אמא
– היי, מי אתה, חתול זנבוני? של מי אתה? נעמה נעצרה בכניסה לדירתה, בוחנת חתול ג’ינג’י גדול שרבץ ליד הדלת.
החתול, כצפוי, לא ענה. לא זז, אפילו תנוחה לא שינה. רק אוזן קרועה אחת קצת רעדה, כאילו משדרת: “שומע אותך, שומע, אבל למי יש חשק להגיב?”
– אז אל תענה! נשפה נעמה, נעלבת, והתחילה לחטט בתיק אחר המפתחות.
החתול כאילו קלט מה היא עושה, זז קצת הצידה על המפתן, אבל לא הלך, ומבטו ממוקד בה לכל אורך הפעולה.
המפתחות סוף סוף נמצאו, ונעמה התעסקה עם המנעול, כל הזמן זורקת מבט ל”עורך הדין” הלא קרוא.
את הדירה הזו אני ואייל קנינו רק לפני חודשיים. דירה קטנה, שני חדרים, חלום חיינו. מישהו יגיד לא מסתפקים, שואפים ליותר, מה פתאום דירה בבניין ישן ברמת גן. אולי אפילו צודק. אבל שנינו אני ואייל רק היינו צוחקים לפרצוף למי שיגיד דבר כזה. חצי שנה אחורה, לא העזנו לחלום על דירה משלנו. גרנו בחדר קטן בדירת סבא בדרום תל אביב, היינו מאושרים אפילו מזה שנתנו לנו פרטיות.
– נעמה, רק אל תסתבכי עם השכנים! אמרה שושנה, אמו של אייל, ועזרה לי לנקות את החדר שבוע לפני החתונה הם אנשים טובים, אפילו שמדי פעם קשה איתם.
– טובים? אם הם כל היום שותים? צחקתי, סוחטת את הסמרטוט ומעיפה את התלתלים מהפנים.
שערי הפרוע, שמטריף את אייל, היה אסון בכל פעם שצריך לנקות. לא משנה כמה ניסיתי לאסוף אותו, תמיד ברח, מסתלסל על המצח, עוף תמים שסיים על ראשי.
– קשה להסביר, שושנה נאנחה עבר עליהם הרבה. יש כאלה שלא יודעים מה לעשות עם הקשיים.
הבנתי אותה. אני, שגדלתי במשפחת אומנה כמעט מאומצת, ידעתיה טוב מאוד איך זה שמרחמים על עצמם ובכלל לא רואים את מי שסביבם.
אמא שלי עזבה אותי בגיל שלוש. השאירה אותי בתחנת רכבת עם פתק בכיס של המעיל וארנבת פרווה בלויה וחד-אוזן. ישבתי והחזקתי את שוקי, הארנב שלי, מקפידה לא לזוז נפחדת שאם אקפוץ לשירותים, אמא תחזור ותיעלם לי לנצח. בסוף, אמא לא הגיעה. דווקא הגיע שוטר גבוה במדים. שאל שאלות, ואני רק הנדתי בראש, לא מסוגלת להוציא מילה. דמעות כבר לא נשארו. היה קר, רציתי לאכול, לא הבנתי כלום ממה שהשוטר רוצה, עד ששאל:
– איך קוראים לשפן הזה?
זעירה, מלמלתי: שוקי…
השוטר ליטף אותי ואת הארנב. ברגע הזה נפתח לי סכר הדמעות. התחלתי לבכות בקול, מבהילה את כולם. אנשים יושבים, נחפזים לרכבת, ואף אחד לא שם לב לילדה קטנה שיושבת לבד שעות.
לימים הבנתי למה אמא השאירה אותי. בגיל שבע עשרה הופיעה פתאום, מחוץ לבית ספר, מושיטה ידיים, מצקצקת:
ילדה שלי! מצאתי אותך! תני חיבוק, אמא התגעגעה…
כבר אז חייתי במשפחת אומנה עם עוד שישה ילדים. לא היה חסר כלום אוכל, בגדים, חוגים אבל גם קליפת רגש לא קיבלתי שם. למדו אותי: חום ואהבה זה מיותר די שממלאים חובה.
ולמרות כל זה, ניסיתי לא ליפול לזרועות ההיא שביקשה להיקרא “אמא”. רציתי, בטח שרציתי מי לא רוצה אמא, ולחכות לילילות כשכל הילדים נרדמים והארנב הבלוי תחת הכרית? אבל ניסיתי להיות חזקה.
אבל ברגע האמת, לא האמנתי אפילו לדמעותיה. סיפרו לי שאני צעירה מדי לזכור מה היה שם, בתחנת הרכבת. בסוף הפסקתי להתווכח למי אכפת. אבל כל כך רציתי אמא, מישהו משלי, מישהו לא שוקי הארנב.
