שבת התחילה בטקס הרגיל שכבר הפך לשגרה אצלנו.
עמוס עמד ליד תא המטען הפתוח של ה-SUV שלו, מסדר בסבלנות שקים מבד ריקים על גבי ארגז הכלים. הגב הכפוף, המעיל הדהוי הכל שידר מסירות עייפה והמוכנות לצאת כעת שוב לעבד את האדמה אצל אמא שלו במושב.
יעל, אני יוצא, אל תשתעממי לי פה, כן? הוא אפילו לא הסתכל עליי, מחזיק בתיק בדק היטב שהרוכסן סגור אצל אמא הגדר כבר נוטה ליפול, צריך להחליף עמודים, וגם זמן לחרוש עוד לפני שיתחילו הגשמים.
אני, בכוס תה חם ביד שמאל עד שאצבעותיי כאבו, מסתכלת דרך החלון על עמוס. קצת חייכתי.
תיסע, תיסע, מצווה. עניתי בקור רוח, כמעט כמו רעש של מקרר במטבח. תמסור לאמא ד”ש שתקפיד על הבריאות.
הוא החזיר הנהון, טרק את תא המטען, ובתוך דקה נבלע הסובארו מעבר לסיבוב בשכונת ההרחבה של קריית עקרון. כבר חמש שנים שהוא נוסע כל שבת, לא משנה חורף או קיץ, אל אמא, ל”מושב גני תקווה”, בכל מזג אוויר.
הנחתי את הכוס, כשלפתע הטלפון הסלולרי צלצל ודווח על שיחה. המסך הבהב עם השם של חברתי מהתיכון ענת, שעובדת כבר עידן וחצי במשרד הפנים.
יעל, זכרי שביקשת ממני לבדוק פרטים על חמותך בשביל הטבות דיור? ענת נשמעה מתנשפת, מוטרדת תקשיבי, בדקתי שלוש פעמים בכל המערכות אין מצב לטעות.
מה, חובות בארנונה? אמרתי ביובש ודיפדפתי בספח החשמל שלנו.
יעל, אמא שלו, רבקה כהן, נפטרה לפני חמש שנים. תעודת הפטירה מ-2019.
החדר היטלטל, נאלצתי להיאחז בכיסא.
איך היא נפטרה? נפלט ממני השאלה, ריקה ומשונה בתמימותה. הרי עמוס בדיוק עכשיו בדרך אליה, הוא קונה לה תרופות!
לא יודעת למי ומה הוא בדיוק מביא, חברה. ענת היתה פתוחה וחסרת רחמים בכתובת במושב גני תקווה גרה עכשיו מישהי בשם נועה בר, בת 25, עם שלושה ילדים קטנים.
האוזניים שלי צלצלו, הלחיים בערו, אך ניסיתי להירגע. אישה צעירה? שלושה ילדים ברצף?
אז חמש שנים עמוס מחביא מוות של אמא כדי לממן משפחה שנייה?
הבטתי על המפתחות של המכונית שלי, מצב רוחי התנפץ; לא היתה בי אפילו כעס רק קור חודר.
נסעתי ישר שעתיים שלמות, בלי רדיו, רק תמונה אחת חוזרת בראש: בית מסודר, ערסל בצל, בחורה רזה עם שמלת קיץ מרעננת מוסרת לבעלי כוס עם לימונדה.
ציפיתי לגלות רומן, אהבה מהולה בגידה בתקציב המשפחתי שלנו.
המציאות טלטלה אותי ברעש ברקס: הבית לא היה מקלט, אלא כאוס.
הגדר אכן חדשה ומפוארת, אבל כל הצעקות מאחוריה יללות בלתי פוסקות של ילדים. פתחתי את השער הוא היה נעול מבפנים.
סיבבתי דרך החצר האחורית, ליד עץ פומלה שהשתולל. אין גידולי אדמה, אין חממות, רק מדשאה מרוטשת והרים של פלסטיק שבור, צעצועים ישנים.
התקרבתי בזהירות לחלון הוורנדה; הרעש בפנים ריחף החוצה.
האור נשפך על חדר הפוך, עמוס חפצים וצעצועים. במרכז, בחורה, עייפה וחיוורת, שערה מקורזל בגומיה, וחלוק בית מלוכלך. שלושה פעוטות בני שנה, דומים כשתי טיפות מים, זחלו סביבה צווחים בקול.
היא החזיקה טלפון, ניסתה לצעוק מעל היללות:
אבא! איפה אתה? הבטחת להיות פה כבר לפני שעה! כולם עשו פיפי יחד, אני לא מסוגלת יותר! תביא מטרנה ומגבונים, נגמר הכול, מהר אבא!
״אבא?״
החלקים בראשי הסתדרו בפאזל הפוך. לא מאהב, לא נוכל, פשוט אבא שמנסה לתקן מהעבר.
ה-SUV המוכר התגלגל בשער. הסתתרתי מאחורי שיח יסמין ענק. לידי, מקל ישן של מעדר.
