אז תקשיב, אני חייבת לשתף אותך במה שקרה בארמון בירושלים בצהריים. האולם המרכזי היה מלא באור רך כזה שנשפך מהחלונות הגדולים. נברשות קריסטל מצופות זהב עשו אור נוצץ על כל השיש הלבן והמבריק. מסביב היו מלא אורחים חשובים, לבושים במיטב התלבושות, לוחשים אחד לשני מאחורי כוסות יין שמפניה בצד, כזה של עשירים.
באמצע האולם ישב ילד, או בעצם נער, על כיסא גלגלים חשמלי הכי מתקדם, כזה שאפילו הוא בקושי הרגיש שם. חליפה כחולה כהה, עניבה, שקט, נפול, כאילו למד להיעלם בתוך קהל של אנשים שמסתכלים עליו אבל לא רואים אותו באמת. לידו עמד גבר גבוה בחליפה אפורה, גזור כמו של מנכ”ל. תמיד משגיח. תמיד שולט. תמיד עונה בשבילו עוד לפני שהנער בכלל מצליח להוציא מילה.
כולם בארמון הכירו את הסיפור הילד כבר שנים לא הלך. טובי הרופאים בארץ ניסו. הפיזיותרפיסטים המובילים כולם נכשלו. ואז, בדיוק כשכולם עמדו במעגל, פתאום ילדה יחפה, שמלה חומה וקרועה, מרפקים שרוטים, וידיים מלוכלכות דחפה את דרכה פנימה. תפסה לו את היד. כל הקהל עצר נשימה. השמלה שלה קרועה, השיער פרוע, הפנים שלה מלאות אבק אבל העיניים? מלאות אור, תכל’ס. היא הסתכלה עליו ישר ואמרה בקול שקט אבל בטוח, ממש בשקט: “בוא איתי.”
היה כזה שקט שקצת כאב באוזניים. ההוא בחליפה האפורה כמעט התפוצץ מרוב עצבים, ניסה לסלק אותה: “תתרחקי ממנו.” אבל משהו מאוד מוזר קרה הילד לא משך את היד חזרה. הוא פשוט בהה בה, הסתכל בה בעיניים מחפשות, כאילו היה שם משהו שכולם פספסו שנים.
היא חיזקה את האחיזה עוד טיפה. “אני יכולה לגרום לך ללכת.” זה היה כאילו מישהו נכנס לאולם ודפק סטירה לכולם. מישהי חלשה ליד החלון. הגבר בשחור נעצר על המקום. אפילו הנגנים באולם הכי רחוק פתאום הפסיקו לנגן.
ההוא בחליפה האפורה ניסה להתקרב שוב, הפעם בקור, כמעט לוחש: “זה לא משחק.” רק הפעם הילדה הסתכלה עליו ישירות. בלי טיפה של פחד, רק ביטחון: “אני יודעת מה הוא שכח.” עכשיו הנשימות של הילד על הכיסא השתנו מהירות, שטחיות, לחוצות. וגם האיש בחליפה שם לב ופעם ראשונה שהכעס בעיניים שלו התחלף לרגע- בפחד אמיתי.
הוא התכופף, כמעט לוחש בין השיניים: “מה אמרת?” אבל הילדה שוב להסתכל רק על הילד. “הפעם האחרונה שהוא עמד…” וברגע הזה נהיה שקט מוחלט. כל העולם שם קפא. והילד? המבט שלו התחיל להשתנות, כאילו מחפש זכרון אבוד.
פתאום כמו פלא, הוא החזיק לה את היד יותר חזק. הוא ניסה להיזכר גינה. אור שמש. צחוק קטן. רגליים קטנות רצות על אבן ירושלמית. הבטחה. האיש האפור מנסה כבר להפסיק את כל הסיפור, תופס לה בפרק היד לא.
ופתאום הילד עשה משהו שלא ראה שנים היד עפה מהמשענת, אחריה השנייה. הוא התכופף לפנים, מסתכל על הילדה בעיניים שלא ראה בהן אור הרבה זמן. הקהל משתנק. הילדה מתקרבת ובקול שרק הוא שומע היא אומרת, “עמדת כשלקחו אותי משם.” כל הפנים שלו התעוררו. לא בלבול הכרה. הוא מסתכל עליה, על השמלה הקרועה, הרגליים היחפות, פנים מלאות לכלוך ופתאום רואה דרכן את הילדה מהעבר שכל הזמן ניסו להסתיר ממנו. זו שרצה איתו בגני הארמון, ששיחקה איתו, שחטפה אותה לילה אחד הילדה שכולם אמרו שנעלמה ושלמעשה, מתה. הגוף שלו קפץ קדימה. האיש האפור הלבין כולו. ואז, בלחישה, הילד על הכיסא אומר: “…מירב?” לעיניים של הילדה עלו דמעות מיד.
