היא ראתה את הכול על פניו. ברור היה שהוא לא תכנן ילד, וספק אם רצה להתחתן בגיל כזה מוקדם.
אלינור התאהבה עוד לפני מלאו לה שמונה-עשרה. הבחור מהיישוב שלהם מצא חן בעיניה מזמן, ובאביב האחרון בילו יחד כמעט כל ערב טיילו בין הבתים, ירדו לנחל, הביטו בשקיעות מהגבעה.
היא תכננה להירשם למכללה בתל אביב. אך יום אחד, אלינור קלטה שהיא הרה. היא לא ידעה מה לעשות.
“מה תגיד אמא? ומה אחותי? ומה יגידו ביישוב?”
היא איבדה עשתונות.
אלינור קיבלה החלטה נחושה היא לא תלד את הילד. היא סיפרה לאמא שלה מה קרה, ועם דמעות בעיניים נסעה לתל אביב. אמא שלה לא ניסתה לעצור אותה.
המשפחה הייתה חד-הורית; גם לאחותה של אלינור היה עוד לא פשוט. לאמא בקושי היה אפשר לסיים את החודש, והנה גם הבת הגדולה מביאה “הפתעות”.
בתל אביב הכול עבר בשקט. אחר כך היא הפסיקה לראות את אדם. גם הוא לא התעקש.
מרירות עברה בה ואולי זו הייתה ריקנות. הלימודים התרחקו מעל הפרק, לא היה לה על מי לסמוך; אמא עדיין כועסת.
נאלצה לחפש דירה ועבודה בת”א כדי להסתדר. לכפר, אלינור לא רצתה לחזור. אנשים כבר לחשו.
כנראה הגורל הפגיש אותה עם מודעת דרושים על לוח ברחוב: “מטפלת לילד בן 3, כולל מגורים.” זה בדיוק התאים.
אלינור התקבלה למשפחה של זוג מורים: גבריאל ויעל שכטמן. הילד הקטן, דניאל, היה בן יחיד, והתחבר אל אלינור כל כך, שכאשר הייתה מדי פעם נוסעת לבקר את אימה ואחותה, היה מתגעגע אליה.
השנים עברו. אלינור נטמעה במשפחת שכטמן. יעל וגבריאל עבדו באוניברסיטת תל אביב. אלינור טיפלה בכל העבודה בבית: כביסה, גיהוץ, ניקיון, עזרה לשיעורים, קניות ובישולים.
כשדניאל גדל וחדל להזדקק למטפלת, השאירו אותה כעוזרת בית. המשכורת הייתה לא גבוהה, אבל היה לה בית, אוכל, ובעיקר יחס חם ומקום בטוח.
עם הזמן, אלינור הכירה את אילן מהבניין הסמוך. בהתחלה זה היו פגישות אקראיות בערבים, וזה הלך ונהיה רציני. קרוב לשלוש שנים היו יחד, אך אלינור לא יכלה להביא ילדים.
אלינור סיפרה לאילן הכל. שוב עזבו אותה. שוב כאב, ושוב בדידות.
המשפחה הייתה עבורה כל עולמה. היא טיפלה ביעל ובגבריאל, כאילו היו משפחה. עם השנים הפכה לחלק מהם ממש. ליבה נרגע אחרי אכזבה שנייה.
עברו עוד שנים שקטות. דניאל כבר סיים לימודים באוניברסיטת תל אביב, שלט באנגלית, קיבל הצעות עבודה בחו”ל, ובסוף בחר להשתקע בניו יורק.
אך יעל חלתה מאוד. אלינור טיפלה בה במסירות, בעוד שגבריאל עבד מסביב לשעון כדי לפרנס ולעזור לבן.
אך הזמן עשה את שלו. בשעותיה האחרונות לחשה יעל לאלינור: “בבקשה אל תעזבי את גבריאל, אל תשאירי אותו לבד”
כשיעל נפטרה, הבית התמלא עצב. גבריאל נעשה שתקן, מביט אל הצלחת בארוחת ערב. אלינור הרגישה בודדה, מיותרת אולי. צריך לעשות שינוי או לחפש עבודה אחרת, מקצוע אין, או לחזור ליישוב אך שם גם אין יותר מדי אפשרויות
באחד הערבים, אחרי ארוחת הערב, נעמדה אלינור לפני גבריאל ואמרה בשקט: “אני חושבת לעזוב, גבריאל. נראה לי שאין לי כבר תפקיד כאן. תודה על הכול.”
גבריאל הביט בה בתימהון: “מה? למה? כולם עוזבים אותי את באמת רוצה ללכת סתם כך ולהשאיר אותי לבד?”
אלינור נאנחה. גבריאל קם, ניגש אליה, לקח את ידה ונישק אותה לראשונה בחייו. “אלינור, את לא עובדת כאן, את בת משפחה. אני לא אתן לך ללכת מכאן. ברור?”
היא הנהנה בעיניים דומעות.
“וחוץ מזה,” המשיך גבריאל, “יעל ביקשה ממך להישאר. התרגלנו זה לזו, אל תלכי. בואי נחיה יחד, כמו עד היום. תשמרי עליי ואני אשמור עלייך.”
הם עמדו ליד החלון, חיבקו ובכו בשקט. היה קל יותר אחר כך.
חייהם התנהלו בשקט ובפשטות. אלינור חיכתה לגבריאל שישוב מהאוניברסיטה, ניקתה, בישלה. לפעמים דניאל התקשר, מבטיח לבוא לביקור מהארץ הרחוקה.
עברו שנה ועוד אחת. יום אחד, ערב יום הולדתה, שוחח גבריאל איתה על כך שחשובה לו מאוד, והוא רוצה להתחתן איתה, כדי להבטיח את זכויותיה.
אמנם לא הייתה ביניהם נישואין רגילים, אך בפועל הוא רצה לדאוג לה, כי היא צעירה ממנו וגם הוא צריך ליווי בזקנה.
אלינור הייתה אסירת תודה, אך ביקשה להתייעץ עם דניאל. כשראה אותם דניאל יחד, הסכים מיד הוא ראה בה אם שנייה. לדניאל הייתה כבר עבודה ודירה בניו יורק, והוא היה נשוי.
וכך, בסופו של דבר, הפכה אלינור לאשתו של גבריאל. הם אהבו זה את זה כמו כל זוג אחר. אלינור פנתה לבעלה תמיד בכבוד פומבי, בשם ובתוספת “מר”, והוא קרא לה תמיד רק “אלינור” ברוך.
אלינור לא הייתה מעולם מאושרת כל כך. היא התפללה לשלומו מדי יום, מבקשת עוד שנים של יחד, כי קשה לדמיין אחרת.
אף אחד בפארק, שרואה אותם מטיילים יחד, לא מתאר בנפשו כמה שנים ובאיזה לב פתוח קושרת אותם אהבתם.
