תודה לאל! סוף סוף זה קרה! – סבתא נשמה בכבדות, אך פניה הקרינו אושר אמיתי. בעדינות ליטפה את פני נכדה בידיים היבשות שלה והניחה אותן על השמיכה.

ברוך אתה ה’, סוף סוף זכיתי! סבתא נשמה בכבדות, אבל פניה זהרו באושר כן. בעדינות ליטפה את פניי בידיה החרבות, ואז הניחה אותן על השמיכה.
– תני לעצמך לנוח, סבתא, בקשתי ממנה. מחר יש לנו יום שלם, נדבר ונספיק להשלים הכל.
– לא, יואל, חייכה בעצב סבתא. דבר אחד בלבד ביקשתי מאלוקים לחכות לך. עכשיו כשאתה כאן איתי, לא צריך יותר כלום ראיתי אותך, חיבקתי. אתנמנם קצת ונשוחח. עצמה עיניים בעייפות. פנינה, תאכילי את הילד הוא עובר דרך ארוכה.
המצב של סבתא היה לא פשוט. היא ידעה שהזמן קצר. אני, יואל, הייתי האדם היחיד הקרוב לה, כמו שהיא בשבילי. ההורים שלי נעלמו מהחיים מוקדם תחילה הלכו שדודם אחרי בקבוק הערק, הפסידו לאט לאט כל רכוש, את הדירה, את הכוחות והבריאות, ובסוף גם את עצמם. סבתא הצליחה למשוך אותי משם, דאגה לי, שיכלתי ללמוד, שכנעה אותי להוציא רישיון על רכב פרטי ומשאית, שלחה אותי לצבא וכעת זכתה לראות אותי שב הביתה.
בזמן שפנינה, השכנה הוותיקה וחברתה של סבתא, הגישה לי מרק במטבח, היא עצמה שכבָּה עם עיניים עצומות וניסתה לסדר במחשבותיה את המילים שייכנסו ללב, שיגעו. אבל הזיכרון כבר התערבב. היא ליטפה את החתולה האהובה עליה, נוגה, שלא זזה ממנה בימים האחרונים והרגישה שמשהו לא טוב בפתח. סוף סוף קראה בשקט:
– יואל, בוא רגע. כשקרבתי אליה, לחשה: חלמתי לחבק את הנכדים שלך, יואל, אבל לא ייצא. אתה נשאר לבד עכשיו. לא קל לבד, אבל אם תזכה לפגוש בחורה טובה תחזיק בה, תבחר לכל החיים, תחיה איתה יחד, לטוב ולרע. חיים קלים אף פעם לא היו כאן. אל תיסחף להוללות, ובשום מחיר אל תיגע בערק הארור! מספיק שאחד במשפחה התמכר, וזה הרס את כולנו. לפניך הרבה דרכים, יואל, תבחר נכון.
סבתא השתתקה לרגע, התאמצה לנשום ואולי נזכרה בהורים שלי. אז חזרה לדבר: הדירה כבר שלך תוכל להביא לשם כלה צעירה כשתבוא. לכבוד הלוויה שמתי כסף בצד, פנינה תראה לך איפה. שאר הכסף עבר אליך לכרטיס ייתן לך ביטחון בהתחלה. שמור על נוגה שלי, אל תשאיר אותה לבד. היא חכמה ועדינה. הרי אתה מצאת אותה כשהייתה גורה נראה לי שזה הכל. לך תנוח, אני גם רוצה להירגע קצת, עייפתי.
בבוקר, סבתא כבר לא התעוררה
מצאתי עבודה כטכנאי אינטרנט, דרך חברים. הצוות היה שישה גברים פריסה של כבלים וחיבור לקוחות, עבודה לא קלה, אבל השכר היה מכובד ונהניתי מסיפוק אחרי כל יום.
בבית חיכתה לי נוגה, חתולה אפורה קטנה, שאספתי מהרחוב לפני שמונה שנים. אחרי שסבתא הלכה לעולמה, נוגה התמלאה דיכאון, הפסיקה לאכול וישבה שעות בכורסא הישנה, הכורסא האהובה של סבתא, מביטה בלתי נראית אל עבר הדלת, אולי תחזור בעלת הבית. אבל היא לא חזרה.
ניסיתי לעודד את נוגה, דיברתי איתה שעה ארוכה, סיפרתי לה מה עבר עליי ביום, פינקתי אותה בטוב, אבל רק אחרי חודש הגיבה.
באותו ערב קיבלתי משכורת ראשונה. החברים דרשו ממני ‘כיבוד’ המסורת בארץ היא שזה לא לכבד, נחשב חוסר הבנה בסיסי. הזמנתי אותם לבית קפה, הזמנתי והזמינו חזרה. חזרתי הביתה מאוחר, שמח וטיפה שתוי.
בפינת הדלת חיכתה לי נוגה. לא רציתי להסתכל לה בעיניים ירוקות, גדולות וחכמות. ניסיתי להסתיר את מבטי, אבל נוגה התבוננה בי בתבונה. כשהבינה באיזה מצב אני, מיהקה בכאב ונעלמה מתחת לספה.
