יום חמישי, 14 באפריל
הטלפון צלצל היום כשהייתי בעבודה. עניתי בעצלתיים קול לא מוכר אמר: “שלום, אשתך ילדה תאומים!” כמעט צחקתי. מה פתאום? הרי אני בן 52, ואין לי בכלל אישה! חשבתי שזה טעות במספר, אבל משהו בסקרנות בער בי. מצאתי את עצמי אוסף את המפתחות ויוצא לדרך.
הגעתי לבית החולים בלב תל אביב, נכנסתי להתאוששות וחטפתי הלם. מול עיניי שכבה יעל, הגרושה שלי. לצידה, משני הצדדים, נמו שני תינוקות קטנים עוטים בשמיכות לבנות, כמו פיתות טריות מהתנור.
“יעל, מי אלו הילדים? של מי הם?” לחשתי.
היא הסתכלה עליי בעיניים רגועות, כמעט טבעיות מדי. “שלך,” ענתה בפשטות.
לא הצלחתי לעכל את זה. גם לא ממש הצלחתי לדבר.
“את בת ארבעים ותשע, ואנחנו גרושים כבר לא מעט זמן”
“נכון, שבעה חודשים. אבל אז עדיין לא ידעתי שאני בהריון,” לחשה.
“זה בכלל אפשרי?” ניסיתי להבין.
“חשבתי שאני כבר בגיל המעבר, לא העליתי בדעתי שמשהו עוד יכול לקרות. במיוחד אחרי אותו ערב מאוחר לא רציתי שום דבר ממך, רק הרגשתי שעליי לספר.”
התיישבתי על שרפרף, בוהה בילדים. “תאומים אחרי כל השנים ההן שניסינו וכלום לא קרה”
יעל חייכה בעייפות. “גם אני הופתעתי. עד החודש החמישי בכלל לא הבנתי, הרי תמיד הייתי קצת מלאה ואף אחד לא שם לב לשום שינוי.”
כשנפגשנו לפני עשרים שנה, בדיוק זה שבלט לי אצלה הגוף העגלגל, הלב הרחב. אף פעם לא אהבתי רזות. גרנו ברמת גן וחלמנו על ילדים. יעל ניסתה הכל, רופאים, תרופות, בדיקות, אבל כלום. בסוף וויתרנו, החלטנו לחיות בשבילנו: טיולים בעולם, ים המלח, החרמון, אפילו פראג וברצלונה. בשנים האחרונות משהו השתנה. השלמנו עם הרעיון שנשאר לבד. עם הגיל, הרי, מתגנב החשש שאף אחד לא יזכור להניח אבן על קברנו.
הריבים נהיו שכיחים. יעל העלתה עוד עשרה קילו. יום אחד, היא הודיעה: “זה לא עובד. אולי תזכה לילדים עם מישהי אחרת.” אני לא באמת רציתי אבל היא כבר קיבלה את ההחלטה. כאב לי. עזבתי.
אחרי שכבר נפרדנו, היא התוודתה שמאד פחדה לספר לי. לא ידעה אם ההריון יסתיים בשלום, אם הילדים יהיו בריאים. ואז פתאום, הנה הם.
בערב קפצתי ל”עדן טבע מרקט”, קניתי טבעת מזהב פשוט ובאווה גדולה של ציפורנים כחולות. חזרתי לבית החולים והצעתי ליעל נישואין שוב.
עברו שנתיים. אנחנו חיים שוב יחד ברמת גן. הילדים בריאים וחייכנים ומסתבר שגם בגיל כזה אפשר להתחיל מהתחלה. הלב שלנו צעיר, למרות שלא הגענו לאבהות ואימהות בזמן שדמיינו.
האם גם אתם הייתם מעיזים להביא ילדים בגיל כזה? ולמה האושר חייב תאריך תפוגה?