הלנה הייתה איתי בכיתה מאז ומתמיד, אחת מהאחיות. היא הייתה זו שבפעם הראשונה חצצה ביני לבין האם הזרה.
– מי זו? הלנה שאלה, כשעמדנו יחד בשער.
– לא יודעת… עניתי, הראש מסתובב סחור סחור.
גברת, תתבלבלי זו אחותי! ועדיף שתלכי! הלנה משכה אותי משם, ואני אחזתי בידה בדממה.
מאז נהיינו באמת אחיות. הלנה הייתה גם היא בת לאב אלכוהוליסט שעזב. שתינו חלמנו שיהיה לנו קרוב משפחה גם אם לא דם.
אמא חיכתה לי שבוע ליד בית הספר, דורשת: “תדברי איתי, ילדה!”. כל כך עצבן אותי ה”ילדה” הזה. הלנה, מצידה, משכה כתף:
שתקרא לה איך שבא לה. זה רק מילים.
בסוף, היא שכנעה אותי לדבר איתה.
תשאלי אותה, תדרשי תשובה. רק ככה תדעי; אולי תפסיקי לחשוב שאת אשמה.
איך את יודעת שאני חושבת ככה?
אנחנו כולנו ככה, ענתה.
השיחה איתה לא שינתה לי את החיים:
נטשת אותי.
סליחה, ילדה…
אל תקראי לי ילדה! זה משגע אותי!
טוב, טוב! לא אקרא…
למה עשית את זה?
היה לי קשה, אף אחד לא עזר, אבא שלך זרק אותי…
למה?
אמרתי לו שאת לא ממנו.
זה נכון?
לא…
אז למה אמרת?
הייתי עצבנית… היינו רבים הרבה, היינו צעירים וטיפשים…
ומה אז?
רבתי עם אמא שלי, החלטתי לעזוב, אבל לאן עם ילדה? אז עזבתי אותך. ידעתי שיטפלו בך. השארתי פתק…
והאמנת שזה יספיק? איזו מן אישה את?
אני אשמה. אם תתני לי, אתקן…
את תחזירי לי את כל השנים האלה? אם אסלח, לא אשכח, בחיים!
מה יש לך לשכוח?! היית קטנה, לא זוכרת כלום!
פה נשברתי. קמתי והלכתי. נדרתי אף אחד לא יחליט עליי שוב.
הלנה הבינה “בחירה שלך לכי עד הסוף”.
את חכמה, הלנה…
עוד לא, אבל אהיה. רוצה ללמוד פסיכולוגיה להבין חיים, באמת.
צחקנו בדיעבד. שנים חלפו, הלנה התחתנה, הפכה לאמא, ואמרה לי יום אחד:
אף אחד לא באמת יודע איך לחיות. חיים שיהיה טוב, חם, ואם קצת ירצו להציץ מבחוץ, שיסתפקו בטלוויזיה.
את עושה את זה יפה, הלנה.
את גם, נעמה.
ראיתי אותה ואיכשהו הייתי שלמה. מה לי אם זה חדר בדירה משותפת? זה מרכזי, ליד העבודה. השכנים אפילו סבבה. כן, שותים מגוון, אבל לא מפריעים. צריך לדעת לרחם.
איזו תקופה לקח לי להבין את זה. אף פעם לא ריחמו עליי חוץ מהלנה.
העזרה של שושנה וסבא הכריעה.
שושנה אישה איפראקטיבית, גדולה, חמה ומלאה רצון טוב. מה עושה אותי כלה? מבחינתה, אני בת לכל דבר. הלנה אמרה שזה ממש גיבורה מצדה.
אל תצפי לכלום, הלנה הזהירה את לא בדיוק חלום של כלה; יתומה, בלי כלום, אפילו דירה עוד אין.
אבל קיבלתי שמו אותי ברשימת זכאים לדירות.
ותזכרי את המקום שלך בתור אל תבני על זה. כל דבר פה לוקח אינסוף. אל תעדכני את שושנה על זה; רק אחרי שתקבלי, אם בכלל…
הבנתי בדיוק מה היא מתכוונת. לא צריך לחייך כל הזמן, לפעמים צריך גם להיזהר.
שושנה הייתה בכל גדולה מדי: קול, אישיות, צחוק. הראש מסתובב, אבל איכשהו טפטפה טוב לחיים. קנתה לי בגדים שלא העזתי לחלום עליהם מה שאני ממצמצת לעברו בחלון ראווה, נכנס לשקית.