– נוגה, ניסיתי להסביר, לא הייתה לי ברירה, החברים עזרו לי להגיע למקום העבודה, והם באמת חברים. הרגשתי שאני מתנצל יותר בפני סבתא מאשר בפני החתולה.
למחרת, נוגה חיכתה לי שוב והבינה שהפעם הכול בסדר, ליטפה אותי בזנב, התכרבלה סביב רגליי, אכלה בתיאבון, ליוותה אותי בכל החדרים ולפני השינה התכרבלה לצדי, סמוכה לכתפי.
– את מבינה הכל, נוגה, לחשתי לה וליטפתי אותה אל תדאגי, אני בוגר אחראי על המעשים שלי. אנשים בוגרים לא אחראיים רק כשהם שותים, ואני חושש מזה הגנים לא לטובתי אולי צריך להחליף עבודה אצלנו תמיד מוצאים סיבה לשתות: חורף, לאות, חגים, ימי שישי. מסרב כשאני יכול, אבל מתחילים להסתכל עליי עקום. צריך לשקול עבודה אחרת, אבל איזו? מאז הילדות חלמתי להיות נהג משאיות, אבל הרישיון שלי מוגבל לזה.
עוד שישי, שוב יושב עם הצוות בבית הקפה. החבר’ה חוגגים את סוף השבוע, אני עם מים מינרליים, מביט בהם בעצב.
המלצרית הייתה בחורה צעירה, חביבה ויפה. החבר’ה ניסו להזמין אותה אלינו, החוליה אפילו אחז בידה ומשכה אליו, למרות התנגדותה.
– תעזוב אותה, אמרתי בקור. דממה מסביב אלה לא דברים שאומרים לחוליה. מרוב הפתעה שחרר אותה, והיא ברחה צעד אחורה, מסתכלת עליי בדאגה.
בעל המקום, איש גדול עם סינר וקוקו, הפסיק את הבלגן. בצאתנו, זרקו לעברי מבטים זועמים.
– חכה רגע, קרא בעל המקום, הציג עצמו מיכאל, עדיף שתנוח אצלנו, תתקרר. חייך אליי. למה אתה איתם? אתה לא באמת שותה, למה להיות חלק מהחברה הזאת?
– זה הצוות, משכתי בכתפיים, עובדים יחד, מבלים יחד.
– תעזוב אותם, רטן, זו לא חברה, בוודאי לא לחיים. יעל, בת, תכיני לנו תה כמו שרק את יודעת.
– בתך? הרמתי גבה.
– כן, עוזרת אחרי בית-ספר. שתינו תה ביחד. תדע לך, עדיף עבודה אחרת, כאן יהרסו אותך או יגררו אותך לשתייה. יש רישיון?
– יש, לפחות שנה של נהיגה בצבא. תמיד רציתי לעבוד בדרכים, אבל מי ייקח אותי?
– קודם כל תתחיל אצלי. יש לי חברים נהגי משאיות. תיכנס אליי, תנהג על ‘סופר’, יש קווים, אחרי זה, אם תשתדרג, אעזור לך לקבל רישיון למשאית כבדה.
– סגור! חייכתי. מיכאל מצא חן בעיניי, איש גדול וטוב לב ובעיקר אבא של יעל.
– יעל, בואי, פנה אל בתו. תודה שעזרת, תלכי הביתה עם יואל. הוא חייך כשראה את האודם על פניה.
***
חמש שנים עברו, ואני נוהג מסאית על כביש חורפי.
עוד שלושים קילומטר לתל אביב, שם מחכים לי יעל, בתנו מרים והחתולה הזקנה, נוגה. בצד הדרך הבחנתי בצל של אדם, במעיל קל מידי לעונה.
‘יקפא פה’, חשבתי, עצרתי לידו.
– דוד? שאלתי כשהוא התיישב לצידי.
אלכוהול בעיניו, שפופות ועייפות:
– אה זה אתה שתק רגע קצר. הייתי חוליה, הייתה חבורה, אין חבורה, אחרים תפסו מקומנו. רק חצי מהחברים נשארו. אחד קפא למוות, השני טבע, שניהם שיכורים. אחד הרעיל עצמו באקונומיקה. השאר עבודות מזדמנות, כמובן כמוני. הוציא בקבוק שתייה חריפה, לגם וטלטל את ראשו. נסתדר איכשהו!
הורדתי אותו קרוב לכיכר דיזנגוף, הסתכלתי אחריו בעצב, ונזכרתי בגאוות השקר ששרה בפיו
כשנכנסתי לשכונה, הסתכלתי על הבניין. חלון המטבח מואר יעל עוד ערה, אולי פנינה באה לקפה, אולי מרים ישנה במיטת ילדים, ובתמונה הגדולה תלויה סבתא. מרים מספרת לה כל ערב סודות מהגן, חדשות, חוויות. לא משנה שסבתא לא עונה העיניים שלה חמות, מבינות, והחיוך מרגיע.
והנה, נוגה מציצה מן החלון, מנתרת מטה באה לקדם את פני בכניסה.
– אני לא לבד, סבתא, לחשתי וחייכתי לחלון הדירה. כולם בבית, ביחד, וגם את פה איתי. זאת הדרך שלי.