לא הפתעה. לא פחד. רק הקלה, כאילו חיכתה חצי חיים לשמוע את השם שלה מהשפתיים היחידות בעולם שאסור היה לה להאמין שיזהה אותה.
“…כן.”
והלב שלו נעצר, כאילו כל הארמון הסתובב לו. כי ברגע ששמע ממנה את ה”כן” הזה הכול חזר. לא קטעים, לא הברקות הכול. הגנים. המזרקה. הצחוק שלה. המשחקים. ההבטחות. ואז אותו לילה. גשם מכה על חלון. צרחות. גברים במדים שחורים. מירב נגררת מחדרו. והאיש הזה עומד ליד המיטה שלו אומר לו לא לזוז.
האחיזה שלו נהייתה חזקה כל כך שבאמת כאב לה, אבל היא לא משכה את היד. האיש האפור נסוג צעד לאחור טעות, כי פתאום כולם שמים לב, האורחים, השומרים, הנגנים והעוזרות, כולם מבינים האיש ששלט בהכול מפחד פתאום מילדה יחפה.
קראו לו **יצחק הלוי**. עשר שנים הוא דיבר בשם הילד. ניהל במקומו שיחות. שלט בתרופות שלו. אישר רופאים. הגן על “הסיפור הרשמי”. עכשיו הוא חיוור. הילד על הכיסא היה **נסיך עידו ויסמן** ופתאום, אחרי כל השנים, הוא באמת נראה ער, עֵר לראשונה.
הקול שלו רועד. “…אמרו לי שאת טבעת.” ומירב מחייכת, לא שמחה עצובה”לא.” והיא מלטפת את היד שלו ברכות. “אמרו *לך* את זה.” שקט ברחבי הארמון. קור מוחלט.
יצחק ניסה שוב לזוז אליו: “הוד מעלתך, אתה מבולבל” אל. מילה אחת קטנה מפי עידו, וכל האולם קופא. כי אף פעם, אף פעם, לא עצר אותו ככה.
עידו מתחיל לנשום בצורה אחרת עמוק, כואב, חזק, כאילו הגוף שלו סוף-סוף נזכר שיש בו עוד כוח. מירב מתקרבת, לוחשת: אתה לא הפסקת ללכת. שקט. העיניים שלה מתמלאות. הם הפסיקו אותך.
יצחק מתנפל, הפעם בפאניקה. עוד טעות. השומרים מיד שמים לב ידיים על הנשקים. עידו מסתכל עליו והפעם נזכר ממש. הזריקות. כאבי הראש. ניתוקים. השנים. כשהקול שלו סוף-סוף יוצא, הוא נשבר: “…מה הכנסת לי לגוף?” יצחק פותח פה, אבל שותק. ואין תשובה וזה כבר מספיק.
מישהי מקדימה בוכה. כוס יין נשברת. מירב שולחת יד לתוך הביטנה הקרועה של השמלה. השומרים קופאים אבל היא מוציאה רק צמיד קטן, כסף, צמוד לקרסול, מהסוג שמקבלים בבתי חולים. עידו נועץ מבט ומפסיק לנשום, כי חרוט שם, אחרי כל השנים, שני שמות:
**עידו & מירב**
תאומים.
וכל האולם לוחש בשוק. יצחק כמעט מתמוטט. כי פתאום זה כבר לא תעלול של ילדה ענייה, לא שמועה, לא סוד בארמון זה דם, דם מלכותי.
העיניים של מירב תפוסות בעיניו, דמעות סוף-סוף נוזלות. ואז היא לוחשת ומפרקת את העולם של עידו:
“בלילה שלקחו אותי…”
הפסקה קטנה.
היא מחזיקה לו את היד.
“…אבא בחר איזה ילד יישאר למלכות.”
וברגע ההוא לראשונה מזה שתים עשרה שנה כף הרגל של הנסיך עידו נוגעת בשיש הקר של הארמון.