עמוס ירד מהרכב, כפוף, גרר יד אחת עם חבילת חיתולים גרנדיוזית, ובשנייה טרנינג מלא בבקבוקים של גרבר.
משהו בו נראה מותש, למוד קרב. נכנס לשער, כמעט נופל על תלת-אופן זרוק.
נועה, הגעתי! קרא בקול מובס.
יצאתי מהצל, המעדר ביד.
מה שלומך, חקלאי?
עמוס קפץ, כל החיתולים נשמטו לבוץ.
יעל?! עיניו כאילו ברחו מהארובות.
בעצמי. החלטתי לעזור לך עם “העמל”. רואה שהשנה יש לך תנובה יפה פי שלוש! רפרפתי לחלון ממנו נשמעה צרחה ואמא שלך קצת צעירה פתאום, לא?
לא מה שאת חושבת, יעל, תני להסביר! גמגם.
חמש שנים, עמוס, אתה מסתיר את מות אמא וסיפור מעשיות בשביל זה?
נועה יצאה, ביד אחת תינוק, בשנייה מגבון מטונף.
אבא, מי זאת? זאת אשתך? אותה אחת שאמרת שלא נותנת לך לזוז?
מחשפה?!
חייכתי לאט, מתקרבת. עמוס נדבק בגב לגדר.
אז זה ‘מבצע ניכוש עשבים’? שאלתי.
יעל, זה לא כמו שאת חושבת! מגן בגופו על הנערה זאת הבת שלי!
ידיי קפאו, מעדר מתכת באצבעות.
בת? יש לנו ילד בן עשרים, איתן.
זו… לפני שנפגשנו, טעות נעורים גמגם לא ידעתי בכלל, אמא אמרה רק לפני מותה ונתנה כתובת.
באתי לראות אותה אחרי הפטירה. ומאז, עוזר לנועה, אמא שלה מתה. בית מתפרק, בניתי גדר, סייעתי בתקופה למודים…
נועה פרצה בבכי לפני שנה ברח לה החבר ברגע שגילה על שלישייה. יעל, לא יכולתי לעזוב אותם. שלוש תינוקות זה גיהינום!
בלעדיו הייתי מתה יבבה נועה הוא מנקה, מחליף, מרדים הוא לא כאן בחופשה!
המבטים שלו, מותשים, הפנים אפורים. חזרתי על עצמי:
אז כל השבתות האלה אתה בכלל לא מתפנק עם מאהבת… אלא מטפלת בשלישיה?
כן! יעל, זה עונש, אני מחכה שיגיע יום ראשון כדי לנוח בעבודה… אבל זה הנכדים שלי.
השפלתי מבט על התינוקות, על נועה שבורה, הפיוס עלה במקומו של החשד.
אז אני הבעיה, זו שמפחידים אותה?
התקרבתי אל נועה, נוטלת ממנה את התינוק הצווחני, מלטפת ושקט משתלט.
יופי, סבא עמוס. הסתבכת.
כלומר, מה, את מתגרשת?
איזה שטויות. גירושים זה האחרון. יותר מדי “הקלות”.
פניתי לנועה:
ילדה, תינוק למיטה, את נכנסת למקלחת וישנה עכשיו 4 שעות אף פצצה לא תעיר אותך.
ואת…?
אני נכנסת לפעולות סבתא ממלאת מקום זמנית.
הסתכלתי על עמוס עומד ממוטט.
לך למטבח, תכין מטרנה, מים ב-37 מעלות, שלא תעז לקצר.
ואת?
עכשיו אני מתקשרת לאיתן. רצה מחשב חדש? שיבוא לעזור לסבא לחפור ירקות זה מעולה לידיים.
עמוס החוויר.
יעל, אולי לא לערב את איתן?
בטח שכן, פטפוטים נגמרו. ולעומת זאת, מעכשיו כל הכסף שלך עובר אליי.
מה, למה?
שלישייה צריכה חדרים ראויים, עגלה כפולה ומיטות טובות. לי מגיע פיצויים אני רוצה פרווה אמיתית ושבוע לבד בצימר בגליל.
נענעתי את הילד.
כולכם תחפרו עד הגינה, ואם לא אספר לכל חבריך בגולן שאתה לא גבר של עסקים, אלא סבא מתוסכל.
עמוס נכנע וגרר הכל לבית.
נשמתי עמוקות ריח סתיו, ריח תינוקות, חלב חמוץ.
מהר מאוד, נכנס הסדר החדש. אני בתפקיד המפקחת.
חודש אחר כך, ישבתי בביתי, מתכסה בפרוות המיוחלת שלי, טלפון עם הודעה: “התקבל כסף מחשבון עמוס כהן.” תצלום מצורף עמוס ואיתן סוחבים טריפל-עגלה, ידיים שחורות דשא, אבל מרוצים.
חייכתי. לכול אחד יש צלב משלו; נדמה שעמוס סוף-סוף התיידד עם שלו.
מה אתם חושבים על מה שסיפרתי? אשמח לשמוע.
