יומן | 6 במאי 2024
היום היה מה שנקרא אצלנו “סקנדל במשפחה מכובדת”.
הכול התחיל כשדבורה, אשתי, כמעט קרסה בבכי באמצע הסלון, עם מטפחת בד לבנה בידה. היא נאנחה אנחה דרמטית כזאת, שאני מיד הבנתי שהעסק רציני.
“זה הסוף!” הכריזה, עיניה לחות.
“דבורקה, את רוצה את הטיפות?” ניסיתי לעזור.
“עזוב את הטיפות, אלי! אתה באמת לא מבין מה קורה? זה בושה וחרפה! כל המשפחה מוצגת ללעג! תסתכל עליההיא בכלל לא מתביישת!”
ואופק, אחת ויחידה שלנו, לא נראתה כמו מישהי שמרגישה אשמה או עונש מהשמיים. היא אפילו לא עשתה הצגה של מצוקהנהפוך הוא.
היא ישבה על המרפסת, רגליים ארוכות, יפות, כמו של רחל סבתה, שפעם הייתה כוכבת בלהקת בת שבע. אופק אכלה דובדבנים מצלחת צבעונית וכל פעם, אחרי שהעיפה אבן דובדבן לגינה, דבורה נאנחה בתסכול כאילו זה סוף העולם.
“אופק! תפסיקי מיד! זה לא הזמן! צריך לדבר ברצינות ואת…” דבורה פרשה ידיים, ונכנסה לקחת את ‘הטיפות’ שלה.
“את באמת לא צוחקת?” שאלתי בעדינות את הבת שלי, רגע לפני שעזבתי את המרפסת.
“אני לא צוחקת, אבא. ותמסור לאמא שכל הנסיונות שלה לשדך אותי ליונתן לא יעבדו. אני לא מתחתנת איתו. לא משנה מה.”
“היא תשבור לאמא שלך את הלב…”
“עזוב, אבא. אל תעשה מזה דרמה.”
“את בטוחה? אולי תשקלי שוב?”
“לא. דיברתי איתו. סיימנו. אין חתונה.”
אנחה. מהסלון נשמעו יללות של דבורהאני רץ אליה, ואופק עם עוד דובדבן.
“אוי אלוהים, מה אני אגיד לכולם? האולם כבר מוזמן וההזמנות נשלחו!”
“אמא, לא אני ביקשתי ממך לשלוח הזמנות,” שרה אופק מהמקום, בלי להרים את הקול, “החלטה שלך תתמודדי עם זה לבד.”
“זה אכזרי, ילדה!”
“את רצית שהכל יהיה מושלם, יצא כרגיל… יש לי תכניות משלי, אמא. חבל, נכון?”
“אופק!”
“כרגע שום דבר בלתי רגיל!” אופק קמה, אספה את כוסות התה הקרה ואז הסתלקה למטבח.
דבורה השאירה את המטפחת בצד, “היא אותה סבתא שלה! אותו טון, אותה עקשנות! למה נפלתי על זה?”
וחמי, שלמה יעקב, מזמן הבין שאין טעם להתערב בין אשתו לאמה. חמות של דבורה, רחל הרשקוביץ, תמיד הייתה דמות מסתורית, סוג של אגדה בתל אביב.
רחל הייתה קוראת לריח הבושם של דבורה “גז מדמיע” ושמציעה לה לשים רק טיפה, לא חצי בקבוק.
“הבעיה איתי?” דבורה הייתה בוכה לי בלילה, “למה היא עושה לי דווקא?”
“זה הסגנון שלה. היא לא מתכוונת לפגוע,” הייתי מנחם אותה.
“תשנה את הסגנוןאו שאני לא אחראית לעצמי!”
לקח לה שנים להבין שרחל לא מתכוונת להשתנות.
אבל השנים חלפו, ונולדה אופק. רחל אהבה את הנכדה שלה אהבת נפש, שכחה את כל המריבות ובאה לבייביסיטר בלי סוףסבתא קלאסית, רק עם כובעי משי וסטייל של תל אביב הישנה.
המשפחה הייתה מלאה אמנים, פרט לדבורה שהייתה רופאת שיניים.
אני ניסיתי להימנע מהדרמות, להשיג להן שקט בבית.
על עברה, דבורה לא דיברה אף פעם. הייתה תקופה קשה מאוד, כשרק אובדן הבן הקטן מהנישואים הראשונים ריסק אותה לחלוטין.
הילד היה אצל אמא שלה, נטשה אותו רגע אחד לבד; דבורה הייתה בלימודים, כשחזרההחיים נעצרו.
היא נפרדה מהבעל הראשון, ניתקה קשר עם העבר, עזבה הכול, עלתה לאוטובוס לירושלים והתחילה חיים חדשים.
כך היא נראתה לי, שנים: שבורה, סגורה, עד שהכרנו במקרה בקליניקה.
בפעם הראשונה שחייכה אלייאחרי שהתבלבלה בין המכשירים, מתביישת בטירוףהרגשתי שיש פתח לתקווה.
לא דיברנו הרבה. בסוף, הצעתי לה נישואין.
“אני לא רוצה עוד ילדים,” אמרה לי יום אחד בשקט. סיפרה לי רק מה שצריך לדעת, לא פרטים.
“אבל למה?”