ברור שנרתעתי. מי אני בשבילה? רק מי שבנה אוהב. וקשה לי היה מעולם לא דאג לי אף אחד. קיבלתי באדיבות, הודיתי, אבל לא פתחתי לה את הדלת הפנימית שלי.
אבל שושנה לא דחקה. להפך, התרחקה לאיטה, נתנה לי מרחב.
סבא כבר מבוגר, צריך שמישהו יטפל בו. אתם תעברו לדירתו, תתחילו חיים משלכם.
סבא אמנם גיחך משפתיו, אבל זרם. בכל שבת בבוקר, היה דופק על הדלת:
יאללה, קומי, מתפנקת יוצאים לטייל בפארק!
אחרי ההליכה היה מתקלח במים קרים וצועק לשושנה:
עשית נכון. צריך לתת לצעירים להסתדר לבד. תני להם לטעות, אם צריכים עזרה ישאלו.
אבל נעמה שהגיעה אלי חצי יחפה?
זה משהו אחר. להציע בית תמיד חיובי, אבל לא בכפייה. תני לה להתקרב לבד.
קיבלתי את המקום הזה. כשסבא הציע למכור את החדר, קצת התביישתי.
עצובה? שואלים אותי…
לא ניסיתי לא להיות דרמטית נסתדר, נשכור, נראה מה יש. יש לנו מטרה, התחלנו לחסוך, קצת, אבל זה כבר משהו. הלנה צדקה גם סכום קטן מרגיע נפשית.
כל הכבוד, צחק סבא אגב, למה את לא מרשה שירחמו עלייך?
מה פתאום? נעלבתי רחמים זה הדבר הכי גרוע!
למה בעצם? בעברית, “לחמול” זו מילה חזקה כל הרגשות כלפי קרובי משפחה מצטמצמים אליה. כשאדם חולה, מה הוא צריך חיבוק עם נשיקה, או שמישהו יחמול עליו?
כנראה, שירחמו.
נכון. ואם הלב נשבר?
אז חייבים רחמים.
בדיוק. אבל חייבים לדעת את המידה. לרחם יותר מדי על בעל שתיין או על ילד שובב לא בריא. המבוגר יישאב, הילד ילמד לנצל.
אז עליך אני כן מרחמת…
זה בגלל שאת מחבבת אותי, לא מפני שאני זקן.
נכון…
וזה הדדי.
אז על מי לרחם?
למי שאכפת לך משפחה, חיות, חברים. אבל רחמים שמביאים מעשה כמו לאמץ חתול מהרחוב, באמת לתת בית.
אותו יום נזכרתי בזה. החתול, שנשאר על המפתן בדירה הקטנה שלנו, כנראה ביקש חמלה. הרגשתי את זה. לא ברח כשלטפתי אותו. להפתעתי, ברח לפתע למעלה, ואז חזר לא לבד.
בפיו גור ג’ינג’י קטן, כמעט תמונת מראה של עצמו.
וואו! מיששתי את הגור המיילל, והחתול חזר שוב, עם עוד אחד. הגור הזה השתולל, נפל מהפה, וראיתי את האב מתעקש לסחוב אותו שוב ושוב עקשן אמיתי.
וואלה, אבא השנה, צחקתי, פותחת את הדלת לרווחה. בוא, תביא את כולם.
החתול חצה בזהירות, הדריך אותם לארגז חול, לימד, כאילו היה אמם.
אתה באמת אמא, התחלתי לצחוק, והלכתי לחפש מה להגיש בקערה. הם גמרו חלב בשמחה.
בערב, כינסתי “מועצת משפחה”.
שושנה, אם לא יתאים לך, אנסה למצוא להם בית אבל לא אוציא לרחוב. אין לי מושג מה קרה לאמא שלהם, אבל הגור היחיד שדואג להם זה האב, וזה מרגש אותי.
נעמה, למה את שואלת אותי בכלל? זו הדירה שלכם תחליטו אתם. ומה האכלת אותם?
חלב, לשמחתי הם שותים בכוחות עצמם.
הגור הקטן הולך איתי כשהיגדל. את השאר אשמח להשאיר אצלכם, או לעזור למצוא להם בתים. והחתול האב?
כנראה יישאר, אלמד ממנו עניתי.
מה תלמדי ממנו?! צחקה שושנה.
אייל קרץ לי ונתן לי אישור לגלות את הסוד ששמרנו לכבוד יום הולדתה של שושנה:
איך להיות אמא טובה… עכשיו יש לי שני מורים את, ושמוליק החתול.
ואז, סוף סוף, הרשיתי לעצמי גם לדמוע, כששושנה חיבקה אותי בחום שלא חוויתי בחיים. למדתי חמלה אמיתית לא מחלישה אותי. להפך, היא הופכת אותי לאמא, שהיא כל כולה לב.