“לא אכנס לזה שוב…”
התייעצתי עם אמא שלי, רחל. היא שמעה הכול, עשתה פוזה אדישה ואז אמרה:
“אתה אוהב אותה? אז תיקח אותה ככה. אהבההיא משאת נפש. לפעמים הכאב שבתוכה כבד, אבל אם זה אמיתיתעמוד בזה.”
מאותו רגע, קיבלתי הכול באהבה.
דבורה נכנסה משפחה ברכה, קיבלה ממנה שושלת תכשיטי זהב ישנים”לא הולכים עם יהלומים לרחוב,” צחקה רחל, “אלא אם כן את בנתניה בשוק, כדי שהדייגים יקנאו”.
עם השנים, דבורה נרגעה; במיוחד כשגילתה שהיא בהריוןאז הבשורה הראשונה סופרה לרחל דווקא, לא לי.
אופק נולדה בדיוק במועד, רועשת, בריאה.
רחל התייצבה, הורידה מנורה מקריסטל בצד, שלפה אגן פלסטיק והתחילה לכבס חיתולים. לפעמים הייתה נראית כמעט אמא של כולנו.
אופק גדלה, מוקפת חום, יצירתיות ואהבה. אני, אבא, הייתי החבר הטוב שלה; דבורה הציבה גבולות, חלמה שתחייה חיים טובים יותר.
בגיל עשר, נחת מכתב מסבתא, אמה של דבורה. דבורה לא שיתפה אותי בפרטים. רחל הראשונה שראתה את מה שכתוב. “תסעי, דברי איתה. אל תברחי מהעבר, את צריכה את הסגירה הזאת, גם אם לסלוח בלתי אפשרי.”
דבורה נסעה לבאר שבע, הספיקה להחזיק אמא שלה יד ודמעות, וחזרה שקטה יותר.
הזמן עבר, אבל משהו תמיד הטריד את דבורהפחד קמאי שיקרה שוב אסון, שאופק תיעלם לה. היא הפכה אובססיבית למעקב אחרי הילדה.
“אופק ילדה, מה כבר יכול לקרות? תני לה אוויר…” ניסיתי להרגיע, אבל היא חירפה אותי, לא ויתרה.
המוצא? שוב בעצתה של רחלרשמו אותה לחוג ריקודים, שתמצא לעצמה עניין וחופש.
וכך גם הופיע יונתןשמן חמוד מבני ברק, שאמא שלו הכריחה אותו לרקוד, ובחרו בו כבן זוג לחוג של אופק.
תחרות אחרי תחרות, צמד משובח, ובאיזשהו שלב כל העולם בטוח שיש שם גם אהבה.
ואז, אחרי הבגרויות, באה התפוצצות הגדולה.
“אני רוצה לרפואה באוניברסיטה,” בישרה אופק.
“דיברתי עם יונתן ומשפחתו. החתונה בשלבים מתקדמים, שלושה חודשים להתארגן, בסתיו יופי של חתונה. סבתא תמצא לנו מקום מטורף.”
“חתונה? מי מתחתן?” שואלת אופק בתמימות.
“איתו, בוודאי. אתם תהיו זוג נפלא.”
“אמא, לא שאלת אותי בכלל!”
“חשבתי שזה סגור, מתוקתי.”
“אמא, אל תקראי לי ‘מתוקתי’!” השיבה אופק ופשוט עזבה לבית של סבתא רחל.
רחל לא התרגשה; “דבורה, הבת שלך לא בובה. תני לה לבחור!”
“אני יודעת יותר טוב ממנה מה טוב לה. קודם חתונה, אחרי זה הכול יסתדר.
“ואם זה יהיה לכל חייה כלוב של זהב? זה נכון לה?”
“לא מוותרת. תהיה חתונה.”
רק כשהרגשות צפו והכעסים נשפכו, הבינה דבורה שאופק לא תחזור כל כך מהר. גם את קבלתה ללימודי רפואה שמע ממני, לא ממנה.
“די, תחזירי אותה! את סובלת, היא סובלת. די עם העקשנות.”
“אני לא יודעת מה לעשות, אלי,” בכתה.
“אני פשוט לא יכולה בלעדיה. כמו אז, כשפבל מת. הכול חשוך.”
“לכי אליה. היא פה, מחכה לך.”
בסוף, הן דיברורק הן יודעות מה נאמר שם בחדר של רחל. מה שחשובהשלום חזר.
והחיים המשיכואופק יצאה ללמוד רפואה, מאושרת, מגדלת ילד עם יונתן, כולם מתאגדים סביב שולחן, עם חמין של שבת, רחל מטיילת בין גבריה התורניים, אנחנו צוחקים:
“איפה סבתא?”
“היא בחיפה, הפעם יצאה עם פסל!”
“מזל שיש אותה, אחרת מי היה מזכיר לנו שאנחנו בסך הכול משפחה רגילה?
ולאחר כל השנים, למדתי: אי אפשר להחזיק ילדים כמו אגרטל זכוכית. צריך לתת להם לפרוש כנפיים, גם אם הלב נצבט. בסופו של דבר, אהבה – זו לא שליטה, זו הקשבה מתמדת, לשים לב מתי לתת יד, ומתי לשחרר. בזה זכיתיבמשפחה שבוחרת זו בזו מחדש, כל יום.
